איילת

"מותק," אם לתרגם מילולית את ה-Dear של האירלנדי הנמוך "יש לך מושג איפה אתה? בעשר בערב לא תמצא כלב מת בעיר הזאת." פקיד הקבלה של "גלקסי" היה נחרץ בתשובתו על השאלה שלי איפה אפשר לאכול משהו בשעה כזאת. שם מפוצץ למדי נתנו הבעלים לאסופת החדרים הענקיים לה הם קראו מלון. דומה יותר למוטלים באמריקה, רק שגודל כל חדר כמו מגרש כדורגל. המקום היחיד בשאנון בו הצלחתי להשיג חדרים מהיום למחר. האמת? אולי היו עוד מקומות. באתר האירי היו כתובים רק 3 בתי מלון באיזור, ולא ניסיתי לבדוק באחרים. בין כה כל מה שאני צריך הוא חדר לשני לילות ומונית שתיקח אותי משדה התעופה למלון בערב, למפעל וחזרה ביום המחרת ולשדה התעופה בבוקר האחרון. התמונות של בית המלון באתר, כמו כל תמונות בתי המלון בכל האתרים בעולם, היו יפות. המלון עצמו, כמו בכל מקום בעולם, קצת פחות.

כנראה שהמקומיים נוהגים לעגל את השעון קדימה. השעה היתה רק תשע ורבע בערב, והייתי רעב. הקונקשן בלונדון התעכב, והאוכל בטיסות הפנים האלה הוא סנדוויצ'ים יבשים או עבשים. תלוי בחברת התעופה. לא אכילים בכל מקרה. אם אני מאד רעב, הציע פקיד הקבלה, יוכל לבקש מהטבח, שאולי עוד נמצא, למרות שהוא ממש לא בטוח, לעשות לי סנדוויץ' ממה שנשאר מארוחת הערב במסעדה. כשאמר המסעדה, הנחתי שהוא מדבר על קבוצת השולחנות והכיסאות שהיו פזורים במין חלל צמוד למבואת המלון. אוסף אקראי של שולחנות, כסאות ומפות שולחן ממכירות חיסול של איקאה במקרה הטוב. לא שבבתי מלון בערים הגדולות אתה מוצא הרבה סועדים בארוחת הערב, אבל המקום הזה עשה רושם, ובאמת שאני לא רוצה להוציא דיבתו של "גלקסי", שאף אחד לא אכל כאן אי פעם. אולי קפה בעמידה בדרך לפגישת עבודה בבוקר. גג. ההצעה שלו לא קסמה לי. עדיף כבר לגמור את הסניקרס שמצאתי כשארזתי את תיק כלי הרחצה, מתמעך לו שם במעבה התרמיל, מלפני השד יודע כמה טיסות, על פני הסנדוויץ' הזה.

אמרתי תודה, שמתי את המזוודה בחדר, ויצאתי לחפש מקום פתוח בעיר.

קר היה בתשע ורבע בערב במישורים הפתוחים של אירלנד. מהחלון בחדר שלי נשקף שדה ירוק ענק, בו לעסו עשב בנחת כמה פרות ענקיות. התחלתי ללכת לצד השדה הזה. הפרות הרימו ראש, הביטו בי בשעמום, וחזרו לבלוס עשב שנראה כמו לקוח הישר ממודעת פרסומת לחלב משובח.

לקרוא עיר למקום כמו שאנון היתה יומרה דומה לשם שנתנו הבעלים למלון "גלקסי". נכון ששאנון היתה פעם שם דבר. שדה התעופה המערבי הגדול האחרון באירופה לפני שמתחילים לחצות את האטלנטי לכיוון ארצות הברית. במלחמת העולם השניה זו היתה הנקודה האחרונה בה יכלו המפציצים האמריקאים לתדלק לפני חציית האוקיינוס. אז זה היה קריטי, התדלוק הזה, וסביר להניח שאז גם אולי היה טעם לקרוא למקום הזה עיר. כעת, כשעננים כבדים מכסים שמש קרה, ההולכת ויורדת לכיוון אמריקה, היה קריר, וקיללתי את הרגע שהאמנתי כשאמרו לי שז'אקט יספיק לי במזג האוויר באירלנד במאי.

