טיפשה

הרגעים הבלתי מתוכננים האלה. המקריות הזאת. דרור רצה לראות סרט לפני השינה. לרוב הוא רוצה סיפור. אותו סיפור שוב ושוב. שבועות יכולים לעבור בלי שאני אראה חדשות בטלוויזיה בגלל שעת הסיפור שלו. והוא רוצה רק אימא. מיכה יודע מראש מה תהיה התשובה, ולמרות זאת הוא מציע להקריא רק כדי לבוא ולהגיד שהילד שוב רוצה רק אימא, ולהימרח על הספה למהדורת החדשות. לא היום. היום דרור רצה לראות שוב את "צעצוע של סיפור". אחרת בחיים לא הייתי פותחת את הטלוויזיה בחדר שלו. היא היתה מכוונת לערוץ המדע. הוא כנראה שיחק עם השלט אחרי הצהרים. הכנסתי את הדיסק למכשיר ורציתי ללחוץ על play כשהופיעו פנים מוכרים על המסך. בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה הוא. בכל זאת, עברו חמש עשרה שנים מאז, ואנשים משתנים. זאת היתה תוכנית בנושא זכויות החולה, או משהו דומה, והמנחה ארחה פאנל של רופאים. הוא גם השמין מעט, אבל לא השתנה הרבה. עדיין נראה טוב. שיער השיבה שנוסף, והקמטים סביב לעיניים ולפה לא מחקו את הנוכחות. המשקפיים אפילו הוסיפו לקסם. כאשר הופיעה הכיתובית "ד"ר אורי שנער", הבנתי שלא טעיתי. זה הוא. מתחת לשמו היה כתוב "מנהל מחלקה גריאטרית, הדסה ירושלים". את זה לא ידעתי. מעניין אם הוא גם עבר דירה. המרחק בין חולון לוולפסון קצר, שלא כמו נסיעה יומית לירושלים. זה לא כל כך נוח. בני כמה הילדים שלו כעת? צריכים להיות כבר גדולים. תיכון, אולי אפילו צבא. סביר להניח שהוא לא עבר דירה. בגיל הזה לא ממהרים לנתק אותם מהחברים. הוא לא יעביר אותם עיר בכל פעם שמתפנה משרה בכירה בבית חולים. הגברתי את קול הטלוויזיה, וניסיתי להקשיב לקולו. דרור רטן בחוסר סבלנות. הפעלתי את הדי וי די ומיהרתי לסלון. מיכה היה באמבטיה, כך שיכולתי להמשיך לראות את התוכנית בלי שאצטרך להסביר למה, דווקא כשיש לי סוף סוף אפשרות לראות חדשות, אני רואה תוכנית על אתיקה רפואית. הנמכתי את קול הטלוויזיה כדי שאוכל לשמוע כשמיכה ייצא מהאמבטיה. נדמה לי שסיפרתי לו על אורי, אבל אני לא בטוחה שהוא יזכור, ואני לא רוצה ריב בנושא. לא הקשבתי לדיון. התרכזתי בקטעים שראו אותו מדבר. הקול הנעים שלו, השליו, כל כך בוטח בעצמו. הסמכות הזאת, שדיברה כל כך אל הסטודנטית חסרת הביטחון שהייתי בחיים ההם, הרחוקים כל כך. הייתי כל כך שקועה בטלוויזיה ובזכרונות שלא שמעתי שמיכה יצא. רק כשהיה ממש מאחורי, מטפטף כהרגלו על ריצפת הסלון, מיהרתי להעביר לערוץ 2 ולהגביר את קול המקלט. מיכה פנה לחדר להתלבש, ואני גנבתי עוד שתי דקות של ערוץ המדע עד שהוא חזר.

בערב, אחרי ריב די רגיל עם נעמה לגבי שיחות הטלפון האינסופיות שלה, ועוד התרגזות על ציון גרוע שיגאל הביא, נכנסנו למיטה. יש ערבים שאני מרגישה שחמשת החדרים שלנו לא מספקים די מרחב לחמש נפשות. אלה הערבים שגם ווילה של שלושים חדרים לא תספק לי מרחב מחיה מספק בתוך התא המשפחתי. אבל מיכה רצה אינטימיות, ולא היה לי כח לסרב. בחדר השינה הוא קיבל אותה. הייתי חסרת חשק לחלוטין, אבל שיתפתי פעולה. כשנגמר גם העניין הזה, במהירות משביעת רצון, יכולתי לחזור לספר שרציתי לגמור. לא שאני אוהבת ספרי בלשים, אבל הספר הזה היה כתוב לא רע, ונשארו לי רק שני פרקים לגמור אותו. מיכה כבר ישן שינה עמוקה כאשר גמרתי את הספר, ועדיין הייתי חסרת שקט. סגרתי את האור ועברתי לסלון. שם, בשקט, לקחתי את הלאפטופ, חבשתי אוזניות, חיפשתי את אתר ערוץ המדע ושם מצאתי את דיון הרופאים מהיום.

