כנפיים

את קובי רובינשטיין היכרתי כשכבר היה כבד מכדי שאאמין לסיפורים שלו על הצבא. איך יכול להיות שהאיש הגדול הזה, סמנכ"ל התפעול המגושם שלנו, שנראה סביר רק בחולצה שחורה גדולה, וגם זה רק בתנאי ששוליה מחוץ למכנסים, היה פעם רזה ושרירי? הרי אין אומלל ממנו בכל פעם שמגיעים אורחים מחו"ל לפגישות בהנהלה, והוא נאלץ לחנוט את עצמו בחליפה ועניבה. השתכנעתי רק כשהראה לי תמונה שלו מתקופת הצבא, עומד עם כמה חברה' על שפת הים בעתלית, כנפי צלילה משוננות מוצמדות בדרך פלא לחזותיהם השעירים החשופים. בהתחלה היה קשה לזהות את קובי בין חבורת יפי הבלורית המחוייכת. רק כשסרקנו את התמונה, והגדלתי אותה לעשרים ושבעה האינטש של מסך המחשב, הצלחתי לזהות את העינים והחיוך שנשארו גם היום תחת השיער הדליל והלחיים התפוחות.

"אז עכשיו אתה מאמין לי?" שלח קובי כף יד גדולה לגבות את מאה השקל, דמי ההתערבות בינינו.

"עדיין לא, אבל אני נותן לך ליהנות מהספק, דובי." הנחתי את שטר הכסף בידו "תגיד, איך הצמדתם את כנפי הצלילה, ככה לגוף?"

"קומנדו ימי או לא קומנדו ימי?" אין כמו גאווה גברית ישראלית, המתרפקת על תקופת הצבא "אני מתערב איתך על עוד מאה שקל, שאתה לא יכול לנחש איך עשינו את זה"

"פעם אחת להפסיד מאה שקל בהתערבות זה טפשי. פעמיים באותו יום זה פשע. מטומטם אני אולי, פושע לא"

"יאללה, בוא לאכול צהרים. אני מזמין" קובי שוב היה רעב.

"ממש מזמין. בכסף שלי מזמין, אינטיליגנט".

את הפעם הראשונה שטסנו יחד, לארצות הברית, לכנס בסן פרנציסקו, לא אשכח. על הקומנדו הימי הוא סיפר הרבה פעמים. צלילות בנמל חיפה ואשדוד לחפש מטענים על אוניות סוחר. צלילות נועזות בנמלי לדקיה, צור וביירות. פשיטות בחוף צידון. על הבעיה שלו עם מטוסים לא סיפר. כנראה שכח.

הכל התחיל כשעשינו צ'ק אין. כשאני טס לבד, אני נותן את הכרטיס לדיילת הקרקע, ואם אפשר, מבקש לשדרג למושב עם הכי הרבה מקום לרגלים. בטח בטיסות ארוכות. בזה מתמצה כל המשא ומתן בינינו. בזמן האחרון התחילו לגבות כסף על המקומות האלה, אבל אני, עם כל הנקודות שהצטברו לי, כמעט תמיד מסתדר. העליה למטוס בשעה שלוש משער עשרים וחמש. תודה רבה, ושלום שלום. טיסה נעימה. בטיסה הזאת קובי לקח את הכרטיסים של שנינו, והתחיל דיון עם הבחורה בדלפק. תחילה שאל מה סוג המטוס. אחר כך מה תת הסוג שלו. המשיך וביקש להבין איפה המקומות שלנו במפת המטוס. המעמד היה הזוי, אבל הדיון שהתפתח, לפחות מצדו של קובי, היה כל כך רווי יצרים, שהעדפתי לא להתערב. שורה עשרים ואחת, השניים ליד החלון, זה מה שקובי דרש. לא עניין אותו שהמקום כבר תפוס. מכסימום היה מוכן להתפשר על שורה עשרים או עשרים ושתיים, אבל לא היה מוכן להתפשר, ולא הזיזו לו מחאות האנשים מאחורינו בתור, על עניין המושב ליד החלון. הדיילת הראתה סימני מצוקה, אבל זה לא עניין אותו. דרש שתחליף מקום מוזמן של נוסע, שעדיין לא הגיע. את נסיונותי להבין מה קורה, דחה בקוצר רוח. נסיונו רב השנים כסמנכ"ל תפעול הפכו את כושר השכנוע של קובי לכלי יעיל, ולבסוף קיבלנו מה שביקש.

כשעלינו למטוס, קובי לא הראה סימנים מיוחדים למה שעומד לקרות. הוא היה, כהרגלו, רגוע וחייכן. פילסנו דרכנו למקומות אותם דרש. אותי קובי הושיב במושב המרכזי, שאני הכי שונא במטוס, עם הכי פחות מקום לרגליים. הוא עצמו התיישב ליד החלון. אני מכיר אנשים שמבקשים לשבת בקידמת המטוס, בו יש הכי פחות טילטולים. או אלה, כמוני, שמבקשים לשבת במושב הצמוד לפתח המטוס, בו אפשר למתוח את הרגלים. פעם, כשעוד אפשר היה לעשן, והמעשנים ישבו בעורף המטוס, יכולתי להבין אנשים שביקשו לשבת מאחור. אבל מי רוצה לשבת במושב בו הנוף היחיד הוא הכנף הענקית של בוינג 400-747 ושני מנועיו?