כל הנסיעה הזאת היתה מתוכננת פחות או יותר כמו הטיול הרגלי שהתחלתי כעת. אריק חלה ברגע האחרון, וארז ביקש ממני להחליף אותו במצגת של המוצר למפעל המנועים האירי בשאנון. "בחייך, ערן," ביטל ארז את מחאותי "קטן עליך ללמוד את המצגת בדרך, ומי כמוך מכיר את המוצר." גם התירוצים שלי בנושא טקס יום הזיכרון בבית הספר של הילד נפלו על אוזניים ערלות "בחייך. במקום להגיד לי תודה שאני חוסך לך את היום הזה בארץ? בחייך, מי רוצה את יום הדיכאון הזה? ככה אני מכיר אותך? אחרי שמיליון פעם שמעתי אותך אומר שהכי חשוב זה השיפודים ביום העצמאות עצמו? ואת זה, מבטיח לך, לא תפספס." אמר "חוץ מזה, עכשיו ברצינות," גלש לטיעונים המוכרים שלו "אתה יודע כמה הנסיעה הזאת חשובה לנו. תבקש מאשתך לצלם אותו מדקלם את הטקסט." לא היו לי תירוצים יותר טובים. הילד אומנם מתכונן לי באוטו בדרך לבית הספר כבר חודש לדקלם את הנאום המפורסם של משה דיין על הנופלים, אבל עבודה זה עבודה.

כעת, הולך ומנער רגליים וידיים כדי להתחמם, גם אם נופלת עליך נסיעה ברגע האחרון, נזפתי בעצמי, צריך לבדוק קצת, לתכנן. חציתי, הולך על דרך עפר בוצית, את שדה המרעה הגדול, בכיוון הכללי עליו הורה פקיד הקבלה. ליומיים נסיעה, מתוכם יום אחד בלבד עם לקוחות לא לוקחים יותר מסט אחד טוב של בגדים, ולא צריך יותר מזוג נעליים אחד. כעת הסתכלתי על הבוץ ההולך ומטנף את הנעליים הטובות שלי, מתפלל שבמלון יש מכונת צחצוח נעלים. מיהרתי לצאת מהחדר ולא שמתי לב.

בקצה השדה התחילה שאנון. כביש רחב הוביל אותי בין בתים בני קומה אחת, לא מהודרים אבל מטופחים. יש להם הרבה שטח שם בשאנון. מספיק מקום לבנות חדרים ענקיים באכסניות שהם קוראים להן מלון וכבישים רחבים. לא חוסכים כמו חדרי המלון הקטנטנים של פאריס או ברחובות בני המטר של רומא.

בתשע וחצי בערב לא היו אנשים בשאנון. לפחות לא מחוץ לבתים. ברוב הבתים דלק אור. בארץ אין לך מושג מה קורה בתוך הבתים. החלונות קטנים ומוגני וילונות במקרה הטוב ותריסים במקרה הרע. בשאנון לבתים היו חלונות גדולים, ווילונות לבנים שקופים, שלא מסתירים את הקורה מאחוריהם, תלויים בהם. וברוב הבתים היה כדורגל. כלומר, מסכי טלוויזיה ריצדו ברקע, ואפשר היה לראות בבירור שדה ירוק עליו מתרוצצות דמויות קטנות. יכול להיות שזה היה קריקט או משחק שדה אחר. אני הנחתי – אירלנד = כדורגל.

צעדתי בביטחון רב, בלי שהיה לי מושג לאן אני הולך. ניסיתי לשמור על אותו כיוון כללי כל הזמן, כדי שאדע לחזור. יש בי שילוב משונה של אדם חסר כל חוש כיוון, עם מי שבלי היסוס הולך במקומות זרים במן תחושה בלתי מוסברת שבסוף אמצא את מה שאני מחפש, ואת הדרך חזרה. לא תמיד זה עובד.

העיירה היתה ריקה. לא אנשים ולא מכוניות. יכולתי ללכת על הכבישים, כמו ביום כיפור בארץ, אבל החלטתי להיות תייר טוב, ודבקתי במדרכות. הכיוון הכללי נראה לי נכון, כי ככל שהתקדמתי ראיתי יותר ויותר חנויות. סופרמרקט קטן, חנות אלקטרוניקה, חנות כלי בית, חנות ספרים, עוד סופרמרקט, מספרה. אולי זאת עיר למרות הכל. החנויות נראו מסבירות פנים, נקיות ומטופחות, אבל סגורות לחלוטין.

השעה היתה כבר קרוב לעשר כשהגעתי לכיכר רחבה. כמעט שעה עברה מאז יצאתי מהמלון. חמישה רחובות התפצלו מהכיכר. שלושה מהם נראו רחובות של בתי מגורים. שניים נראו רחובות יותר מסחריים. בחרתי את הרחב מבין שניהם, זה שבמרחק לא רב ראיתי בו שלט מהבהב, שנראה כמו פרסום של מסעדה. אם הפקיד אמר כבר לפני שעה שהכל מת, הסיכוי שהיא תהיה פתוחה קטן, אבל לנסות הייתי מוכרח.