הוא לא איבד את קסמו. השנים כאילו רק הוסיפו לו עומק. באמת גבר נאה. חבורת הרופאים האחרים בפאנל, האחד עם קרחת מבהיקה, השני עם פימה משתלשלת מתחת פה בשרני, רק הדגישה זאת. עצרתי את ההקלטה באחד הקלוז-אפים על אורי, ומצאתי את עצמי חוזרת ונזכרת בחלוק הירוק שהיה לובש בערבים בהם היה תורן. באותה המולת חדר המיון של וולפסון בערבים עמוסים במיוחד. מהומת אלוהים כל לילה מחדש. צעירים שהשתוללו יותר מדי עם הרכב שלקחו מאבא נאבקים על תשומת לב הרופאים המעטים מדי מול היפוכונדרים של תעוקת לב יומית והזקן התורן שכל כאב גרון משגר אותו למיון. בין הרופאים בלט כבר אז רופא צעיר, שזה עתה סיים התמחות, ד"ר אורי שנער. אחרי שנתיים בחדר המיון למדתי לקטלג את הרופאים. בסופו של דבר כל רופא בחדר מיון מפתח שלווה של מוסכניק. אין דרך אחרת לשרוד שם לאורך זמן. ההבדל הוא באורך הזמן שלוקח לו לסגל את השקט הזה. אורי נולד עם זה. היה לו, מהיום הראשון, אותו חיוך שקט, ששיווה לפניו העדינים מראה שליו וסמכותי, שלגבי היה קטלני. בהמולת חדר המיון לא יכולתי לדעת אם הוא הבחין בפקידת הקבלה עובדת המשמרות. לך תדע מי שם לב לבחורה השקטה ההיא, שם בכניסה, שתקועה בכל רגע פנוי בספרי ראית החשבון שלה. הוא היה עסוק בחלוקת הוראות והרגעת הלחץ הקבוע במקום.

ניסיתי לעקוב אחריו. היה לי מקור המידע המעולה על המתרחש בחדר המיון. מירה, הסטודנטית השניה, שעבדה על התואר השני בסוציולוגיה, ידעה הכל. איזה רופאה מתגרשת ואיזה אחות לא יכולה להיכנס להריון. הבן של איזה שר ידוע משתמש כבד ואיזה רופא שוכב עם איזה אחות ואיפה הם עושים את זה. היא פשוט ידעה כל מה שקורה, והיתה לה דעה על כל אחד. אורי את שואלת? היא ענתה לשאלה שהגנבתי באופן הכי אגבי שיכולתי לתוך סדרת שאלות על רופאים אחרים, מקווה שהיא לא תשים לב לטון השונה של השאלה. חמוד, היא קבעה. נשוי די טרי, לצערה הרב, כך הוסיפה למקרה שלא הבנתי מה דעתה עליו, ויש לו שני ילדים קטנים. "חמש שנים נשוי וכבר שני ילדים. חבל, לא? דווקא מתאים לי רופא." היא אמרה בעליזות המדבקת שלה "אימא תשמח. אפילו די חתיך. ותראי את זהבה. לו יש שני ילדים בחמש שנים, והיא נפוחה כמו בלון מטיפולי ההפריה של עשר שנים. לא צודק ככה? תגידי, זה צודק?" כך, תוך כדי קבלת משמרת, וסידור תיקי הלקוחות שהתקבלו במשמרת שלה, היתה מירה מעדכנת אותי.

לילה אחד, כמה חודשים אחרי שהגיע למיון, אורי היה צריך נתונים על חולה שנכנס בערב הקודם. כל האחיות היו עסוקות, ולכן, בפעם הראשונה, הוא פנה לעכברית שישבה בעמדת פקידת הקבלה, שעד אותו רגע, לתחושתה של העכברית, הוא באמת לא שם לב לקיומה. מאותו יום משהו השתנה. הוא התחיל לבקש ממני בעצמו פרטים על חולים בקבלה בתכיפות גבוהה. אחרי כמה בקשות כאלה שמתי לב שהוא עושה כך גם כשיש אחיות פנויות, שיכולות לעזור לו, ועד אז נהג לבקש מהן.

