גם הפעם הסיפור שלפני הסיפור שווה

קודם כל, לכל מי שיבוא אלי בטענות, אחרי שיקרא את הסיפור של מחר, שאני רוכב על גל מפגשי המחזור של ימינו (כתבות אמנון לוי וכיו"ב) – הסיפור הזה נכתב לפני קצת פחות מ-15 שנים. לפני אפילו שכתבתי ליובל את "הסיפור המושלם" המקורי. אז לא גל ולא נעליים. אני ה"מפגשי מחזור" המקורי.

איך אני יודע מתי כתבתי אותו? כי אני זוכר בדיוק את הטריגר שהוביל אליו. וככה זה הלך :

הימים ימי ראשית האינטרנט המסחרי של ימינו. קווי חיוג רגילים, יוזר וסיסמא, תופס לך את קו הטלפון, חיוב לפי דקות שימוש ונפח. אין סמרטפונים. פרה-היסטוריה בעברית פשוטה. רק חול וחול. מי היה מאמין שפעם חיינו ככה? ואז הופיעו שני קסמים בחיינו. לראשון קראו אתר חבר'ה. כן כן, החיה הפרה-היסטורית, האתר החברתי שהקדים את צוקרברג בשנתיים. גם את גוגל כחברה ציבורית הקדים אתר חבר'ה בשנתיים. איזה חגיגה זאת היתה. פתאום, שלושים שנים אחרי סיום התיכון והפרידה מהחברים בצופים, אפשר ליצור קשר עם החברים איתם גדלתי. איזה התרגשות זאת היתה. איפה אתה חי? כמה זמן כבר בחו"ל? מאחרי הצבא? יא אללה! מה קורה איתך? מה קרה ל-X? מה נהיה מ-Y?? Z עוד כל כך יפה? מה, יש לה כבר 3 ילדים? אללה יוסתור! צצו אנשים מהעבר שזכרתי ועוד יותר שלא, וסיפורים מפעם, והיה אדיר.

הקסם השני, הלא פחות חשוב עבורי אישית, היה נפסטאר. כן כן, ילדים. אי שם בסוף המאה הקודמת, הרבה הרבה לפני שזאם ויוטיוב וספוטיפיי ואלוהים יודע מה עוד, הפציע בחיינו אתר בשם נפסטאר. השיתוף הבלתי חוקי של שירים שחברי להקת מטאליקה ובראשם המתופף לארס אולריך, הרבה שנים לפני שהיכרתי אותם (אנשים טועים בגלל אהבתי למטאל כשהם חושבים שנולדתי וגדלתי איתו. הם לא קראו את פרק הסיום של הספר "הקבר השביעי", בו אני מספר איך ילדי חשפו אותי לז'אנר רק כשעברתי את גיל 50, ואני אהיה אסיר תודה להם עד יומי האחרון), נלחמו בו וגרמו לסגירתו. אני – חיי התחלקו לעד נפסטאר ומאז. התמכרתי לאתר. חלום חיי קם והתגשם. הרי מאז שאני זוכר את עצמי אני צמוד לרדיו הגדול בהול של הורי, הטייפ הענק (בגודל של מחשב אישי נייח של זמננו בערך), עם הסלילים הענקיים שלו (45 דקות כל צד, אם זכרוני אינו מטעני), שני חוטי נחושת דקים מחברים אותו לעכוזו של הרדיו, ואני אורב במצעד הפזמונים לשירים שאני רוצה להקליט, כדי לשמוע אותם אחר כך בזמני החופשי, מתפלל שהקריין הבן זונה ישתוק ולא יעלה על תחילתו, סופו או אמצעיתו של השיר בהגיגיו שלא מעניינים איש, למעט אימו, שאת מקצועה כבר פרטתי במשפט הקודם, ואין טעם לחזור. כל פעם שאני מסביר לילדים את ההבדל המנטלי בינינו, דור האבן, שאם במקרה שמענו שיר ברדיו, שלא היכרנו, היינו צריכים לארוב בהול של ההורים ליד הרדיו שעות/ימים/שבועות/חודשים עם אצבעות על שני הלחצנים – Play והקלטה של הטייפ, כדי לתפוס את השיר ואולי להצליח להקליט אותו, לבינם - שפותחים את שזאם ואז את ספוטיפי והנה יש להם בסלולרי את השיר כמה שהם רוצים באיכות מופלאה. ברצינות – אתם לא מבינים את ההבדל? זה כאילו, ויש לי דוגמאות הרבה יותר עסיסיות, שהיו נותנים לאדם הקדמון לקחת את כל הלחמים המעולים ממדף הסופר במקום לחרוש, לזרוע, לחכות לגשם, לקצור, לגרוס, לאפות בטאבון ואז לאכול את הלחם. אוקי, אז נכון שהיו לו, לאדם הקדמון הזה, הרבה יותר שערות על כל הגוף והיתה לו הבעיה המינורית הזאת של הדינוזאור שהיה אוכל לו את התבואה (כשלא היה דורס אותו ואת כל המשפחה בטעות), אבל – איזה הבדל, הא?? ותחשבו לבד על דוגמאות אחרות. יותר מאוחר הגיע הטייפ קסטות והטייפ דאבל קאסט, ויכולתי להקליט שירים שאני אוהב מהתקליטים שלי או מקסטה לקסטה. בקיצור – ככל שאני זוכר את עצמי אני מייצר רצפי שירים שאני אוהב על מדיה מגנטית כלשהי. וכאן, עם המחשב והנפסטאר והמצאת המאה – האפשרות לצרוב על CD שירים שאיתרתי בנפסטאר!!!! פתאום כל מושאי קנאתי כילד – כל אותם תקליטונים 45 סיבובים של להיטים שהיו לחברים שלי (ואצלי בבית אף פעם לא, לא יודע למה) – היו בהישג תקתוק על מקשי המחשב האישי. בקיצור – התחלתי לערוך CD-ים כמו משוגע. לתת מתנות לחברים אוספי שירים שאהבתי. תענוג.