גשם דקיק התחיל לרדת. טיול רגלי לא היה בתיכנון הנסיעה. מוניות וחדרי ישיבות עם מקרן. הגבהתי את שולי הז'אקט הבודד שלקחתי לנסיעה, והאצתי צעדי. למרות השעה המאוחרת עדיין היה אור. אריק אמר שיש שמש עד אחרי עשר. חבל שלא דייק גם בקשר למזג האוויר.

למסעדה קראו "השור האדום". וילונות אדומים כבדים, תואמים לשמה, כיסו את החלון ואת הדלת, אותה ניסיתי ללא הצלחה לפתוח. הצצתי בתפריט שהיה תלוי עליה, לראות מה אני מפסיד. סטייק וצ'יפס יכולתי לאכול כאן אם הקונקשן לא היה מתעכב. או המבורגר. אם ההמבורגרים כאן ענקיים כמו הפרות בשדה ליד המלון, באמת הפסדתי. במרחק ראיתי עוד שלט מואר. כשהגעתי אליו התברר שגם זאת היתה מסעדה, אבל גם היא היתה סגורה. לא עשה רושם שיש טעם להמשיך לחפש עוד מקומות. נלך על הסניקרס המעוך, ולא להסתכל על תאריך התפוגה שלו. חוץ מזה, עכשיו חשוב יותר לנסות לנקות את הנעליים ולמצוא דרך לייבש אותן. הסתובבתי לאחור והתחלתי לחזור לכיוון הכיכר הגדולה. בדרך לכאן פניתי בכיכר ימינה ברחוב השני, מה שאומר שאני צריך עכשיו לפנות שמאלה אחרי שני רחובות, שיננתי. פנסי הרחוב נדלקו, למרות שעדיין היה מעט אור שמש. כמה רחוקה שאנון מהקוטב? מתי יש כאן חושך באמת? זרזיפי גשם המשיכו לרדת.

קול של רכב מתקרב נשמע מאחורי. אולי מישהו יידע יותר מפקיד הקבלה ב"גלקסי". הסתובבתי, והנפתי יד. משאית גדולה האטה, ובקול חריקת בלמים עצרה לידי. הנהג, אירי משופם גדל מימדים, התכופף ופתח את הדלת הקרובה אלי.

"ערב טוב." אמרתי.

"ערב מצויין." הוא ענה.

"אתה יכול אולי לעזור לי." אמרתי "יש כאן איזה מקום לאכול משהו? הגעתי רק עכשיו, ואני מחפש מסעדה."

"כאן, בשאנון?" חייך הנהג "בשעה כזאת?"

"חשבתי." אמרתי "אצלנו בשעה כזאת אין בעיה למצוא מסעדה."

"איפה זה אצלנו?" המשיך הנהג לחייך.

"תל אביב." אמרתי "ישראל."

"אהה, ישראל." החיוך התרחב "אילת. ירושלים. ישראל."

"אהה." אישרתי "וגם תל אביב."

"טוב, כאן זה שאנון, ולא תל אביב." הסביר הנהג "ובשעה כזאת המסעדות כבר סגורות. דווקא חבל, כי אם היית מגיע לפני שעה, שעה וחצי, היית מוצא אוכל מצויין."

"באמת חבל." הסכמתי.

"איפה אתה ישן?" שאל הנהג.

"בגלקסי." אמרתי.

"אהה." לא הסגיר הנהג את דעתו על המלון "ושם אין אוכל?"

"לא." אמרתי "בכל אופן, תודה לך."

"על לא דבר. חבל שלא יכולתי לעזור." אמר הנהג, סגר את הדלת, ונסע.

החשיכה ירדה כעת על שאנון. פנסי הרחוב האירו גשם דק, שהמשיך לרדת בדממה מעוררת יראת כבוד.

בכיכר ספרתי שני רחובות, ופניתי. המשחק כנראה נגמר בינתיים, או שהיתה מחצית, משום שמסכי הטלוויזיה מאחורי הוילונות הלבנים השקופים כבר לא היו ירוקים. בחלק מהם היו פרסומות, בחלק אחר קריין חדשות.