את הרגע הראשון שהוא נגע בי אני לא יכולה לשכוח. זה היה ערב אחד, כאשר ביקש את התיק של "גברת זהבה". כך קראנו לזקנה שהיתה מגיעה כמעט כל שבוע למיון, בכל פעם עם סט סימפטומים שונה. הוא אמר שהוא רוצה לדעת אם יש בתיק שלה רשימת תרופות שהיא אלרגית להן. התיק היה בתיקיה הראשית של חדר המיון, בחדר האחורי של משרד הקבלה. הלכתי לשם, והוא הלך אחרי. הייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי לחפש בין התיקים במדף העליון. עמדתי בין אינסוף התיקים, מחפשת את התיק, כאשר הרגשתי את נשימתו על צווארי. יד קרה פלשה לה אל מתחת לחולצתי ונשימתי עצרה. יש לרופאים רגישות של פסנתרנים בקצות האצבעות, והוא השתמש בה במיומנות. אני זוכרת כל פרט. שעון היד הגדול שלו שורט אותי מתחת בית השחי, קול מכיוון הדלפק של חולה נוספת שמבקשת להירשם, נורת הניאון הגוססת מהבהבת במסדרון. התיק של הזקנה, שסוף סוף מצאתי, נופל על הרצפה ואני לא זזה. אני זוכרת את הסטודנטית ההיא, חסרת ניסיון עם גברים, באותו רגע. נושמת בקושי ומתמסרת לידים שלו. לאחר רגע, שנראה אינסופי, היא, עצומת עיניים, אוזרת עוז ושולחת יד לאחור ללטף מה שהיא יכולה. מתחילה בכתפיים שלו, החזה, הבטן ועד לבליטה הגדולה תחת בד המכנסים הירוק של הרופא העומד מאחוריה. והנה אני, אם לשלושה ילדים, יועצת מס בכירה, יושבת בחושך בסלון של ביתי, חמש עשרה שנים אחר כך. בוהה במסך ארבעה עשר האינטש של הלאפטופ על הברכיים בשקט, בחושך של הסלון, בתמונת הוידיאו הקפואה של פניו. כל הבית ישן סביבי, ואני נזכרת ברגע ההוא, מניחה יד אחת על החזה ומלטפת את עצמי ביד השניה במרץ גובר והולך, עד שאני נרגעת.

לא היה שינוי גדול בחיי אחרי אותו ערב. לפחות לא שינוי כזה שהסובבים אותי יכלו לראות. מיכה המשיך בנסיעות התכופות בגלל הסטארט אפ שהוא ניהל באותה תקופה. לפחות שבועיים בחודש הוא היה בחו"ל. טיסת הלילה של יום ראשון לניו יורק והנחיתה בחזרה בשבת בבוקר הפכו לחלק שגרתי של חיינו באותן שנתיים. מיכה הוא בעל שאי אפשר להגיד עליו משהו רע. גם כשהוא נוחת בשבת לפנות בוקר, הוא מוכן לצאת עוד באותו בוקר לים או לפיקניק. ההבדל העיקרי בין תקופות היעדרותו לנוכחותו בבית היתה עוד חצי שעת שינה בבוקר, ולפעמים יציאה לסרט. כשהוא היה בחו"ל סדר היום היה קבוע לחלוטין. הכנת סנדוויצ'ים לכולם, ארוחת בוקר מהירה, וצעקות זירוז מהמטבח שיקומו סוף סוף ויתארגנו. רחיצה של דרור בערב וסיפור, בדיקת השיעורים ליגאל וריבים קולניים עם ילדה מתבגרת ומבולבלת על כל נושא אפשרי. בערב, אחרי שדרור ישן ואחיו הגדולים היו בחדריהם, היתה נשארת לי שעה קצרה של עירנות. קצרה מדי, רובה מול הטלוויזיה. בוהה בערוץ מזדמן, לא זוכרת דבר ממה שראיתי בבוקר למחרת, נרדמת כמעט תמיד מול המסך.

