או-או-או-או-או-או-או-או-אי-יי-יי-יי

זה סיפור אהבה

אברך צעיר, מתקשה לדחוס לחולצתו הלבנה כרס הולכת ותופחת, נרתע למשמע הגיטרה העצבנית של קירק האמט. טוב מאד. שיפסיקו ללכת על הכביש. הכביש והמדרכה היינו הך כאן. המערב הפרוע גרסת שפלת החוף של ישראל. דוחף עגלת תינוק עמוסת מצרכי מזון ואשתו, שני צעדים מאחוריו, תינוק על הידיים ובטן של הריון מתקדם לפניה. אוויר חם של ערב קיץ דביק חדר מבעד חלונות הרכב הפתוחים מהרחוב הראשי של בני ברק. יכולתי לסגור את החלונות ולפתוח מזגן. בכל מקום אחר ככה הייתי עושה. אבל כאן? מה פתאום, שישמעו קצת מוסיקה טובה. ובמיוחד לכבודם החלפתי דיסק. הוצאתי החוצה את מוצארט, הכנסתי את הדיסק של שחר וסובבתי את כפתור הווליום עד למקסימום. מטאליקה הרעידו את האוטו. מערכת שמע אדירה יש לרכב הזה. מת עליה.

לא מיהרתי לשום מקום. לולא אבא, הייתי מוותר על כל התענוג. השמחות האלה עלו לי מזמן על העצבים. הבריתות והבר מצוות האלה. ועכשיו החתונה הראשונה של הילדים. עוד מעט יהיו נכדים, ויהיה אירוע פעם בחודש, עד שאפסיק בכלל לבוא. נמאסו עלי האולמות המוזנחים האלה, הצמודים לבתי מדרש. חצר בטון מלוכלכת והמוני ילדים שמסתכלים בפליאה על החילוני שחודר למתחם שלהם. מקיפים את המכונית ובוחנים אותה מכל צדדיה, כאילו לא ראו מכונית מימיהם. מחליפים דעות על הדיבורית של הסלולרי ועל איכות הרדיו דיסק. פוערים פה למשמע צפצוף האזעקה כשאני נועל את הרכב. בתוך האולם אותה שמחה מעושה. רצף שירים שנשמע כמו שיר אחד ארוך. אותם ארבעה כליזמרים עם מערכת ההגברה הצורמת. וכולם בוחנים את כולם כל הזמן. שרו את המילים בדבקות מספקת? שמחו בריקודי המעגל ברוח ההמון הצוהל סביבם? שוב להסתובב בין קרובי המשפחה הרחוקים, חילונים שהמאמץ שלהם להתלבש צנוע נע על הציר של מבדח עד פאטתי, שהכיפה של הבר מצווה נראית עליהם כמו תחפושת גרועה של פורים, ולשמוע את המשפט "תראה איזה יופי כאן! איך שהם יודעים לשמוח!"

אריה לא הבין אותי. אני ידוע בחברה כאחד שחותך דיונים באמצע. נמאסו עלי הויכוחים האינסופיים שלו עם רוני. הפכו את נושא הסיסטם לאמונה דתית. אגף התשתיות כבית המדרש של החילוניים. אחד דוגל בסטורג' של EMC, השני ב-NETAPP. זה בעד דאטהבייס של אורקל, השני בעד מיקרוסופט. פרוטוקול סינכרוני, פרוטוקול א-סינכרוני. אחרי עשר דקות, כשאני רואה שהם שוב שקועים בויכוחים התיאולוגיים שלהם, אני חותך. והיום, ככה פתאום, נתתי להם לריב כמה שרצו. קבעתי את הדיון לשבע. החל מרבע לשמונה הם הסתכלו עלי כל שתי דקות, מצפים שיימאס לי ואקטע את הויכוחים. היתה לי פתאום אינסוף סבלנות. בשמונה וחצי אריה נשבר. אמר שאם הוא לא יוצא להחליף את אשתו, שמוכרחה כבר לצאת לאסיפת הורים, הוא מתגרש. אחרי הדיון, ליתר בטחון, קראתי עוד כמה מיילים. כשהייתי בטוח שכבר מספיק מאוחר, ואת החופה בטוח הפסדתי, יצאתי.