למרות שהבתים נראו דומים זה לזה, הרחוב לא נראה לי מוכר. לא צריך היה להיות כאן מתישהו סופרמרקט קטן? חנות אלקטרוניקה, כלי בית? ברחוב היו רק בתים. לא נראו חנויות. פניתי בכיכר בדרך לכאן ברחוב השני מימין או משמאל? למה לא ביקשתי מהנהג להקפיץ אותי למלון? בגשם הזה הוא בטוח לא היה מסרב. טוב, אלך עוד חמש דקות, ואם אני לא רואה את הסופרמרקט הקטן, אני חוזר לכיכר, ופונה ברחוב הנכון, או נכנס לאיזה בית ומבקש להזמין מונית. יש מוניות בשאנון בעשר בערב, או שכל הנהגים רואים כדורגל?

חמש דקות נוספות עברו, והחלטתי לתת לרחוב הזה עוד חמש דקות. אולי טעיתי. הרחוב התעקל. טוב, אני אמנם לא זוכר את העיקול הזה, אבל תיכף אחריו אחליט מה אני עושה. שני בתים גדולים עמדו לצד הכביש, והסתירו לי את מה שהיה מאחורי העיקול. הז'אקט הגן על החלק העליון, אבל הגרביים היו רטובים, וגם המכנסיים. בסוף אני אחלה, והלך יום העצמאות, כולל השיפודים.

מעבר לעיקול היה המשך הרחוב, שהיה כמעט זהה לשאר הרחובות בשאנון. הבתים אותם בתים, והוילונות הלבנים אותם וילונות לבנים. אלא שכאן ציפתה לי הפתעה. במרחק לא גדול, בצידו האחר של הכביש, ליד בית קטן ששדה גדול נוסף פרוש מאחוריו, עמד קרון לא גדול, ממנו צמח שלט כחול מרצד שעליו כתוב "הגלידה של דיאדרי." ויותר חשוב – מבעד לחלון הפתוח של הקרון אפשר היה לראות בבירור דמות אדם. פקיד הקבלה טעה. בכל זאת יש משהו פתוח עם מישהו ער בתוכו בשאנון בעשר בערב. מהמקום ממנו אני מגיע, אם אדם עומד בחנות הגלידה, היא פתוחה.

דלת הקרון באמת לא היתה נעולה. על הדלפק היו מונחות קופסאות פתוחות של גלידה, ואישה רחבה עמדה כפופה בגבה אל הדלת, עסוקה במרץ בניקוי המקרר ממנו הוצאו הקופסאות. טייפ גדול עמד מאחוריו, משמיע שיר של פט שופ בויס, וירכיה הרחבים התנועעו לקצבו. עמדתי בשקט והסתכלתי. אלה אמנם לא הסטייקים או ההמבורגרים להם ייחלתי, אבל אולי אמצא כאן משהו שיהיה יותר טוב מהסניקרס בן השנה או אלוהים יודע כמה בתיק כלי הרחצה. השיר נגמר, ושיר של אולטרווקס התחיל. שנות השמונים עוד חיות ובועטות בשאנון. כיחכחתי בגרוני. הגוף הגדול נרתע מעט, וראש בלונדיני, עטוי מטפחת, הסתובב לעברי. הפנים הכי יפים שראיתי הסתכלו עלי. פנים עגולים, לא מלאים כמו הירכיים שרקדו מולי כשנכנסתי, עם עצמות לחיים נהדרות, עור משי ועיני שקד. וחיוך מלא.

“Hello Dear,” הזדקפה האישה והסתובבה אלי. כנראה שכולם כאן בשאנון הם מותק “What can I do for you?”

היא היתה בת ארבעים אולי. אולי קצת יותר. מעט יותר נמוכה ממני, נורא מלאה ונורא יפה. ונורא מחייכת.

"אני מחפש משהו לאכול." אמרתי.

“Dear, you have come to the right place.” היא ענתה “Diadrie’s ice-cream is the place for hungry people. At least in Shannon at this time of day, dear, it’s the only one.”

היו לה גומות חן כשאמרה מה שאמרה, מסגירה כנראה במעט את דעתה על אפשרויות הבילוי בעיירה המנומנמת.

“Just a moment, dear,” היא אמרה “I’ll be right with you. Just hang on a second, dear.”

"אין בעיה." עניתי, והתיישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק. היא חזרה להתכופף מעל למקרר, ואני חזרתי לסקור את אחוריה הדשנים, המשלימים את פניה היפיפיים. "Soft Cell" התחילו לשיר את “Tainted Love”, ותנועותיה התרככו בהתאם למוסיקה. היא סיימה לנקות, החזירה את הקופסאות אחת אחת לתוך המקרר, סגרה את דלתותיו השקופות, הידסה סביבו אל מאחורי הדלפק, הסירה את המטפחת, נפנפה מצד לצד רעמת שיער בלונדינית, שלחה אלי זוג גומות חן, ואמרה

“Ok, dear. I guess I am ready to serve you. Now, dear, you were saying something about you being hungry. Am I right?”