עברו כמה שבועות עד ששמתי לב שאני חוזרת לאתר ערוץ המדע לעתים מאד קרובות. לבדי, בחדר השינה שלנו. מיכה באיזה שהוא חלק אחר של העולם, ואני נכנסת לאתר לאותה תוכנית מוקלטת של דיון הרופאים על טיפול בחולים סופניים. אחרי כמה צפיות כבר הכרתי את הטקסט בעל פה. הגעתי למצב בו אפילו קולות הדוברים לא הפריעו להנאה שלי. אני מכינה את עצמי לרגע שאחרי הקטע בבית הזקנים. אז המצלמה מתרכזת למשך כמעט שתי דקות באורי. אורי מדבר, ואני לבדי ואתו. לפעמים אני צריכה לעצור את הסרטון, ולפעמים הקצב הרגיל שלו מספיק לי. הייתי נעמדת באמבטיה בערב, אחרי שהשתרר שקט בבית, בוחנת את עצמי במראה הגדולה. תחילה חזיתית, אחר כך פרופיל. זוקפת גב וזוקרת ככל שיכולתי את החזה שהשתנה כל כך מאז אותם לילות בחדר המיון, מכניסה את הבטן שנשארה אחרי שלוש הלידות. לאחר זמן אורי הסתנן גם ללילות בהם מיכה היה בבית. פתאום היו שניהם בתוכי באותו זמן. לא דברנו הרבה באותן שנים, אני ומיכה. התרחקות שהיא חלק מחיי נישואין עם שלושה ילדים בבית. אני לא יודעת איך הוא הסביר לעצמו את ההתלהבות שלי באותם לילות. אולי ייחס אותה לצורך במגע של גבר אחרי שבוע שלם של שינה לבד, באלכסון במיטה.

בוקר אחד, בלי תכנון מוקדם, במקום להגיע למצגת של חברת בת שלנו, הודעתי שאני מאחרת. במקום להיות בעשר באיזור התעשיה של ירושלים, מצאתי את עצמי מחפשת מקום במגרש החניה הענק שליד הדסה. אחר כך עומדת מול הכניסה של בית החולים זמן ארוך, מסתכלת ביוצאים ובאים, מסתובבת חזרה למכונית ונוסעת לעבודה. באותם ימים גם חיפשתי עליו חומר נוסף ברשת. אולי לדעת איפה הוא גר, האם הוא עוד נשוי. לא היה כלום. לא משתמש בפייסבוק, לא פרופיל בלינקדאין. למעט כתבה פה ושם על טיפול בזקנים בארץ – כלום. תקופה ארוכה הצלחתי להתאפק. נסעתי רק פעם אחת נוספת להדסה, אבל שוב רק כדי לעמוד ולהסתכל בפתח חדר המיון. רק שלושה חודשים אחר כך נכנסתי למחלקה הגריאטרית של בית החולים הדסה. זה קרה אחרי שיום אחד מצאתי את עצמי יושבת, באמצע דיון ארוך בנושא שגיאות בעיגול ספרות בחישוב מע"מ, משרבטת את שמו. ולמקרה שיש אי הבנה - אין קשר בין ד"ר שנער לבין כמות הספרות אחרי הנקודה בחישוב מע"מ. הקשר היחיד, כך התחוור לי, הוא שאין לי ברירה. אני חייבת לעלות לשם ולא לעצור במגרש החניה.

באותו ערב עשיתי את כל ההכנות. גיהצתי את החולצה הלבנה, שכולם אומרים כמה היא מחמיאה לי, ווידאתי שהג'ינס השחור גם הוא מוכן. צלצלתי למיכה וביקשתי שייקח למחרת את דרור לגן כי יש לי ישיבה חשובה בירושלים. מיכה נשמע ממהר, כהרגלו, מישיבה לישיבה. אין בעיה, הוא אמר, רק שהערב הוא בטח יגיע נורא מאוחר, אז שלא אחכה לו. ושלא אדאג, כי הוא ידחה את הישיבה של מחר בבוקר, ולא ישכח לקחת את דרור. ביקשתי מנעמה לקחת את דרור מהגן והשארתי למיכל הודעה במשיבון שאני מאחרת למחרת ואולי אגיע אפילו אחרי הצהרים. לבסוף הורדתי את אלבום התמונות מהמדף ושלפתי כמה תמונות. תמונה מהחתונה ותמונות של המשפחה לאורך השנים. הקפדתי לקחת תמונות של נעמה מגיל צעיר ועד תמונות עדכניות שלה. רציתי שהוא יראה כמה תמונות שלה. להסתכל איתו. מאז שנולדה אני מחפשת בנעמה סימנים. משהו בעיניים, בפה או באף. כבר בחדר התינוקות בבית החולים כולם אמרו כמה היא דומה למיכה. ראו בה את הפה שלו, את עצמות הלחיים, הגבות המלוכסנות. מיכה התמוגג, וגם אני אהבתי כל רגע. אבל לא הפסקתי לחפש עוד סימנים וחיזוקים. אולי אקבל מאורי חיזוקים כאלה, כשנסתכל ביחד בתמונות.