אבל בואו נחזור לעניינינו ולסיפור של מחר – השילוב הזה של נפסטאר והדיסקים שלי ואתר החבר'ה הוביל לרעיון עיוועים שלי : למה לא אעשה מסיבה סטייל פעם לחבר'ה של הצופים? ואיכשהו הרעיון האידיוטי הזה, Once נכנס לי למחזור הדם – לא יצא.

אז התחלתי בלערוך CD-ים כמו שצריך : שניים-שלושה שייקים ואז סלואו או שניים ושוב – שניים-שלושה שייקים וסלואו. אז היו שם, בנפסטאר הזה, כוווולם : Satisfaction של הסטונס וונוס של שוקינג בלו ובית השמש העולה של החיות ומה לא. כל טוב העולם ואחותו. נהיו לי 3 CD-ים נפלאים, והחלטתי לבדוק את הנושא על חברי הטוב, איתן כוכבי (שעל מותו הכאוב כתבתי את "עלים במרזב") והילה אשתו. הזמנתי אותם הביתה, סיפרתי על הרעיון והשמעתי לו את האוספים. אני זוכר את מבט ההשתתפות בצער שאיתן שלח בי. הוא, בחוכמתו הרבה, הבין מייד שמסיבה סטייל הצופים לא תצא מהיוזמה המשונה הזאת, אבל הוא שתק, ולמעט כמה הערות סרקסטיות – וטו לא הטיל. רצף השירים כשלעצמו מצא חן בעיניו ועוד, באותו מפגש, הבטחתי לו שאשכפל לו את שני הדיסקים של המיטב של רנסנס שבדיוק קניתי (ולא הספקתי לשכפל לו. תיכף תבינו למה).

הזמנתי את חברי מהצופים. פיניתי את הסלון מכל הרהיטים, פתחתי שולחן עם חטיפים וממתקים. הכל כמו פעם (לא שהיתה לנו במבה לפני מיליון שנים, אבל למה להרוס סיפור טוב?) ומלא התרגשות חיכיתי להם. והם הגיעו. בין 30 ל-40 חבר'ה הגיעו, שאת רובם המכריע לא ראיתי 30 שנים פלוס. היה כיף אדיר לפגוש אותם פנים מול פנים אחרי כל כך הרבה שנים ולשמוע מה עבר עליהם.

אלא מה? רקדו? קדחת בצלחת. עמדו להם 30-40 גבר ואישה במיטב שנותיהם ודיברו. ופטפטו. ודיסקסו. ונזכרו. ותיארו. ופירטו. וצחקו ושוב דיברו. בקיצור – רק לקראת שתיים וחצי בלילה עזב האחרון בהם בצער את הפטפטת שנמשכה משהו כמו 5 שעות. אני נשארתי עם סלון מטונף, המון חטיפים שאף אחד לא נגע בהם ואף לא ריקוד סלואו אחד למצער.

וחודש אחר כך איתן מת. עלה לנקות עלים מהמרזב, נעמד על חלון, גופו נוטה החוצה, נפל מקומה שניה ומת. ואז, אחרי שבכיתי כמו משוגע 3 ימים ברציפות לחלוטין, חטפתי בפעם הראשונה (ואני מקווה האחרונה) בחיי שפעת והבנתי על מה מדברים כשמדברים על המחלה האיומה הזאת. לכן אני זוכר הכל בדיוק. ואת התאריך אי אפשר לשכוח - בדיוק 30 שנים אחרי יום הגיוס של שנינו – כוכבי ואני - 11 נובמבר 1973. אז את התאריכים אני זוכר ולא להתווכח אתי..

ואז התערבב לי הכל – נפסטאר ואתר חבר'ה והמסיבה וכוכבי - וכתבתי את הסיפור של מחר. תבלו.