אני מוכרח כספומט. איפה אמצא בסבך הרחובות הזה כספומט עכשיו? מה עושים כל הזאטוטים האלה בחוץ בשעה כזאת? לא הולכים לישון בעיר הזאת? ולמה לא למדו ללכת על המדרכות? מזל שלא עברתי לקחת את דנה והילדים. עדיף לצאת ישר מהעבודה. אין לי יותר כח לויכוחים עם כולם לפני השמחות האלה. שליבי תלבש סוודר באמצע הקיץ כי כל החולצות שלה בעצם גופיות. ששחר לא יגיע במכנסיים קצרים וטי-השרט המסמורטט של גאנס אנד רוזס שהוא לא מוריד מאז ההופעה. אין לי כח יותר לדחוס אותו למכנסיים ארוכים ולנעליים באמצע הקיץ. ואז גם צריך לצאת מוקדם מהעבודה. אני מגיע הביתה ברגע האחרון, וכולם צריכים להיות מוכנים כי אני כבר עצבני. כשאמרתי לאבא שאני בא לבד הפעם, הוא אמר "דווקא לחתונה הראשונה אתה מחליט לעשות להם את זה?" אבל המחאה שלו היתה רפה. אפילו הוא קצת התעייף מהחגיגות האלה.

החניתי את הרכב על המדרכה ליד הבנק כשיצאתי לכספומט. הם הולכים על הכביש? לי מותר לחנות על המדרכה. מתחת למושב הנהג מצאתי במעטפה ישנה ומקומטת הזמנה לכנס של סאפ. לך תמצא בשעה כזאת חנות של כרטיסי ברכה. בין כה אני לא יכול לכתוב הקדשה. ההזמנה לחתונה נשארה בבית, ואני לא זוכר איך קוראים לכלה. הוצאתי את ההזמנה, כתבתי "ברכות מדוד גדי." על המעטפה עם הסמל של סאפ, והכנסתי במקומה למעטפה חצי מהשטרות שהמכונה פלטה. הדוד העשיר מגיע לעוד שמחה משפחתית עם מעטפה שמנה. עישנתי סיגריה באוטו, מחכה שהאטפילד יגמור עוד שיר. ככה אני חותם סופית ומוחלטת את האפשרות שאיכשהו אכנס כשהחופה בעיצומה.

לא הצלחתי. כשהגעתי, שעתיים אחרי השעה שהיתה כתובה בהזמנה, נכנסתי באמצע החופה. "הרב איחר וחורב ודרורה כבר היו על קוצים." אבא הסביר בלחש, כיפת הענק השחורה בעזרתה הוא מנסה להתחבב עליהם מכסה את קרחתו "פעם ראשונה שזה קורה לו בחיים, ודווקא בחתונה הזאת. השמש שקעה מזמן, וכאן זה ממש לא מקובל." זיפי זקנו מגרדים את אוזני כשהוא לוחש, ידו החזקה, שמשא שמונים ושלוש שנותיו לא ניכר עליה, מחבקת אותי "ודווקא בחופה הראשונה שלהם." הוא חוזר. יד זרה טפחה על כתפי. אדם עם זקן לבן וארוך, חיוך של השתתפות על פניו, הגיש לי כיפה שחורה גדולה. לקחתי את הכיפה ושמתי אותה על הכיסא לידי. הפעם אני לא חובש כיפה. ימות העולם. עוד החלטה שקיבלתי לפני האירוע. חורב ישב שעתיים בבגדים השחורים הכבדים שלו, בחום אוגוסט במכונית ללא מזגן מחוץ לחתונה שלי. חוקי הדת שלו מתירים להעליב אותי, רק לא לחטוא במראה נשים חשופות זרועות. אז לי מותר להיות גלוי ראש בחתונה של בנו הבכור. בעל הזקן הלבן הרים את הכיפה מהכיסא וחזר והקיש באצבעו על כתפי, חיוכו פחות מבין. חזרתי והנחתי אותה על הכיסא. גל מלמולים סביב לחתן חזר על הפסוקים שאמר שאול במבטא יידישאי מודגש לבחורה שתהיה עוד מעט אשתו. רק כשלקחתי את הכיפה ושמתי אותה על הראש עזב אותי הזקן המחייך והתרחק. הסתכלתי לאחור. לא ראיתי אותו. הורדתי את הכיפה ושמתי אותה בכיס. השם ישמור. אני כאן פחות מחצי שעה וכבר מזיע כמו חזיר. הייתי צריך ללכת עם ההחלטות שלי עד הסוף, ולהגיע בטריקו, ג'ינס וסנדלים במקום החליפה של העבודה.