אורי נכנס לחיי בזמן הנכון, ומילא אותם תוכן. לא שלא היו פעמים שהייתי אומללה. כמה פעמים אפילו צלצלתי אליו הביתה, אבל סגרתי כששמעתי את אישתו עונה. פעם או פעמיים הוא ענה, ואני נבהלתי מעצמי וסגרתי. אבל כשהוא היה בא לחדר שלי בדירת הסטודנטים, עדיין מריח מבית החולים, הייתי המאושרת באדם. היתה לו חצי שעה בשבילי, או שעה, וזה היה מספיק. הוא היה גברי, ובוגר, ועדין, ומאהב נפלא. גם בבית החולים הוא נעשה נועז. היתה לי הרגשה כאילו לא איכפת לו שידעו. כמעט כאילו הוא רוצה שיתפסו אותנו. הוא היה נכנס אתי לתיקיה ויוצא סמוק פנים אחרי עשר דקות. או נעמד מול דלפק הקבלה ומנהל איתי שיחה ארוכה. לפעמים רצינית, לפעמים קלילה. ואז אורית ביקשה ממני לפגוש סטודנט למחשבים שקוראים לו מיכה. היא ידעה על אורי. כל החברות שלי ידעו עליו. כולן חשבו שהוא אסון בשבילי, וניסו לשדך לי בחורים כל הזמן. אחת לכמה הצעות כאלה הייתי מסכימה. רק שיפסיקו ללחוץ. מיכה היה אחת הפעמים הללו. הסכמתי, כי ידעתי בוודאות שזאת פגישה שנועדה לכישלון. אני שונאת מרובעים כאלה שמתעסקים במחשבים והוא גם מבוגר ממני בחמש שנים. בן 32 וכבר מתחיל להקריח. לא היה סיכוי להצלחה, ולכן אישרתי. עוד פגישה חסרת סיכוי בבית קפה אחד, שתבטיח לי שקט מהלחץ של אורית להתנתק מאורי. אני אקבל ממנה פסק זמן של חודשיים לפחות. אבל מיכה, משום מה, הצליח במקום שכולם נכשלו לפניו, למרות שלקח לו די הרבה זמן. הוא היה עקשן יותר מקודמיו. כשהתרגזתי שהוא מצלצל בלי סוף, היה שולח פקסים עם קריקטורות אידיוטיות אבל חמודות. כשסגרתי לו את הטלפון באמצע משפט, שלח זר פרחים, וכשאמרתי שאני לא אוהבת פרחים, שלח שוקולד. כשהוא הציע שנתחתן, שנה אחרי שנפגשנו, כבר ידעתי שאני אוהבת אותו, והסכמתי.

אורי שמע ושמח. דברנו על הכל, והוא היה יועץ חיי האהבה שלי. היה לו ניתוח מדוייק של כל אחת מהפגישות העיוורות שלי. הוא ידע, אחרי ששמע תיאור של פגישה ראשונה, מה הבחור יגיד לי בדיוק בטלפון הבא. אם היתה פגישה שניה ושלישית הוא ידע לנבא מה הבחור ירצה ומתי. ניתחנו יחד את החולשות שלהם. הוא ידע מראש מתי תגיע השיחה של "זה לא את זה אני", והיה מנחם אותי אחרי כל אכזבה כזאת. אהבתי לדבר איתו על בחורים אחרים. הוא היה החבר שלי. אחרי שיחות כאלה הוא היה מגיע לעתים תכופות יותר לדירה שלי, והסקס היה נהדר. הפעם היחידה שטעה היתה מיכה. הוא היה בטוח, עוד לפני שתיארתי לו את הפגישה הראשונה, שזה לא ילך. למרות זאת, כשאמרתי לו שאני מתחתנת הוא שמח. מאז שעברתי לגור עם מיכה הוא הפסיק לבוא אלי הביתה אחרי משמרות הלילה שלו. המשכנו לנהל את שיחות הדלפק שלנו, אבל הוא הפסיק לעקוב אחרי לתיקיה. הוא הפסיק להיות המאהב, ונשאר רק החבר הטוב והסודי שלי, מצב שהיה נעים ומספק. כמו שנכנס לחיי בזמן, הפך לחבר שלי בזמן.

