על חשבונות שאנחנו עושים

הטריגרים לסיפור של מחר הם שניים, אך הם אישיים מכדי לדבר עליהם בפורמט הזה. שניהם נוגעים לשנה האחרונה של חייו של כל אחד מהורי. הדבר שמאחד את שניהם הוא החיטוט בעבר והניסיון לפתור לעצמך את עברך. הרצון לעזוב את העולם הזה עם הבנה והשלמה עם מה שקרה לך או מה שעשית לאחרים. בשורה התחתונה שני הורי עזבו את העולם הזה עם חשבונות לא סגורים עם אירועים מעברם בנושאים הקשורים לקשר בינם הקרובים להם.

והעניין הזה טרד וטורד את מנוחתי. האם גם אני אהיה כזה? הרי גם אני מוצא את עצמי חושב על דברים שקרו בעבר, ואני מאד מסוג האנשים שנוטה להניח לעבר ולרוץ קדימה. אני שוכח המון ודי בקלות וחי מאד בשלום עם דברים שעשיתי או שעשו לי, כולל פגיעות לא קלות כלל (בזמנן). מצד שני, יכול להיות שאני מרמה את עצמי. אני עדיין – אני מקווה – רחוק מהיום בו יהיה לי זמן לעשות את חשבון הנפש שעשו הורי, כך שאני עלול למצוא את עצמי חוזר על חטאיהם (לעצמם, שהרי הסובלים העיקריים מהחשבון היו הם עצמם). ייתכן ויתמזל מזלי, אעלם בחטף מהעולם הזה ולא יהיה לי הזמן לעשות את ההתחשבנות הזאת. לשני הורי הוא היה, הזמן הזה. אמי נלחמה מלחמה אבודה בסרטן הריאות במשך חצי שנה שלמה. לאבי היתה שנה פלוס בה כמעט לא יצא מהבית וחוץ מלקרוא ולנהל מערכת יחסים תוססת (לא מעט ריבים וויכוחים אבל הרבה חיבה ותלות) עם מריה, המטפלת המסורה, היה לו הרבה הרבה יותר מדי זמן להיזכר בחייו ולהתחשבן עם עברו.

וכך מצאתי את עצמי נחשף לשני אנשים בערוב ימיהם שמדברים על דברים שקרו מזמן ולא סוגרים אותם. דשים בהם עד זוב דם ולא נרגעים. ואחת השיחות המאד מאד טעונות עם אבי הדומע הובילו לסיפור של מחר. אז נכון שעשיתי לו עיבוד ושניתי הרבה פרטים, אבל העיקרון – קיים והיה. מדובר על הזיכרון ועל החרטה או השלמה. והתחלתי לשאול את עצמי איזה זכרונות מעסיקים אותנו ככל שאנחנו מתבגרים. במה אנחנו דשים ודשים בניסיון להבין למה קרה מה שקרה ומה עשינו שהיינו יכולים לעשות אחרת, טוב יותר? על מה אנחנו מצטערים ומייסירים את עצמנו לאינסוף? איזה עוולות אנחנו זוכרים לאחרים ולא מוכנים לסלוח, למרות כל השנים שחלפו? כמה סרטים אנחנו מריצים בראש בסגנון של "דלתות מסתובבות" – איך היו חיינו נראים אחרת לגמרי לו היינו נוהגים אחרת באותה סיטואציה? מה היה קורה לו היינו יכולים להכניס את המח והנפש הוותיקים והמנוסים והחכמים של היום לתוך הגוף הצעיר הזה של אז, עם השטויות שעשינו אז? והקטע בו אני נתקלתי ועניין אותי יותר מכל הוא שהצער והחרטה הם לא רק בנושאים ה"חשובים באמת". נכון שלרוב הם בשלושה מישורים : עבודה/קריירה, משפחה וכלכלה/כספים/נכסים. אבל, ועל זה נסוב הסיפור ונסובו השיחות הלא פשוטות עם אבי – אנחנו עלולים למצוא עצמנו דשים על בלי קץ בנושאים שוליים (בעיני, לא בעיניו), קטנים (בעיני, לא בעיניו), זניחים (בעיני, לא בעיניו). ובין השאר - על ריבים אידיוטיים ועל כמה מסובכת לבקש סליחה.

בתוך משפחתי הייתי עד סביל (וסובל) לכמה ריבים/חשבונות משפחתיים שנמשכו שנים על גבי שנים. ובכל משבר שנוצר מעימות כזה חשבתי איזה פחד אלוהים על מה אנחנו מבזבזים את חיינו.

וממש לקראת סוף ימיו ראיתי ושמעתי את אבא שלי מתייסר על דברים שלא הבנתי. אז נכון שיש בינינו 32 שנים, ואני הולך ומתקרב במהירות שלא תתאור לגיל בו הוא נפטר, אבל באמת שאני לא הבנתי. ותאמינו לי,כמה שהסיפור של מחר יישמע לכם דבילי, האמת היתה עוד יותר מטופשת ובלתי הגיונית ממנו.

אז לא יודע אם "תבלו" הוא האיחול הנכון. שיהיה לכם מעניין.