יד קטנה משכה את שולי הז'אקט שלי. ילד קטן, בן חמש אולי, עיניים ענקיות ופיאות מסולסלות, הסתכל עלי.

"כן?" התכופפתי.

"אדון." אמר הילד.

"כן, חמוד?" שאלתי.

"אתה גוי?" שאל הילד.

"סליחה?" הייתי מנומס.

"אתה גוי?" חזר הילד.

"איך קוראים לך, ילד?" שאלתי.

"מוישה." ענה הילד "מוישה עזרא."

"אז למה," שאלתי "מוישה עזרא, אתה שואל אם אני גוי?"

"הוא אמר." הפנה מוישה אצבע לנער, חתימת זקנקן מדובלל על סנטרו, שמיהר להפנות מבט ולנסות ללא הצלחה לחנוק צחוק "הוא אמר לי לשאול אותך."

"ואיך קוראים לו?" חקרתי.

"לא יודע." הילד משך בכתפיו.

"ולמה" הקשיתי "הוא חושב שאני גוי?"

"לא יודע." חזר הזאטוט.

"אני לא גוי." המשכתי להתאפק. בינינו, הילד לא אשם "אני יהודי."

הילד, מרוצה מהתשובה, עזב אותי. הסתכלתי על אבא. הוא היה מרוכז בחופה. מזל שהשמיעה שלו הידרדרה. לו היה שומע את השיחה הזאת, הילד לא היה יוצא בשלום.

"אז תגיד," עוד משיכה בז'אקט. השפלתי עיניים. הילד חזר "אם אתה לא גוי, אז למה אין לך כיפה?"

"מוישה עזרא." אמרתי.

"מה?" שאל הילד.

"בוא הנה, אני רוצה לספר לך סוד." הילד התרומם על קצות אצבעותיו "תשמע טוב." פי מלחך את אוזנו. הילד עצם עיניים, מרוכז כולו "האמת היא שאני גוי." הילד פער עיניים "ואתה יודע מה עושים הגויים לילד יהודי ששואל שאלות חצופות?" מוישה נענע ראשו בשלילה. הנמכתי קולי ולחשתי לו בקול הכי צרוד שיכולתי להפיק "מורידים לו את האוזן." הוא נרתע ואני המשכתי בקול מאיים "בנשיכה אחת עם השיניים החדות שלהם, הגויים האלה, ומנגבים איתה חומוס. יהיה חומוס עוד מעט, בארוחה זאת אומרת, נכון, מוישה עזרא?" עוד בטרם סיימתי את המשפט היו פניו המפוחדות של מוישה טמונים עמוק בכנף מעילו של אברך עבדקן.

