שכר סופרים

הטלפון רטט על השולחן, ושלושה שוויצרים מעונבים, אם רק יכלו, היו יורים בי. לוקח זמן להבין אותם, אבל לאט לאט אתה לומד, במיוחד כשאתה עושה אתם משא ומתן ארוך, לזהות מתי הם כועסים. שלא כמונו, הם מחונכים. מסתירים את הזעם. עוברים לשוחח בקדחתנות בשוויצרדויטש, שפה שהם יודעים שאין סיכוי שאנחנו נבין. כך עשו גם עכשיו. המבטא הגרמני הכעוס שלהם, והחריקות הרמות מהרגיל של האותיות הגרוניות שהם מצליחים לשלב במילים, העידו מה הם מרגישים. לא משנה כמה אני עובד איתם, המבטא הזה הורג אותי. כמו שאני שומע את הגרמנית הזאת, אני מדמיין אותם פושטים את החליפות ומגרשים, במדי הצבא השוויצרי הניטרלי שלהם, אלפי יהודים המתדפקים רגלית על גבולם הסגור. שימותו הכולירות. המסכנים רצו שתצילו אותם, ואתם נפנפתם בנייטרליות המחורבנת בה אתם מתגאים כל כך והחזרתם אותם למות כמו כלבים. איזה כמו כלבים? כמו פשפשים נתתם להם למות, אתם והנימוס האירופאי שלכם. נייטרליים, הא? אני מחכה לטלפון מהארץ, ואני הולך לענות אם זה מוצא חן בעיניכם או לא. מה שאתם לא מבינים הוא שבלי אישור מההנהלה להתפשר איתכם בין כה כלום לא יזוז כאן, אז תדחפו את הכעס שלכם לאן שאתם רוצים.

מהחלון הגדול נשקף נוף מדהים. טיפות גשם דקיקות לא מצליחות להסתיר את יפי ההר הקרוב כל כך למשרדים שלהם. מה שבארץ נמצא במשורה במרחק שעות נסיעה ובמזג אוויר כזה עוד יותר שעות פקקים, כאן נמצא בשפע עשרה מטר מעבר לחלון. בצד השני של המסדרון פונים החלונות לעיר עצמה, ולאגם היפיפה במרחק. הצד הזה פונה להרים המושלגים העוטפים את ציריך ביערותיהם הירוקים. העלים הסבוכים, ירוקים כתומים חומים, מבריקים בגשם. לא פלא שהם עושים משא ומתן כל כך קשוח. מי רוצה לעזוב את גן העדן הזה ולחזור לפרוייקט הקשה, המתיש, המאתגר, אם מתעקשים על השפה הפוליטיקלי קורקט של ימינו, שהנוף הכי יפה שניבט מחלונותיו הוא המסגד של כפר קאסם? לא שהמסגד של כפר קאסם מכוער, ממש ממש לא, אבל איזה משוגע יחליף את המוני העצים האלה ולובן הפסגות הזה בצהבהב של בתי כפר ערבי במזרח התיכון?