התקרבתי לדלפק מאחוריו עמדה האישה וסקרתי את מגוון הגלידות. כמו מחצית המבחר של גלידה באר שבע. אולי שליש. עדיין יותר טוב מסניקרס עבש."גלידות זה כל מה שיש לך, נכון?" שאלתי.

“Well, dear, “ היא ענתה “If you are really hungry, I have a special dish I can prepare for you. That is, if you promise me you will not tell anybody in this town I made it at this time of day. They know I don’t serve it after 9. See the sign?”

הסתכלתי לכיוון אליו הצביעה. על הקיר היתה תמונה של פנקייקס מהבילים, עם מגוון רטבים, ומתחתיה כיתוב בולט "3 רק ב-2.99 פאונד. 5 רק ב-3.99 פאונד. צריך להזדרז, מוגש עד 9 בערב בלבד." אמנם לא המבורגר, אבל בפירוש נופל בקטגוריה של אוכל. בתקווה שהתמונה על הקיר דומה יותר לאוכל שאקבל מאשר תמונות החדרים באתר האינטרנט של "גלקסי" למלון עצמו, הנהנתי בהתלהבות.

“I take it that you want the 3.99 dish, dear.” אמרה האישה, ובלי לחכות לתשובה, הסתובבה לעבר כירת החשמל הרחבה שעמדה מאחוריה, הדליקה אותה, והניחה עליה גוש נדיב של חמאה. מפינת המקרר שלפה קערה ובה עיסה צהבהבה, והתחילה לערבב אותה. החמאה השמיעה קולות בעבוע על הכירה.“You are not from around here, dear, are you?” אמרה, שולחת בי מבט בוחן “You are from eastern Europe, dear, aren’t you?”

"ישראל." אמרתי.

"או לא! אתה לא רציני?" היא אמרה בהתרגשות, והפסיקה לערבב העיסה "ישראל? מאיפה בישראל? מקיבוץ?"

"לא." אמרתי "לא קיבוץ."

"אז מאיפה?" שאלה "ירושלים? חיפה? תל אביב?" מאיפה היא מכירה את כל הערים בארץ? אם יש משהו שאני מוכן להמר עליו זה שלא מלמדים גיאוגרפיה של ארץ ישראל בתיכון המקיף של שאנון אירלנד.

"אני מתל אביב." אמרתי.

"אהה." אמרה "עיר יפה תל אביב. הרבה דיסקוטקים."

"את מכירה את ישראל?" שאלתי.

"כן." אמרה, וחזרה לערבב את העיסה "הייתי חודשיים בקיבוץ. Mitnadevet, you see, dear?"

"אהה." אמרתי "באיזה קיבוץ?"

"מעברות." ביטאה את השם במדוייק, הפסיקה לערבב, חשבה רגע, עשתה תנועות של סחיבת ארגז בקושי, ואמרה "Ata… Kotefet… Agvaniyot Bevakasha?"

"את," תיקנתי כאילו יש חשיבות לשגיאה החיננית שלה "את קוטפת עגבניות."

"את קוטפת עגבניות בבקשה." חזרה אחרי כתלמידה צייתנית ושבה והדגישה "חודשיים. יולי 1984 עד אוגוסט 1984. הייתי נשארת יותר, אבל ההורים... הייתי צעירה, you see, dear? צעירה ויפה, לא כמו היום." והוסיפה "ורזה."

"את גם עכשיו יפה." אמרתי, לא יודע אם באירלנד מקובלת הקירבה הזאת "מאד יפה, אם יורשה לי."

"או, תודה." אמרה, והסתובבה לפני שהספקתי לראות אם הסמיקה סיימה לערבב את העיסה ומזגה אותה בתנועות מיומנות בעזרת מצקת גדולה לתוך תבנית מתכת מרובעת, בתוכה היו חמש תבניות עגולות קטנות. החמאה השמיעה רחש נעים, וריח טיגון התפשט בקרון. "ומה, אם יורשה גם לי, אתה עושה אצלנו כאן בשאנון?"

"עסקים."

"אהה,dear" היא אמרה "במפעל שלנו? של המנועים, נכון?"

"כן."

"טוב, אין לנו הרבה מדי עסקים כאן בשאנון, dear," היא אמרה "זאת אומרת, פרות זה לא ממש ביזנס, נכון? לפחות לא לאנשים עם ז'אקטים כמוך."