"אני הולך לראות מה שלום דרורה." לחשתי לאבא. הוא, מרוכז בפסוקי הטקס, נפנף בידו שאלך כבר. פילסתי את דרכי בקהל הגברים הצפוף עד שהגעתי למחיצת הנשים.

באירועים הראשונים עוד הרגשתי צורך לתרץ. אמרתי שאני רוצה לדבר עם אימא ודרורה. שאני צריך להיות עם דנה וליבי. כל כך מסכנות הן נראות, יושבות מבודדות בין כל הנשים הזרות, מדושנות העונג והלחיים, עטויות השביס והפאות. עכשיו אין לי תירוץ. אימא איננה. את דנה וליבי פטרתי מהעונש. אין לי תירוץ. יותר טוב. יהיה עוד יותר נחמד להסתובב שם, בין כל הנשים. זאת השמחה הראשונה בה אימא לא משתתפת. שש בריתות וארבע בר מצוות הספיקה לעבור לפני שמתה. נראתה סובלת יותר מאירוע לאירוע, למרות שאף פעם לא הודתה בכך. היתה יושבת, שלובת ידים וחמוצת סבר בשולחן קרובות המשפחה. מצלמת הוידאו שסחבתי איתי לאירועים האלה מתעדת את כתמי הזיקנה, שהלכו והתרבו משמחה לשמחה, על פניה האומללים והמעט שהמעמד איפשר לגלות מגב כפות ידיה. "תראו איך אני נראית, תפסיק כבר לצלם אותי!" היתה רוטנת כשהיתה רואה את התוצאה. בסוף הבנתי שחוץ מהתאריך בשולי התמונה, כל הסרטים נראים אותו הדבר. אותן חבורות ילדים עם פיאות ארוכות רוקדים במעגל מתנדנד איטי, מצווחים אותו זמר חסידי אינסופי. הנשים, בדיוק לפני או אחרי לידה, מציצות מעבר לחרכי המחיצה לעבר תחום הגברים. גדודי ילדות בשמלות חגיגיות שניקנו או הושכרו במיוחד לכבוד האירוע, מציצות אף הן לריקודים בצד האסור. חוץ מכמות כתמי הזיקנה על פניה של אימא, הכל אותו הדבר. הפסקתי להביא את המצלמה. וזאת התוצאה - עכשיו אני לבד לגמרי, אפילו ללא הגנת המצלמה.

בעזרת הנשים קיבלה אותי דרורה במבט זועם. ברור מה היא חושבת על ראשי הגלוי. שוב אני מתעקש להתבלט בין החברות שלה במקום לשמוח, כמו שצריך, בטריטוריה הגברית. הורס לה את השמחה. היא צריכה את הפרסומת המהלכת לעברה החילוני? בברית הראשונה, כשעוד השתדלנו, דנה וליבי היו מכוסות למשעי. מי יכול היה לשער שדווקא הגרביים יהיו בעיה. הן היו שקופות וראו דרכן, ברבע רגל שנחשפה מתחת לשמלה, את הרגלים. "תגיד לאשתך לכסות את הרגלים היפות שלה, ומהר" רשפה דרורה. משכה אותי הצידה ולא חסכה ממני את דעתה על חוסר ההתחשבות שלנו. התנסחותה היתה מדויקת וקטלנית. "לבוש חושפני כזה, מהאנשים הכי יקרים לי, בטקס כל כך חשוב לי? מגיעות חצי עירומות ככה? אתה לא מתבייש?"