אחרי יומיים של דיונים, נשארו לנו רק ארבע שעות לסגור את הפער הכספי לגבי הגירסא הקרובה. אם נצא אחרי שש בערב, נפספס את הטיסה. גם כך אנחנו לוקחים סיכון לא קטן. כעת ברור שהפרוייקט יימשך יותר מהמתוכנן. הם אומרים שאנחנו כל הזמן משנים דרישות וככה אי אפשר לסגור גירסא. יש להם גם טענות לרגולציה שצריך להכניס לקוד, כאילו שאני אשם שמשרד התקשורת הכניס את ההחזרים הרטרואקטיביים האלה. לא שהם ממש טועים. גם את הדרישה של המשתמשים לגלילה הנוחה יותר הכנסנו לגירסא ברגע האחרון, אבל אנחנו לא יושבים ושותקים כשאנחנו מותקפים. עונים שהם לא מקצועיים, לא מבינים או סתם מטעים אותנו. כמו תמיד בפרוייקטים כאלה, החוכמה היא איך להאשים הכי הרבה בלי לפוצץ את המשא ומתן. יותר מפעם אחת הייתי במשא ומתן שהתפוצץ, וממש לא בא לי לחוות זאת שוב. עוד ארבע שעות, אם נצליח לתמרן אותם כמו שאנחנו רוצים, אולי יחזירו את הצוות לציריך, ואני התחייבתי למשתמשים שהגירסא תעלה לאוויר בראשון לינואר. אני מחכה לסיום ישיבת ההנהלה בארץ, ולטלפון שיאשר לי להתפשר על מאה אלף. את חצי המיליון שהם תובעים הם לא יקבלו. גם הם יודעים את זה. זה לא כאילו ששוויץ היא חלק מהמאדים. גם באירופה עושים קומבינות ומבינים מהו משא ומתן. ולא שלא ניסיתי לפרק את המתח בחדר הישיבות. הלכתי על מה שחשבתי שקרוב ללבם הקורקטי מדי. ביקשתי הפסקת קפה ושם, ליד מכונת האספרסו במטבחון, שאלתי אותם אם הם מכירים את אדל וויס. "אדל וויס?" הם תהו "מה זה אדל וויס?" השיר הזה, אני עונה, ומתחיל לחקות את כריסטופר פלאמר. זמר גדול אני לא, אבל נראה לי שאני די קרוב למנגינה מהסרט. לא, הם לא מכירים, הם עונים אחרי התייעצות. אתם בטוחים? אני שואל, מרגיש שאני מצליח לרכך מעט את האווירה, באמת לא מכירים? צלילי המוסיקה? מבטי תהיה דוממים עונים לי. ג'ולי אנדריוס? משפחת פון טראפ? הרי הם ברחו לכאן, לשוויצריה? כלום. אין להם מושג על מה אני מדבר. ודווקא ברוב המקרים מצליחה לי השיטה הזאת, של לשבור את המתח. הכי הולך לי הסיפור עם העז והרבי. הגויים מתים על הסיפור הזה. לא, הפעם לא הצליח לי. הם לא שמעו על הסרט, והם מציעים בפנים קפואות לחזור לחדר הדיונים. ואנחנו חוזרים, ואני ממשיך לקוות שיצלצלו כבר מהבית ויאשרו לי את המאה אלף האלה. והנה הטלפון רוטט. אני לוחש לברוך שימשוך זמן, מבקש סליחה, ויוצא, בידיעה שאין סיכוי שהם יסלחו. את גבי קודחים מבטיהם של שלושה שוויצרים מחוייטים.

"אני מדברת עם עמוס?" אני לא מכיר את הקול. זה לא הקול של עופר, וגם לא של גלעד. זאת בכלל לא השיחה שאני מחכה לה. למה לא בדקתי מי מתקשר? סתם עצבנתי אותם. אני כמעט סוגר, אבל נמלך בדעתי. "כן, זה אני. מי שואל?" אני הולך במסדרון לכיוון השירותים. לא רוצה שישמעו אותי.

"מירה אלרואי". מי זאת מירה אלרואי? לא מכיר אישה כזאת. היא יכולה לאשר לי מאה אלף? כי, אם לא, אני ממש מבזבז זמן. היא מחפשת עמוס אחר. הקול מהעבר השני של הקו שם לב שאני שותק, ומשלים את המידע שחסר לי "מהוצאת הכותר החדש". הלב שלי עבר בפראות מקצב מדוד של משא ומתן עסקי להשתוללות שאני כבר מכיר כשאני מגיע לעניינים אישיים. במשא ומתן, גם על מיליונים, אני דג. יורד ל-110 על 70, גג. אבל מכתב מהביטוח הלאומי? לעבור במסלול הירוק עם קונסולת מחשב במאתיים יורו? לחתום על חוזה שכירות? פגישה אצל עורכי הדין לסגור את הגירושין? 190 על 100 מינימום, ועכשיו אני הולך ומתקרב לשם. מה פתאום מתקשרים? כל הדחיות עד עכשיו הרי היו בכתב, ותמיד עם הניסוח היבש הזה, איחולי ההצלחה בעתיד, הקשקוש הזה על כך שפרטי שמורים אצלם, וישמחו לקרוא עוד חומר שלי. והכי מעצבן – ה"לצערנו" הזה שלהם. מאז הפרסום ההוא של הסיפור ב"העיר" אני צובר מאות דפי סיפורים מודפסים, ועשרות מכתבים מנומסים כאלה. למה הם מצלצלים פתאום עכשיו?

"עמוס?" בודק הקול בצד השני אם אני עדיין שומע.

"כן" אני מצליח לענות.

"אתה שלחת אלינו ספר" מירה אלרואי ספק קובעת עובדה, ספק שואלת.

"נכון" שוב רק מילה אחת. אם ככה הייתי מנהל את המשא ומתן, היה רע מאד. היינו משלמים מיליון, ועוד אומרים תודה.