"אהה." אמרתי. היא התכופפה לכיווני, מחפשת צלחת מתחת לדלפק, מגלה מבעד למחשוף חולצתה שפע כפול לבן בוהק. היא הניחה את כלי האוכל לפני, ואני מיהרתי להסיט מבטי חזרה לתמונת הפנקייק שעל הקיר.“What’s your name, dear” היא שאלה, קוצוות שיער צונחת ומכסה חלק מהמחשוף אליו עשיתי מאמץ גדול שלא לבהות. סטינג ביקש ברקע מרוקסן שלא להדליק את האור האדום ולא ללכת ברחובות בשביל כסף. איך יכולתי לחשוב שמוסיקת שנות השמונים לא תכלול את פוליס?

"ערן." עניתי.

"ערן." היא התאמצה לבטא את השם. לא קל להם, לאנגלוסקים עם העין הסגולה בראש המילה. יוצאת להם אלף בפתח, וגם זה במאמץ "לא שמעתי שם כזה ערן."

"ערן." אישרתי "ביטאת את זה יפה מאד. לרוב לא קל לאנשים שאינם מישראל לבטא את השם שלי. שם מעצבן ההורים שלי נתנו לי, לא? Tough luck." ניסיתי להתבדח.

"ומה פירוש השם שלך בעברית?" היא שאלה, הופכת בזריזות את חמשת הפנקייקים המוזהבים.

"אין לזה פירוש." החלטתי לא לסבך אותה בספרי התנ"ך השונים ושבטי בני ישראל לדורותיהם "זה שם מהתנ"ך."

"אהה." אמרה "The old testament, ai, dear?"

"כן." אישרתי "ומה שמך?"

"דיאדרי." אמרה. זה מסביר את השלט בחוץ.

"ומה פירוש שמך?" שאלתי.

"אתה יודע, dear?" היא אמרה "עכשיו, כשאני חושבת על זה, אין לי מושג. אני חושבת שזה מאיזה מיתולוגיה, אבל אני לא בטוחה. קפה?"

"כן, מאד." אמרתי.

"ותגיד לי." אמרה דיאדרי תוך שהיא מוזגת לי קפה מהפרקולטור שעמד מאחוריה "זה משהו ששכחתי לשאול כשהייתי אצלכם, במעברות. לשם שלי יש פירוש בעברית? זה גם מהתנ"ך אולי?"

"סליחה?" שאלתי, טועם בחשש את הקפה. כללית, אני לא מאמין בקפה של האיים הבריטיים. הפעם הופתעתי. או שהייתי צמא ורעב מדי, או שהקפה של דיאדרי היה סתם טוב.

"לשם שלי," אמרה, והעבירה את חמשת הפנקייקים לצלחת שלי, מתכופפת שוב למתחת לדלפק כדי להביא את סירופ המייפל, מספיקה לתפוס את מבטי הסוקר את שפעת מחשופה כשהיא מזדקפת ושולחת בי מבט נוזף "יש פירוש בעברית?"

"את יודעת מה?" התבלבלתי ממבטה, שופך הרבה יותר מדי סירופ על הפנקייקים "לשם שלך אין פירוש, אבל..."

"כן?"

"דווקא למשהו אחר יש כן פירוש." אמרתי, מנסה לא לאכול מהר מדי.

"כן?" שאלה.

"למשהו אחר שאת כל הזמן אומרת יש פירוש. אפילו של שם."

"נו?" שאלה דיאדרי.

"את אומרת dear כל הזמן, נכון?"

"Yes, dear" ענתה וצחקה צחוק חסר דאגות, מטלטלת שערה לאחור.

"אז למילה הזאת כן יש פירוש בעברית." אמרתי "כלומר, לא בדיוק באותו איות, אבל מילה שנשמעת אותו הדבר."

"אהה." המשיכה דיאדרי לחייך.

"שם גם של חיה וגם של בן אדם." אמרתי "בעברית deer זה צבי."

"זבי." ניסתה דיאדרי לבטא "גם זבי לא שמעתי."

"צ. צ. צבי." ניסיתי להסביר לה איך מבטאים.

"אהה, זבי." אמרה.

"טוב, לא חשוב." אמרתי.

"למה?" צחקה דיאדרי "אני דווקא רוצה לדעת. לי זה חשוב. זבי. וזה שם של בן אדם אתה אומר? גבר או אישה?"

"גבר." נגסתי בפנקייק הלפני האחרון.

"גבר זה לא טוב." צחקה דיאדרי "אני, אם לא שמת לב, ממש ממש לא גבר."

"לזה שמתי לב." אמרתי. דיאדרי שתקה "את יודעת מה?" הוספתי "בעצם, לצבי יש גם נקבה. לצבי החיה אני מתכוון."