"למה באת? שוב לבייש אותי בעיני החברות שלי?" לחשה לי כעת דרורה, החיוך המוחצן על פניה עומד בסתירה קוטבית למילים שפיה פולט "אתה יודע מי הרב שהסכים לחתן את שאול? כבוד הרב שפרלינג. אפילו אתה בטח שמעת על הרב שפרלינג! אתה יודע איזה כבוד זה לנו בעצם ההסכמה שלו? אין לך מושג, נכון? ואני, מה בסך הכל אני מבקשת? שתתנהג כמו בן אדם שעה וחצי? שעה וחצי שלמות מהחיים המפוארים שלך. אתה עם כל ההצלחות שלך. תלבש את הכיפה או שתצא מכאן. מה אתה מנסה להוכיח? גם בלי ההצגה הזאת כולם יודעים שאתה חילוני." היא השתתקה כשהסלולרי, ששכחתי להשתיק, צלצל בתזמון מושלם "ותסגור את הדבר המבחיל הזה. אתה יכול להרשות לעצמך להתנתק לשעה מהעבודה החשובה שלך לטובת המשפחה. העולם לא יתפוצץ. אפשר לחשוב שיש לך עוד אחים ואחיות חוץ ממני".

"כן," עניתי בקול רם לאריה שצלצל, מתעלם מדרורה ומלחישות הכעס המהסות סביבי "לא, לא, אתה לא מפריע. לא, זה סתם, אירוע משפחתי. תפסיק עם השטויות שלך, אין שום בעיה, דבר, יש לי את כל הזמן בעולם. מה? איזה process לא רץ? באיזה מחשב? מה? תחזור? רגע, חכה רגע". אם הייתי בצד של הגברים מישהו היה כבר מכה אותי. אבל הייתי בעזרת הנשים, עם טלפון סלולרי, והתכוונתי לפתור לאריה את התקלה שהשביתה את מחשב הייצור. לא הצלחתי. הקליטה היתה גרועה מדי, ובסוף נדודים ברחבי האולם בחיפוש אחר נקודה בה אוכל לשמוע אותו, יצאתי החוצה כדי לסיים את השיחה. התקלה לא היה פשוטה, והשיחה התארכה. כשחזרתי החופה כבר נגמרה.

בפנים השמחה היתה גדולה. שאול, נישא על כתפי חבריו באמצע מעגל חוגגים, שר בקולי קולות, פיאותיו מתנופפות לכל עבר, מחייך מאושר. חורב, מתנדנד בהתלהבות, עוצם עיניים ושר בקולי קולות, סחב את אבא למעגל. אבא, מדדה אחריו מזיע, חייך באומללות. הרב רדליך דילג לעברי, שם ידו סביב כתפי וניסה למשוך אותי למעגל החוגגים. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה לשמוע את חידושי הסלנג החילוני של הבן זונה הזה. עשרים שנה, בכל מסיבה משפחתית כזאת, הוא מנסה לשכנע אותי בקיומו של אלוהים דרך דוגמאות מהעולם החילוני שלי. שליטתו בסלנג החילוני העדכני ביותר נופלת אך במעט משליטתו במוסיקה שלנו. מצטט לי שירים של פינק פלויד או ג'טרו טול. לכל סוג של חילוני בכל גיל מקוטלגים המוסיקה, הסלנג והקולנוע שלו. כשהבין שאני שומע גם מטאל, זמזמם לי פעם את Wherever i may roam. מאיפה הוא מכיר את כל זה, לאלוהים הפתרונים. הוא הרי נולד לתוך משפחה חרדית מזה דורות. אלא שהיום אני לא בנוי אפילו לדקת שיחה עם הרב רדליך, ואני דוחף אותו ממני בכח עד שהוא כמעט נופל. רציתי לדבר עם גיסי, ובערב הזה לא היה כח שיעצור אותי. תפסתי בקבוק ויסקי שעמד על שולחן החתן ושתיתי רבע ממנו בלגימה אחת ארוכה. הגרון שרף לי.