"אז רציתי להגיד שאנחנו שמחים לבשר לך שהחלטנו לפרסם את הספר שלך" מירה חיכתה. בדחיות אני דווקא חזק. סוג של מומחה. כבר מחכה ל"לצערנו" הזה שלהם. אבל זאת לא דחיה. אני מנסה לענות, אבל מיתרי הקול התאיידו להם בגרון צחיח. שנינו מחכים. מירה לתשובה, אני לכושר דיבור. עוברת דקה ארוכה של צרצורי קו בינלאומי דומם. "עמוס? אתה עדיין אתי?" אני רוצה להגיד למירה כל כך הרבה דברים. חמש שנים אני בונה מונולוג לרגע הזה בדיוק. שיננתי אותו הרבה פעמים, כל כך הרבה פעמים, כמו שחקנים לקראת טקס האוסקר. הוא מתחיל ב"תודה. אני כל כך שמח. זה נהדר. מרגש." וממשיך בכמה שאלות חשובות. כמו, למשל, מה קורה עכשיו? צריך עורך? עטיפה? מתי הספר יוצא? כמה משלמים לי?

שקט. דממה מוחלטת, זאת התפוקה שלי. מה פתאום קפץ לי התשלום עכשיו לראש? כל מי שמבין אומר לי לשמור על מקום העבודה שלי. פרנסה, הם אומרים, לא תראה מכתיבה. המילה שכר בסמיכות של סופרים אחריה היא עברית שגויה, כך מסבירים. "עמוס?" אחרון, נואש, ומירה סוגרת את הטלפון ונוטשת את השיחה. חשבה שיש תקלה בקוו. התייאשה ממני. אני מתחיל להבין מה שמירה אמרה. הולכים לפרסם את הספר שלי. השם שלי יהיה על ספר בחנות ספרים. אפשר יהיה למשש אותו. קונים ידפדפו בו. יעמדו ויקראו את גב העטיפה. אולי כמה עמודים. תהיה תמונה שלי. הספר יעמוד ליד עמוס עוז. א.ב. יהושוע. בעצם – באיזור הילדים בחנות. גלילה רון פדר. נחום גוטמן. דבורה עומר. יגאל מוסינזון. אריך קסטנר. אני ואריך קסטנר! אני ואריך קסטנר!!! תהיה ביקורת על הספר שלי בעיתון. הלב שלי נרגע לאט. לאט מדי. איך אני אחזור עכשיו לחדר הישיבות? אני חייב להשלים משא ומתן על ארבע מאות אלף, אבל זה לא באמת מעניין אותי. במצבי הנוכחי אני מוכן לתת להם את החצי מיליון שלהם. אפילו יותר. אני מוריד את המים, למרות שכלל לא השתמשתי בבית השימוש. הטלפון רוטט שוב. עקשנית המירה הזה.

"מירה?" הקול חזר אלי. עכשיו אוכל להודות לה כמו שצריך ולברר מה שאני רוצה.

"איזה מירה בראש שלך?" גלעד נשמע עליז "ידעתי שיש לך מישהי מהצד. ידעתי. כולם אומרים כמה שאתה טיפוס נאמן. רק אני ידעתי. מקווה שלאיריס אתה לא עונה ככה, יא אהבל שכמוך."

"יש לך משהו רציני להגיד לי, או שסתם צלצלת לשמוע איך מזג האוויר בשוויץ?" חזרתי לתפקד.

"הנהלת אי.סי.אל. בעירבון מוגבל אישרה לך מאה אלף." גלעד נשמע שמח כאילו הוא אישית קיבל את הכסף "ובהזדמנות הראשונה אני רוצה לדעת הכל על המירה הזאת. תפגיש אותי אתה, אוקי?" אני סוגר בלי להגיב. גם כן בדחן גדול.

אני מרחף חזרה לשלושה שוויצרים מעונבים כעוסים. בניגוד לכל כללי משא ומתן, אני נכנס לחדר כשחיוך רחב שפוך על פני. ברוך מסתכל עלי, מנסה להבין. "מכרתי ספר." אני אומר לו בעברית, מלווה את דברי בתנועת "יש!" של רוי קין אחרי הבקעת שער. השוויצרים מסתכלים עלי. הם נראים פתאום כל כך ידידותיים. "מכרתי ספר." אני חוזר באנגלית "בואו נגמור את העסקה". על פניהם נשפכת הבעת תמהון. חושבים שזאת עוד דוגמא לחוש ההומור הישראלי הקלוקל. בעצם, חבל שלא שאלתי אותה על איזה ספר היא מדברת. חבל שלא עשיתי רישום. לכותר החדש שלחתי את ספר הסיפורים או את ספר הילדים?

______________

זהו. נגמר. עכשיו יש לי בקשה קטנה - מאחר שזה הסיפור האחרון עד הודעה חדשה, אשמח מאד הפעם לתגובות מכמה שיותר מכם, על הסיפור הזה ובכלל. טיפה קומוניקציה הדדית תשמח אותי. גם אשמח אם תפיצו הבשורה ומי שאוהב סיפורים קצרים, שישמע ויקרא. ואני יודע שלוקח קצת זמן לתוסף הזה של התגובות לעלות, אז, אנא - היו סבלנים וכתבו תגובה. ושבת שלום