"אהה."

"לנקבת הצבי קוראים איילה."

"איילה?" ניסתה דיאדרי לבטא. לא קל להם עם השמות שלנו. הפעם הפתח מתחת לאלף יצא לה צירה.

"איילה." אישרתי.

"איילה." עוותה דיאדרי שוב את השם.

"אפשר גם איילת." נסיתי לעזור.

"איילת." ביטאה דיאדרי בצורה מושלמת את השם “So, dear, you can call me Ayelet, ok? I think it will be easier for you than to pronounce Diadrie, don’t you agree?” אכלתי בשקט. איילת הסתכלה עלי, מרוצה, ואז שאלה "איפה היית בצבא?"

"סליחה?" שאלתי.

"בקיבוץ היה לי חבר." אמרה דיאדרי "אל תספר לבעלי. הוא קנאי גדול. מכיר את השיר "Jealous Guy? ג'ון לנון? זה עליו, רק שהוא לא Just a Jealous Guy. He is a very very Jealous Guy"

"החבר מהקיבוץ?" לא הבנתי.

"לא, silly, בעלי הוא ה-jealous guy."

"היה לך חבר בקיבוץ?" שאלתי, למרות שיותר רציתי לשאול על הבעל.

"אורי." אמרה בגאווה "אורי, שהיה החייל הכי יפה במעברות. הוא היה החבר שלי חודשיים. כלומר, כמעט חודשיים. שבוע אחרי שבאתי. חודשיים פחות שבוע."

"ואיפה אורי היה בצבא?" שאלתי.

"צנחנים." אמרה איילת בגאוות יחידה "כובע אדום. ואתה?"

"גם צנחנים." שיקרתי. פקיד מודיעין בקריה לא נשמע טוב באירלנד, ואחרי כל השנים שעברו, מי יכול לבדוק מה האמת?

"באמת?" עיניה אורו.

"ומה קרה עם אורי?" חקרתי.

"אני יודעת?" משכה בכתפיה "לב צעיר מתרפא מהר, ככה אומרים. פגשתי את ג'ון זמן קצר אחרי שחזרתי לדבלין. היכרנו, התחתנו ועברתי איתו לכאן, לשאנון."

"או, איילת." אמרתי "איזה סיפור חיים עצוב."

"לא נורא." אמרה, והחיוך הקטן נשאר על שפתיה המלאות "אולי אני אתן לך את השם של אורי. תחפש אותו ותמסור לו ד"ש מדיאדרי היפה. ככה קראו לי בקיבוץ. מעניין אם הוא זוכר."

"איילת." תיקנתי, מקנח את פירורי הפנקייק האחרונים בקפה החריף. דיאדרי הסתכלה בי, חיוך מרוצה על פניה "אני אמסור לו ד"ש מאיילת היפה. ומישהי כמוך לא שוכחים כל כך מהר."

"היה טעים?" שינתה את נושא השיחה.

"מצוין." אמרתי."אתה בטח רוצה seconds." היא אמרה.

"מאד." אמרתי.

"הייתי מציעה לך עוד." אמרה, והנידה ראשה לשלט מאחוריה "אבל עוד מישהו יבוא פתאום, ויראה אותי עוברת על החוקים של עצמי."

"ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו." אמרתי.

"ואת זה אנחנו ממש לא רוצים." הסכימה. אחר הקיפה את הדלפק, וכשהיא רוכנת מעלי, פינתה את הצלחת שלי. אחר כך הקיפה דיאדרי חזרה את הדלפק, והתכופפה להניח את הצלחת המלוכלכת מתחת לדלפק, משתהה שם ארוכות. הקיפה אותי שוב, מעכסת באחוריה הרחבים, לוקחת הפעם רק את המזלג והסכין, וחוזרת אל מאחורי הדלפק להניחם מתחתיו. אחרי שהתכופפה שוב ארוכות, הזדקפה לאיטה, והסתכלה עלי. הדלפק לא היה רחב כל כך, והכיור היה בכלל מאחוריה. היא יכולה היתה בלי להתקרב אלי כל כך, ובלי לעטוף אותי בעננת ריחה ובלי להתכופף כך אל מתחת לדלפק, לקחת את הצלחת והכלים. לבטח לא היתה צריכה לבוא פעמיים. אם היא תחזור שוב על התהליך כולו לגבי ספל הקפה, חשבתי, אם היא תשוב ותתכופף כל כך קרוב אלי.