חורב שמח לקראתי, פרש ידיים, וחיבק אותי בחום. תפסתי אותו, וכמו אל פצ'ינו ב"הסנדק" השני, כשהוא מבין שג'ון קזאל, אחיו הבכור, עמד מאחורי ניסיון החיסול שלו, נתתי לו נשיקה על הפה. "אתה זוכר את המתפללים שהעירו אותי כל בוקר בשבעה של אימא? בבית שלי, שגדלתי בו?" שאלתי, מוציא ערימת שטרות ממעטפת המתנה שהבאתי. "אתה זוכר? שבע בבוקר, שמונה אברכים כל יום להשלים מניין? ושילמנו להם עשרים שקל כל אחד לכל יום. ארבע מאות שקל שילמתי, נכון?" אמרתי והרמתי ארבעה שטרות של מאה שקל. "אמרת שזה חשוב לדרורה. השתמשת בזכרה של אימא שלי, אימא שלי, לא שלך אפילו, והצלחת לשכנע את אבא שלי." ולאט לאט, בתנועות מדודות, קרעתי שטר אחרי שטר לחתיכות קטנות ופיזרתי את הקרעים למעלה. שקט השתרר סביבי. סוף סוף שקט. השירה נפסקה. כל הרוקדים עצרו. אפילו הכלייזמרים הפסיקו לנגן. מכיוון עזרת הנשים עלה מילמול של כעס, ודרורה הופיעה ברחבת הריקודים. "יצאת מדעתך?" היתה השאלה היחידה שהצליחה להגות. "בחתונה של שאול?"

"החתונה של שאול!" נאמתי בתיאטרליות. רק זה היה חסר לה "זה יפה. זה אותו שאול שלא יכול היה לבוא לחתונה שלי כדי שהוא," הסברתי לקהל יותר מאשר לדרורה "כדי שהילד הזה בן העשר לא יתגרה מהבחורות החשופות בחתונה שלי? של הדוד שלו! אותו שאול שצחק עלי כשצלצלתי להגיד חג שמח ביום העצמאות? שאמר שאין סיבה לחגוג את החג הזה, כי זה חג של כופרים? מאיפה הוא ידע, בגיל שבע בסך הכל, שרק כופרים חוגגים את החג הזה, הא?" שאלתי את דרורה, הוצאתי עוד שטר של מאה שקל וקרעתי אותו באדיקות לעשרות חתיכות. בשקט המוחלט שהשתרר סביבי המשכתי "אותו שאול שכשהיה בן שמונה אימא שלו לקחה לו את הספר על כלי תחבורה שהבאתי לו מחו"ל. ושלא תהיינה אי הבנות, חיפשתי הרבה עד שמצאתי ספר שיש בו תמונות יפות, שגם ילד דתי יכול להסתכל וליהנות. לא שמתי לב, טמבל שכמוני, שליד איזה ספינה מצולמות בחורות, ירחם השם וישמור על נפשותינו הזכות, עם ביקיני. בגודל של סיכה הן היו, הבחורות. וזה ספר עם נייר כרומו. בעיה! אי אפשר לצייר כיפות או להוסיף בגדים כמו שהיא עשתה לשאר הספרים שהבאתי לילדים." עוד שטר של מאה שקל מצא דרכו לרצפה בחתיכות זעירות. "אותה אימא של שאול שעשתה כל ניסיון להרוס לנו יום כיף שהצלחנו לארגן למשפחה" את המילה האחרונה הדגשתי במיוחד "למשפחה. כי הרסתי לה את היום. א-נ-י" הדגשתי כל תו, מכה בדרמטיות על חזי "ה-ר-ס-ת-י לה את היום. מה אתם יודעים? שמתי את כנפי העוף על סלע רק על צלחת אחת. היה פסח, אתם מבינים?" הקהל הקשיב בתדהמה "לא ידעתי שעל הסלע ביער אולי אכלו פעם חמץ. פעם, אתם מבינים? וצריך שתי שכבות להפריד בין האוכל לסלע. חשש חמץ." שקט חודר שרר סביבי "אתם בטח מבינים. אז מותר להרוס כינוס משפחתי בגלל זה" עוד שטר נשאר. צריך לעשות משהו מיוחד לשטר הזה. "זה השאול שבשבעה של אימא שלי, סבתא של החתן," הוספתי למקרה שמישהו לא הבין "אימא שלו הציגה את כל תמונות המשפחה על השולחן. כל הנכדים חוץ מהבת שלי. היא לא לבושה מספיק בתמונות, אתם מבינים? אתם בטח מבינים," הקהל שתק והקשיב "כדי שכלי הקודש האלה," תנועה רחבה המצביעה על הגברים סביבי " בבואם לנחם אבלים לא יעמידו במבחן את היצר. והבת שלי," הרמתי את הקול "למי שבמקרה לא יודע, היא בסך הכל בת תשע. אתם מבינים? כמה יצר גורמת ילדה בת תשע בבגד ים? וחבל שנגמרה לי המתנה," צרחתי, גומר לקרוע את השטר האחרון "כי יש לי עוד המון סיפורים כאלה. את הסיפורים הכי טובים אני שומר לברית של הבן שלך, שאול." סיימתי בצרחה "ומזל טוב לך, שאול. אושר ועושר."

