פרפר כחול בים

"סליחה, אדוני, אתה ישן או משהו כזה?" האיש הגדול לא זז. הכדור צריך להיות מתחת לבטן הגדולה והשעירה שלו. אלון ראה אותו עף לשם. הוא בטוח. הפנים של האיש היו טמונות עמוק בחול. שתי ידיים גדולות, מוכתמות בגושים גדולים של שערות שחורות וארוכות, פשוטות לצדדים. "סליחה, אדוני." אלון חזר. האיש הגדול המשיך לשכב בלי להגיב "סליחה, אדוני," אלון הרים את קולו "הכדור שלי. הכדור שלי. אתה שוכב על הכדור שלי." אימא אמרה לא להתרחק, אבל הוא לא שמע בקולה. הוא לא אשם שהיא מדברת כל הזמן עם המנחם המעצבן הזה ולא שמה לב אליו. כל הזמן מנחם ומנחם. ודווקא הוא ניסה שהיא תשים לב אליו. בהתחלה הוא שיחק קרוב אליהם, מעיף את הכדור עם המטקה של מנחם לכיוונם ורץ ומחזיר אותו. אבל זה לא הצליח. מנחם הסתכל, מדי פעם, ועיקם את הפנים בכיוון אלון, עושה כאילו מחייך אליו. והיא בכלל לא שמה לב. רק כל הזמן המשיכה להסתכל על המנחם הזה ולדבר אתו ולצחוק מכל שטות שהוא אומר ולשמוח אתו. אלון יודע שאסור ללכת רחוק מהמבוגרים. ורדה הגננת אמרה את זה המון פעמים. כשהם הלכו לגינת המשחקים הגדולה השבוע היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים שלאלון ממש נמאס. במקומות ציבוריים, היא אמרה, אסור להתרחק מהמבוגרים. וגם פעם הוא ראה אותה בבריכה, בשבת. בהתחלה הוא לא הבין שזאת היא, ככה עם הבגד ים הזה. רק כשהיא קראה לו "אלוני", הוא ראה אותה. והיא שאלה אותו איפה אימא ושוב אמרה שצריך לא להתרחק מהמבוגרים במקומות ציבוריים. אבל זה קרה כשהם היו בבריכה. ופה זה ים. בים זה לא אותו הדבר. חוץ מזה אימא כל הזמן עם מנחם הזה. אז הוא התחיל להעיף את הכדור עם המטקה כל פעם חזק יותר ורחוק יותר מאימא. והיא לא זזה. וגם מנחם לא. ואלון הבין שאם אחרי פעמיים שהעיף אותו ורץ אחריו די רחוק, אימא כבר לא תרוץ אחריו. מנחם יותר חשוב לה. מנחם הכי חשוב לה. מנחם הזה. ועכשיו הכדור נעלם מתחת לאיש הזה. שוכב לו ככה, עם הפנים בתוך החול. אולי הוא מרגיש לא טוב. אלון לא ראה אף פעם מישהו שוכב ככה, עם הפנים בתוך החול. למה אין לו כובע על הקרחת הגדולה שלו? ורדה אומרת שזה מסוכן יותר מדי זמן ככה בשמש, ואימא אומרת שורדה מאד מאד צודקת. צריך לשים מגן קרינה. לפחות מספר ארבעים. במיוחד לג'ינג'ים, כמו אלון, שיש להם עור רגיש במיוחד. אז כל פעם לפני שהם נוסעים לים אימא מורחת אותו ומורחת עד שהוא לבן לגמרי. אבל למה הוא לא זז? "אדוני!" לא זז. אלון התכופף וניסה לראות אם הוא יכול לראות את הכדור. מתחת לבטן השעירה היה משהו שחור, אבל הוא לא ידע אם זה כדור או משהו אחר. אולי זה סתם.

צריך להעיר אותו. ליד האיש, שרועה גם היא על בטנה, שכבה מדוזה ענקית, צבע תכלת מימי, פשוטת זרועות, נמסה לאיטה על החול החם. אלון הסתכל על הגב של האיש, המלא בגבשושיות חומות בולטות ענקיות, ואחר כך שוב על המדוזה. אימא אמרה שצריך להתרחק מאד ממדוזות. הן צורבות, אימא אמרה. אם נוגעים במדוזה מהגב לא קורה כלום, ככה הסבירה. רק למטה היא עוקצת. ככה היא אמרה. אז עכשיו הוא הרים את המדוזה, מחזיק בזהירות בחלק העגול שלה. היא היתה נורא כבדה. אלון אף פעם לא הרים משהו כל כך כבד. ככה, באוויר, הוא יכול היה לראות את חלקה התחתון. הידיים העוקצות שלה. הן היו מלאות חול. היא עקצה את החול. הוא הניף את המדוזה הענקית וזרק אותה על הגב השעיר והמחוטט של האיש הגדול. האיש לא זז. עכשיו באמצע השערות השחורות הדלילות ובין הגבשושיות החומות היתה מרוחה, פשוטת אברים, נמסה והולכת, גבעה עגולה וכחולה. והפנים של האיש נשארו בתוך החול.

