דילמת הסיפורים האינטימיים

ב-16 השנים האחרונות, מאז התפרסם הסיפור הקצר "קח אותם", אני כותב סיפורים קצרים למבוגרים. באותן שנים, במקביל, דווקא הספר "הסיפור המושלם", שכתבתי ליובל בני, הוא שפורסם והוביל לסידרה ולעוד ספר לבני נוער. אז מכירים אותי כסופר ילדים. אני זוכר לטובה במיוחד את הבוס, נשמור על האנונימיות, בלי שמות, שהיה נוהג להפתיע באמצע ישיבה עם אנשים מחוץ לארגון במשפט "אתם יודעים שאלדד, חוץ מתפקידו כמנהל XXX, הוא גם סופר...?" ואז היה עוצר לפאוזה רבת משמעות, כדי לתת לאורחים הנדהמים לעכל את גודל המעמד ולהעריך את הסלבריטאי שהסכים ברוחב לבו לחלוק איתם את שולחן חדר הישיבות, ואז מוסיף, בהטעמה יתרה, עם סוג של קריצה בטון הדיבור "...ילדים". שחס ושלום אף אחד לא יתבלבל עם סופר "אמיתי".

בקיצור – זה מה יש, אני סופר ילדים, ואני צריך לחיות עם המעמד (אגב – אחלה מעמד. תנסו בהזדמנות). והעובדה שהסיפורים למבוגרים הלכו ונערמו אצלי במקביל, לא מעניינת אפחד. ואז התחלתי לחשוב על הבלוג. ואהבתי את הרעיון. מצאה חן לי היציאה מהנישה. נפתיע קצת. אממ-מה? התלבטתי לא מעט. כמה חודשים זרקתי לכל מיני אנשים את הרעיון באוויר עד שאזרתי אומץ ולפני חודש וחצי יצאתי למסע הזה. למה התלבטתי, אתם שואלים? אז זהו – שזה בגלל הסיפורים האינטימיים.

זאת אומרת – לא אינטימיים במשמעות שאני הולך לספר לכם סודות עלי או על מישהו אחר. אני לא ממש חזק בחשיפות אישיות פומביות כאלה. אני חסר היכולת לספר בפרוטרוט מה קורה לי בחיים האישיים. אינטימיים במשמעות של איזכור איברים מסויימים בגוף האדם שכיום, בעידן הפוליטיקלי קורקט שמכלה לאט לאט אך בהחלטיות כל חלקה טובה בחיים שלנו, הוא, איך להגיד, טיפה בעייתי. הכל טבעי, אבל מה? יש איברים טבעיים לגמרי שעצם איזכור שמם הוא בגדר No no. יש אפילו שקוראים לזה "גסויות". וגסויות זה פויה. ידוע. ועוד מפרי עטו של סופר ילדים? אנה באנו?

אז עד השבוע חיכיתי ופרסמתי סיפורים נטולי איברים אינטימיים. והשבוע יוצא, אבל ממש בקטנה, הסיפור הראשון. למה בקטנה? כי מוזכר רק איבר אחד, ובצנעה יחסית, ועוד בהטיה, כך שהוא לא בולט מדי. אז הנה אני טובל את קצה האצבע של רגלי במים, ונראה לפי התגובות אם אפשר להמשיך בכיוון או שאצטרך לגנוז את ה,פחות או יותר, עשרת הסיפורים שהולכים רחוק יותר. לפעמים ממש ממש רחוק יותר. קצה העולם כזה.

אז מקווה שמחר בבוקר תיהנו.