ההתרגשות של השקת הבלוג

טוב, לא פשוט הסיפור הזה. כבר משהו כמו 15 שנים, מאז שהסיפור הראשון (והיחיד) שלי התפרסם (בעיתון "העיר" זצ"ל), אני כותב סיפורים למבוגרים. כלומר - 6 שנים כתבתי סיפורים קצרים למבוגרים לפני שיצא לאור ספרי הראשון לילדים, "הסיפור המושלם". ועד כה, למעט שניים שפרסמתי באתר "במה חדשה" ואחד בגיליון של כתב העת "מקף", קראו את הסיפורים מעט מאד אנשים. בקיצור, איך להגיד את זה בלי להישמע דרמטי מדי? החשיפה הזאת די מפחידה אותי. זאת אומרת - כתבתי כבר למעלה מששים סיפורים, ולמיטב שיפוטי לפחות ארבעים מהם שווים פרסום. רק מה? אני די בטוח שאני צריך לשפץ אותם. בכל זאת - את רובם המכריע לא קראתי כבר שנים, ולך תדע איך כתבתי לפני שהספרים שלי התחילו להתפרסם, והתחלתי לעבוד עם ה-עורכת המוכשרת והסופר קפדנית מיכל פז-קלפ.

אז מה מפחיד? קודם כל - אני מתחייב לסיפור בשבוע. חתיכת התחייבות. זאתומרת, לארבעים שבועות אני מכוסה (לא במיידי. אחרי שאעבור על כל סיפור זאתומרת), אבל מה אז? אפסיק? הרי לכתוב סיפור איכותי כל שבוע זה לא באמת אפשרי. טוב, נראה מה יהיה.

דבר שני שמפחיד הוא מה יהיה אם לא תהיינה שום תגובות. הסיפורים לא יעניינו אף אחד. אפחד לא יקרא. אפחד לא יגיב. יהיה מבאס, אבל נתגבר.

אבל הכי מפחיד זאת הרשת הזאת. זאתומרת - האנונימיות של הרשת הזאת. האינטרנט הזה. החשש מתגובות לא נחמדות. נכון, כבר הייתי בסיטואציה הזאת, כשמולי עמדו ילד ואימא בשבוע הספר והאימא עודדה את הילד באומרה "או, בוא ניקח את הספרים האלה, יפים, לא?" והילד, אני עומד מולו, בנונשלנט אומר "התחלתי את הספר הראשון בסדרה - משעמם." אז סוג של מחוסן לביקורת אני כבר. אבל לא באמת. אז, אנשים טובים, שהמקלדת מאפשרת להם אנונימיות מוחלטת - בזהירות. אם לא מעניין - אל תקראו. לא מספיק טוב - עזבו. יש לכם משהו טוב לכתוב -בשמחה.

בקיצור - אחרי כל ההקדמות - יאללה, בואו נקפוץ למים. הבחירה הראשונה שלי להתחיל את המסע - סיפורה של הובלה אחת של תכולת דירה. אז תבלו.