"רגע, חורב. לא לזוז. אל תפסיקו את הנשיקה" פלאש חזק סנוור אותי, ונרתעתי לאחור. חורב חייך במבוכה. הצלם היה מאושר "יופי של תמונה. יישר כח."

"דוד גדי, דוד גדי, בוא להצטלם גם איתנו." שמעתי קול ילדותי מאחורי.

הסתובבתי. יענקל חיים עמד ליד שרק'ה אחותו, מחכים גם הם לפלאש של הצלם. הבן הכי סקרן של דרורה. בודק הסלולרים הסדרתי, מפרק השעונים המדופלם והבוחן הקבוע את השלט רחוק של הרכב שלי. שרק'ה החייכנית, מבוגרת מיענקל בשנתיים, לצידו בשמלה המפוארת שקנו לה לכבוד החתונה. תוריד ממנו את הפיאות והכיפה ותחליף לה את השמלה המצחיקה בשמלה ספרדית – בול התמונה שלי ושל דרורה. אותה הטית ראש שלו, אותן עיניים ואותו חיוך שלה. פורים. אני בכיתה א', דרורה בג'. עומדים בחצר שלנו על הדשא מתחת לטרסה. שפם מצויר מעל שפתי וכובע של קאובוי לראשי. דרורה מתגאה במניפה של ספרדיה, מחופשת לרקדנית פלמנקו. מחייכים למצלמה, מאושרים. מאחורינו העץ שעל צמרתו אבא בנה לנו מחנה מהדלת הישנה שהחליפו במחסן. ואיך שדרורה הגנה עלי, אחיה הצעיר, מיונה, השכן בן החמש עשרה, שהפחיד אותי כשקפץ מאחורי העץ מאחוריו הסתתר וצווח שהוא איש הקמח הנורא. ובאותו פורים דרורה הסכימה גם להיות אינדיאנית, ומתה באבירות כשיריתי בה באצבעי "פיו פיו". אחר כך הכירה לי את החיפושיות ויותר מאוחר את הפינק פלויד. וכשחזרה בתשובה נתנה לי את כל התקליטים שלה, והודות לה יש לי כפול את Wish you were here של פינק פלויד ואת Triligy של אמרסון לייק ופלמר. ויענקל חיים ושרק'ה מחייכים לצלם, מאושרים, ודרורה מציצה מאחורי מחיצת הנשים, והעיניים שלה מלטפות אותי, ואני תופס את אבא בכתפיים, ואבא מחבק אותי במותניים. יותר גבוה הוא לא מגיע. וחורב מצטרף מהצד השני, ואני דוחף לו לכיס את המעטפה התפוחה מההזמנה לכנס של סאפ והוא שר בקולי קולות, פניו לתקרה ועיניו עצומות, ואני מזמזם, והקהל סוחף אותנו במעגל. קדימה אחורה. קדימה אחורה.