כשהמטוס התחיל לנוע, קובי הביט החוצה. גם כשהמטוס המריא הוא הסתכל דרך החלון. גם כשהוא טס מעל הים התיכון מבטו היה על הכנף. הטיסה יצאה באחת בלילה, וחושך מוחלט שרר בחוץ. קובי שתק, ולא התיק מבטו מהכנף. כשהוא לא נגע בארוחת הערב, שהוגשה בשתיים לפנות בוקר, העזתי לשאול אותו מה קורה. לקח לו זמן לענות, אבל אי שם מעל אירופה, הוא הסביר לי.

"אני לא סומך על הטייס" אמר ברצינות "אני מוכרח לראות מה קורה למטוס. אני לא רוצה להיות מופתע". הדיילת הג'ינגי'ת, שפינתה את הארוחה, שלא נגעו בה, שאלה אם יש בעיה עם האוכל. קובי רק חייך אליה את חיוכו צחור השיניים, ובמהירות החזיר מבטו אל הכנף.

עד הטיסה ההיא, שנאתי יותר מכל שני סוגי אנשים. יותר מכל - פוליטיקאים נרקיסיסטים, עקשנים ומטומטמים, שאף פעם לא יבינו איזה צרות הם מביאים על מדינות שלמות. במקום השני, המכובד, הפסד על חודו של סנטימטר - אלה שיושבים לידי במטוס, נרדמים עוד לפני שהוא מתחיל לטוס, ומתעוררים כשהוא נוחת. אני, בטיסה מניו יורק לתל אביב, תופס חמש דקות נמנום מעל האוקינוס האטלנטי. ביום טוב. וגם אז זה הישג. לא ישן במטוסים. לא עוזרים כדורי שינה, לא יין. הכל ניסיתי.

אחרי הטיסה ההיא נוסף סוג שלישי לצמרת השנואים. אלה שלא סומכים על הטייס, ומטיסים את המטוס יחד איתו. לא ממש קבוצה. סוג של אדם אחד. קובי רובינשטיין.

"אבל, מה עוזר לך להסתכל על הכנף?" שאלתי אותו, איפה שהוא כשהתקרבנו לבריטניה בדרכנו לאוקיינוס האטלנטי. הדיילת הגינג'ית המודאגת ניסתה לעניין את קובי בקפה ועוגה, ללא הצלחה. הבנאדם שאוכל הוא פחות או יותר אהבת חייו, לא נגע בפירור כל הטיסה.

"משם מתחיל הכל, מהכנפיים." הוא ענה לי באותה רצינות, מהופנט מהאור האדום המהבהב בשולי הכנף, באור הדימדומים של השחר "אני לא סומך על הטיס."

"את זה כבר אמרת."

"אז, שתדע לך, ותאמין לי שקראתי הרבה, הבעיות תמיד מתחילות בכנף, או במנוע, שעל הכנף." הסביר, לא מסיט את מבטו מהחלון "אז ברגע שאני אראה בעיה, אני מיד אגיד לדיילת, והיא תגיד לטיס."

אני עובד עם קובי כמה שנים. הוא אדם מאד רציני, אחראי ויעיל בעבודה. הוא גם נחמד ובעל חוש הומור נפלא. בעיקר חוש הומור עצמי. אבל, לידי בטיסה ההיא ישב קובי אחר. רחוק מהקובי שלי כמעט כמו הבחור הצעיר עם הכנפיים המוצמדות לחזה מהתמונה הישנה. בשלב זה, הפסקתי את השיחה, ולא החלפנו מילה עד סן פרנציסקו. היינו אמורים לעבוד על מצגת בדרך, ככה לפחות אני חשבתי, אבל לא היה טעם אפילו לנסות לדבר איתו.

בסן פרנציסקו, עשינו צ'ק אין למלון, ומיד הוא סחב אותי לנמל, לזלול את הקלם צ'אודר המפורסם שלהם. הוא היה רעב, ורק שלוש מנות, בהן טבל חתיכות ענק של לחם לבן, השביעו אותו. הוא בלע בלי ללעוס, הסתכל על המים בערגה במבט מקצועי, וחזר לספר בהתלהבות סיפורי מוקשים ופשיטות על נמלי אויב.

בבוקר, כשדפקתי על דלת חדרו, להעיר אותו, כדי לעבוד על המצגת, הוא יצא אלי למסדרון, על קצות אצבעות.

"יותר טוב שנעבוד אצלך בחדר." לחש. על המיטה מאחוריו, התהפך ראש ג'ינג'י, והמשיך לישון. קובי הסתכל אלי, חסם את הדלת בגופו הגדול, והוסיף "ואם תהיה נחמד, אספר לך איך תקענו את הכנפיים על החזה. זה סיפור טוב, כדאי לך".