לפני החתונה לקחתי שבוע חופש להתארגן. כשבאתי למשמרת הלילה האחרונה, ביום האחרון לפני החופשה, הצוות עשה לי מסיבת הפתעה. הביאו עוגות, הכינו נאומים ונתנו לי "מתנת טרום חתונה", שני חלוקי רחצה עם ראשי התיבות של שמי ושל מיכה רקומים עליהם. "זה לא במקום המתנה של החתונה" הבטיחה אורית בנאום שלה. עמדתי נרגשת בחדר האחיות במיון, לפני משמרת הלילה האחרונה שלי כרווקה, ובכיתי משמחה.

משמרת הלילה ההיא היתה שקטה. כאילו כל החולים, הפצועים, הזקנים וההיפוכונדרים בגוש דן החליטו לוותר הלילה לחדר המיון של וולפסון. לפנות בוקר הצלחתי לתפוס כמעט שעת שינה שלמה על השולחן בתוך חדר הקבלה. בחמש וחצי בבוקר הרגשתי יד על הכתף והתעוררתי. אורי עמד מאחורי, עם כוס קפה וחבילה קטנה, עטופה בנייר כסף. "בוקר טוב. רציתי לתת לך את המתנה שלך כשאנחנו לבד" הוא אמר בקול עייף ששמור לרופאים אחרי יותר מיממה של עבודה רצופה "לקח לי הרבה זמן למצוא משהו שיתאים לך". לקח לי רגע ארוך וכמה לגימות מהקפה שהוא הביא לי להתעורר. איזה חמוד הוא, כמה מתחשב. איזה כיף שיש חברים כאלה. "אני יכולה לפתוח?" שאלתי בשמחה. "לא, לא כאן. לא רוצה שמישהו יראה" ענה אורי, ומשך אותי לתיקיה. "כאן אפשר?" שאלתי, עדיין עייפה, אבל מאושרת, ופתחתי את נייר הכסף. הוא הכיר אותי, והוא השקיע. בקופסא העטופה היתה חולצה אדומה מקסימה, בסגנון שהוא הכיר מארון הבגדים בדירת הרווקות שלי. "אתה מתוק" לחשתי לו, מתרוממת על קצות האצבעות ומושכת אותו לכיווני כדי לתת לו נשיקה. "וגם את" הספיק ללחוש בתשובה, שפתיו באוזני, לפני שהורדנו את המשקפיים, כמו שעשינו כבר בחדר הזה בעבר, ושמנו אותם על המדף. שעה אחר כך יצאתי לחופשת החתונה שלי.

ירושלים היתה קרה ביום שהחלטתי לעלות להדסה ולעצור רק בתוך המחלקה הגריאטרית. אני רק הולכת לשבת עם חבר וותיק, להראות לו תמונות ולצחוק. אז למה אני מרגישה כמו פושעת? אז מה אם ביקשתי ממיכה לקחת את דרור לגן? ואם אאחר ונעמה תיקח את דרור מהגן, זה כל כך נורא? אז פעם אחת זה לא קורה בגלל עבודה. גם פעם בחודש, כשאני מאחרת בגלל העבודה, אני מרגישה אשמה. בסך הכל אני רק רוצה לראות אותו מסתכל על התמונות של נעמה. לשמוע אותו אומר כמה שהיא דומה למיכה, שגם תמונות שלו לקחתי. לא שאני הולכת לספר לו משהו. זה לא נושא לשיחה בינינו. אבל אולי הוא יגיד משהו. אולי אני אפסיק עם המחשבות האלה. למה אני מרגישה פושעת? בסוף הרי בין כה וכה אני אגיע עד שם רק כדי לגלות שהוא עבד בלילה, או יצא למילואים. או נמצא באיזה כנס בחו"ל.