עכשיו הבעיה של אלון היתה עוד יותר גדולה. אם יזחל מתחת לאיש, אולי אחת הזרועות של המדוזה תיגע בו. צריכה להיות דרך טובה יותר, בלי לפחד מהמדוזה. הוא הרים רגל. החול חם מדי. איך לא חם לו, לאיש השוכב? עכשיו הרגל השניה התחילה לשרוף. אז הוא הלך לכיוון הים, ונעמד בחול הרטוב על קו המים. כאן הרגלים לא ישרפו לו. מתי האיש הזה כבר יקום? השמש עמדה באמצע השמים, ואלון התחיל פתאום להיות נורא צמא. הוא נורא לבד, האיש השמן הזה. איך זה שאף אחד לא נמצא לידו? איפה החברים שלו? איפה הילדים שלו? הוא בטח בא עם הילדים לים. שם, איפה שאימא ומנחם נמצאים, יש המון אנשים, וכאן אין אף אחד. חבל שאין אף אחד כאן. ככה אפשר היה לבקש שיזיז את האיש ולמצוא את הכדור. בעצם, יותר טוב ככה. הכי טוב. טוב מאד שהכדור מתחת לבטן של האיש והמדוזה. מגיע למנחם הזה, שיאבדו לו את הכדור שלו. כשהוא לא מדבר או מחבק את אימא, כל הזמן הם משחקים במטקות והוא לא נותן לאלון בכלל לשחק אתה. פעם, לפני מנחם, היא היתה משחקת עם אלון. כל הזמן. היתה צוחקת ואומרת כמה שהוא משתפר ואיך הוא גדל כל כך שעוד מעט היא תצטרך למצוא לו מישהו יותר טוב ממנה לשחק אתו. ואז, אחרי שהיא כבר היתה מזיעה לגמרי, היא היתה קונה לו ארטיק. שוקולד, כמו שהוא אוהב. ולה וניל. היא אוהבת וניל. וניל זה ממש לא טעים. רק שוקולד. עכשיו, עם המנחם הזה, היא אפילו השאירה את אלון אצל זהבה וחגית, הילדה המעצבנת שלה. לשלושה ימים השאירה אותו, ונסעה עם מנחם לאילת. ואותו לא לקחה. אולי בכל זאת אפשר למצוא את הכדור. אבל שורף ברגלים בחול ליד האיש.

אלון ראה עוד מדוזה, קטנה יותר, ממש בגלים הקטנים המתקרבים ואז חוזרים. איפה שהים מתחיל. היא שכבה הפוכה, על הגב, והזרועות המסוכנות שלה, העוקצות, חשופות. הוא היה צריך להרים אותה בזהירות עם המטקה, שלא יעקץ. מזל שיש לו את המטקה. הקודמת, הענקית, היתה גדולה מדי בשביל המטקה. אבל זאת לא. זאת קטנה. עכשיו צריך לרוץ עד לאיש, שהחול לא ישרוף ברגלים, ולזרוק עליו גם את המדוזה הזאת. שיקום כבר. "אדוני! אדוני! תקום כבר! תחזיר לי את הכדור!" הוא ניסה שוב, ללא הצלחה, להעיר את הגוש השוכב שם בלי תנועה "הכדור של דוד מנחם," הוא ניסה להסביר. אולי זה ישכנע את האדון "לא שלי. אימא תכעס". אין תגובה "וגם דוד מנחם יכעס." עדיין אין תגובה. אין ברירה. הוא רץ וזרק את המדוזה. היא נמרחה על הגב, שתי זרועות שלה על גבה של המדוזה הקודמת. במרחק כמה צעדים ראה עוד שתי מדוזות, וגם להן מצא מקום על האיש השמן. הוא לא יקום. הוא ימשיך לשכב ככה ולא יקום ואני לא אמצא את הכדור. הכי טוב שאני אשאיר כאן גם את המטקה ואחזור לאימא. אם ישאלו, אגיד שלא לקחתי ואני לא יודע איפה היא. או הכדור. אולי בכלל לא ישאלו. כל הזמן רק שמים לב אחד לשני, אז לא ישאלו.

אלון התחיל לחזור, הולך על קו המים, מתכופף כל שני צעדים ומתיז מים עם המטקה. עוד מדוזה גדולה שכבה על קו המים. היא לא נראתה מתה בכלל. אפילו קצת זזה. טיפה. אחרונה ודי, ואז אני חוזר לאימא ומנחם. הוא הרים בקושי את המדוזה הכבדה עם המטקה. מתחתיה, שקוע בחול, היה כדור גומי שחור. האיש השעיר היה כעת כבר קצת רחוק. אלון הרים את הכדור, הכניס אותו לכיס של בגד הים ופנה אחורה. כמה צעדי דילוג בחול החם והשורף, והטלה נוספת. היא נפלה על הקרחת הגדולה, וכיסתה את כל הראש. עכשיו אתה יכול להיות שקט, אדוני. הראש שלך מכוסה. לא תקבל מכת שמש.

אלון התחיל להקפיץ את הכדור. מכה חזקה, וריצה. מכה חזקה, וריצה. לאורך קו המים, בדרך חזרה לאימא ומנחם. מאחור, כמו פרפר גדול כחול, מנוקד בכתמים חומים, שעירים ושחורים, שכב בחול החם איש גדול.