מגרש החניה היה מלא כמעט לגמרי. בתל אביב היה חם ונעים, ואני לא עליתי לבושה מספיק חם. קשה היה לצפות את הקור הרוחות הירושלמיות של בית החולים מוקף ההרים הזה. חניתי בקצה הרחוק של מגרש החניה, והקור כמעט הבריח אותי למכונית וחזרה למשרד ברמת גן. זה טירוף. אני לא יורדת חזרה לתל אביב. אני מכירה את עצמי. זאת ההזדמנות האחרונה. או עכשיו, או אף פעם לא. המשכתי לכניסה הראשית של בית החולים, ונעמדתי רגע ארוך מול השלט ההכוונה מלא החיצים, רוקעת ברגלי בניסיון להתחמם. פנימית א' משמאל. גם יולדות. חדר המיון מימין, המחלקה הגריאטרית ישר. אני פניתי שמאלה, ממהרת למחלקה האונקולוגית, הקרובה לכניסה. נכנסתי לשירותים במחלקה, מנסה להשתלט על דפיקות הלב הנוראיות שתקפו אותי. מה את מתרגשת כל כך? בסך הכל באת להגיד שלום למאהב ותיק. קצת צחוקים על מה שהיה. לשמוע מה חדש אצלו ולספר מה חדש אצלך. אם אשתו גמרה סוף סוף את התואר השני שהיא משכה שנים. ואולי בכלל התגרשו, לכי תדעי. איך התפתחו הילדים. את הרי לא הולכת לספר לו שעלית במיוחד מתל אביב. תגידי שהיית בביקור במחלקת יולדות ובמקרה עברת. אולי תספרי שראית את הדיון, אבל לא תספרי כמה פעמים. אז מה ההתרגשות? שירותים של בתי חולים אומנם מדיפים מתרופות וריחות חזקים של חומרי ניקוי, אבל הם מרווחים ויש בהם כיור וראי רחב. נעמדתי מול הראי והתחלתי לתקן את האיפור שנמרח ואת השיער שפרעה הרוח הירושלמית. אני צריכה משקפיים חדשים. הצבע והצורה של המסגרת ממש לא אופנתיים. ושוב לא צבעתי מספיק טוב את השערות, ואפשר לראות קצת צבע לבן מתחת. הייתי לבד בחדר השירותים, ונשימתי החלה חוזרת לסידרה. פתחתי את כפתורי הסוודר הסגול והסתכלתי על עצמי. סגול עם לבן בוהק, קצת שקוף. כמו שאני אוהבת. אישה בשלה, שאין לה מה להתבייש. הוא הרי לא יראה את הדליות ברגלים. והחולצה הזאת, כשהיא מרושלת מעט מעל לג'ינס עושה עבודה יפה בהסתרת מגרעות הגוף. ומכנסי הג'ינס האלה מאד מחמיאים לגוף שלי. כולם אומרים.

כשהסתדר קצב הנשימה שלי, ולבי גם הוא חזר לקצב רגוע, יצאתי מהשירותים, מתעלמת ממבטה הכעוס של האחות שחכתה במסדרון. חזרתי לכניסה וחיפשתי את כיוון המחלקה הגריאטרית. אחרי כמה טעויות במסדרונות הארוכים הגעתי למחלקה. מכל המחלקות בוולפסון תמיד היה לי הכי קשה עם המחלקה הזאת. בכל המחלקות האחרות יש שביב תקווה. חולים מחלימים ויוצאים. מחלקה זו היא היחידה חסרת המוצא. תחנה אחרונה לפני חדר המתים. זקן בודד דידה במסדרון, גורר את עמוד האינפוזיה שלו. כמה אחיות הסתובבו בין החדרים, ושתי רופאות עמדו ודברו ליד דלפק הקבלה. אורי לא נראה בשום מקום. עברתי באיטיות מחדר לחדר. הקולות היחידים במחלקה היו חרחורים, שיעולים יבשים ונשימות חורקות. אחרי שסרקתי את כל המחלקה, חזרתי לדלפק, חיכיתי שהאחות תתפנה, ושאלתי אותה אם ד"ר שנער נמצא. "מי רוצה לדעת?" שאלה האחות, ואני אמרתי את השם הראשון שעלה בראשי. מירב כהן. משהו פרטי, הוספתי. "יש לו משהו בחוץ הבוקר" אמרה, שולחת בי מבט מסוקרן "הוא צריך להגיע יותר מאוחר. עד לצהרים בטוח שיגיע. אם את רוצה לחכות, את יכולה לשבת שם. יש שם פינת קפה. אני יכולה לצלצל אליו אם את רוצה".

הרגשת הקלה יותר מהחמצה. פתרו לי את הבעיה. לא ראיתי את עצמי יושבת ומחכה לו שיבוא. המתנה כזאת אי אפשר להציג כפגישה מקרית, ולהגיד שעליתי לירושלים במיוחד לא היתה לי כל כוונה. בתחושת הקלה מעורבת באכזבה קלה עזבתי את המחלקה.

בכניסה של בית החולים עצרתי ליד מכונת הקפה וצלצלתי להודיע למיכל שאני מגיעה בסופו של דבר מוקדם מהצפוי. רוח קרה הסתננה מבעד לפתח בית החולים. שלשלתי חמישה מטבעות של שקל, הזמנתי כוס שוקו שוויצרי, ועמדתי בפינה לשתות. מהמקום בו עמדתי אפשר היה לראות את חדר המיון. דלת הכניסה שלו נפתחה ונסגרה עם כל אדם שיצא או נכנס. אפשר היה לראות דרכה את דלפק הקבלה שלו. דלפק דומה לזה שמאחוריו, בבית חולים אחר לפני חמש עשרה שנים, עמדתי במשך ארבע שנות לימודי. המולת חדר המיון המוכרת נשמעה עד למקום בו עמדתי. חוץ מאחוז הערבים והדתיים הגבוה, המקום דומה מאד לוולפסון. מה זה, אין חילונים רגילים בעיר הזאת? רגע אחר כך מצאתי את עצמי נכנסת לחדר המיון, עוברת על פני פקידת הקבלה, שהיתה עסוקה עם חמולה חרדית שלמה. שלושה רופאים התרוצצו בין המיטות, וחמש אחיות עזרו להם, מסתובבות בין החולים, מנסות להשליט סדר בבלגן. עמדתי בכניסה של חדר המיון, לא בטוחה מה אני עושה עכשיו. בקצה המרוחק ראיתי את דלת חדר הרופאים. הדלת נפתחה, ואחות נוספת יצאה ממנה. מאחוריה ראיתי שני רופאים יושבים. אחד מהם היה עם הגב לפתח, ולרגע הייתי בטוחה שזה אורי. הסתובבתי, מבוהלת, והתחלתי ללכת במהירות חזרה לכיוון הפתח. החוצה, אל הרכב שיחזיר אותי למקום המבטחים ברמת גן. הרגשתי שעיני כל האחיות והרופאים עוקבות אחרי. לאף אחד לא היה זמן להסתכל עלי.

דלפק הקבלה היה כעת ריק. המשפחה החרדית כנראה כבר נקלטה. הפקידה לא נראתה, ורק קולות צחוק נשמעו ממעמקי חדר הקבלה. הפניתי את ראשי וראיתי שגם כאן יש חדר אחורי, בעומק משרד הקבלה. מעניין אם גם כאן נמצא חדר התיקיה. "בחייך, אל תגזים. קח את התיק ואל תשכח להחזיר אותו אחר כך" צחוקה הצעיר והמשוחרר של פקידת הקבלה נשמע, והיא חזרה לשולחן הקדמי. היא הסתכלה, סמוקת פנים, עלי, ושאלה "אפשר לעזור?" הסתכלתי על פניה הצעירים, הנקיים מאיפור, מודדת אותה במבטי, לא מסוגלת לענות תשובה הגיונית. על השולחן מאחוריה היה פתוח ספר לימוד ולידו קלסר וכלי כתיבה. היא סידרה את התלתלים שירדו על משקפיה ושאלה שוב "כן גבירתי, אפשר לעזור לך? יש לך הפניה מרופא?" ניסיתי לחשוב על תשובה מתאימה כאשר מאחוריה הופיע, יוצא מהחדר האחורי סמוק פנים אף הוא, ד"ר אורי שנער. הוא סידר את המשקפים ובלי להסתכל לכיוון הדלפק אמר "תודה, רננה. אני אחזיר את התיק בדואר הפנימי". "תודה דוקטור" ענתה רננה לכיוון גבו של אורי. הוא יצא מהחדר ועבר על פני בלי להסתכל. "גבירתי?" ניסתה רננה פעם נוספת, בעוד אני עומדת ובוהה בגבו המתרחק של ד"ר שנער.

בפתח בית החולים ראיתי, מבעד לחלון העגול של דלת חדר המיון, את אורי מהסס רגע, נעצר ומגרד בראשו כאילו נזכר במשהו. הוא שם לב אלי. הוא עומד לחזור. אורי הסתובב לאט, מוטרד, לא בטוח במה שראה. לא זזתי והמשכתי להסתכל לכיוונו. הוא היטיב את משקפיו, ושלח מבט ישיר דרך החלון העגול שמאחוריו. הוא הסתכל עלי, תיקן שוב את משקפיו, מבטו תוהה, לא בטוח במה שראה, ואז, הסתובב והלך. סגרתי היטב את הסוודר הסגול, הרמתי ראש וצעדתי לעבר מגרש החניה. אישה בשלה, בחולצה לבנה בוהקת, קצת שקופה, צועדת בראש מורם וגאה למגרש החניה, ממלמלת לעצמה "טיפשה אחת, טיפשה אחת. כמה שאת מטומטמת".