לקחתי לגימה ארוכה אחרונה מהקפה, והסטתי אותו ממני. דיאדרי הסתכלה עלי, הקיפה את הדלפק ואותי, מטלית לחה בידה, התכופפה מעלי, לוקחת את ספל הקפה ביד אחת ומנגבת את הדלפק בידה האחרת, חזה הגדול מתחכך בכתפי."אתה רוצה גם גלידה?" שפתיה כמעט צרבו את אוזני, וריחה, שילוב של שיירי בושם שהזליפה על עצמה מתישהו בבוקר עם זיעה קלה ונעימה, עמד בנחירי.

"גלידה זה רעיון מצויין." אמרתי.

"ואני לא אשאל אותך, ערן Dear, איזה סוג אתה רוצה." הפעם ביטאה את שמי טוב יותר "אני אתן לך את דיאדרי'ס ספשיאל האמיתי."

הגלידה שבחרה דיאדרי היתה הקרובה אלי, והרחוקה ביותר ממנה. היא התכופפה רחוק ככל שיכלה, ממלאה כוס פלסטיק ירוקה מהקערה עליה כתוב "מוקה ונילית." מבעד לזכוכית המקרר קיבל לובן שדיה ברק מתכתי. הגלידה היתה באמת טעימה.

"אתה יכול לבוא הנה גם מחר." אמרה דיאדרי, נהנית מתאבוני "במקום ה-seconds של היום, אני אכין לך טוסטים. אני עושה טוסטים מצויינים."

"זה כתוב בתפריט?" חיפשתי כרזה עם צילום של טוסט.

"זה לא בתפריט." ענתה.

"אז איפה זה?" שאלתי.

"אני אעשה לך בבית." אמרה דיאדרי "שם." הניפה רעמת שיער לכיוון הבית שעמד מאחורי הקרון.

"טוב." אמרתי "אני אבוא."

"היום לא יכולתי להציע לך." אמרה "The old master is sleeping"

."Old master?" שאלתי.

"בעלי." אמרה וצחקה "מיסטר דיאדרי."

"אהה." אישרתי."מחר הוא מתחיל מוקדם בבוקר עוד שבוע ארוך. יום שני הוא בדרכים. עם המשאית שלו." היא לא היתה חייבת לספר לי עליו. היא בכלל לא היתה חייבת לספר שהוא כאן ואיפה הוא יהיה מחר. היא בכלל לא היתה מוכרחה להזמין אותי לטוסטים ובטח לא להתכופף כל כך הרבה וכל כך קרוב אלי.

"אני אבוא, איילת." אמרתי "בטח שאני אבוא."

שלמתי ויצאתי, צחוקה מלווה אותי עד שהגעתי חזרה לפרות בשדה שמחוץ לחלון חדרי באכסניה שקוראת לעצמה מלון, ושמה "גלקסי".

כשהשעון המעורר צלצל בבוקר הייתי תחוב עמוק בתוך הכר הגדול במיטה הענקית של ה"גלקסי", נאבק להאחז בשרידי החלום. היא היתה בחלום, דיאדרי. איילת. הכר הרך היה החזה השופע אליו הצמידה את פני. אולי אחוריה הרחבים? כרסה העגולה? ירכיה הרחבים? חלומות נמוגים כל כך מהר. היא הורידה תחתוני תחרה אימתניים בגודלם, את זה זכרתי, וחזיה עמוקת מימדים. כעת, לקול צלצול השעון המעצבן, הלך והיטשטש במהירות האיבר אליו היא הצמידה את פני ממש לפני שהתעוררתי. ואתו הלך ונמוג ריח אבריה, שהיה אותו ריח קלוש של בושם בו עטפה אותי. וקול צחוקה הגרוני, המגרגר.

מזל שאני איש רק של קפה בבוקר. האוכל שעמד לתצוגה ודוגמאות שלו שהיו מונחות על שולחנות חמשת אנשי העסקים שאכלסו את חדר האוכל, היה לא אטרקטיבי בעליל. הקפה היה סביר. המים באמבטיה הבוקר היו רותחים. מכונת הצחצוח עשתה עבודה יפה על הנעליים שלי אמש. הייתי מוכן למכור.

המצגת היתה בסדר גמור. קצרה ותכליתית. ארז יהיה מרוצה מהיצירתיות שלו כשהכריח אותי לטוס לכאן, ואריק לא יתבאס שהרסתי לו מכירה. השאלות של האירים היו לעניין, ואת כל התשובות הכרתי בעל פה. הם ביקשו שנשלח להם התקנה לדוגמא, ואני הבטחתי שנגיע כדי לעזור להם לבחון את המוצר בשבוע הראשון. ארוחת הצהרים במפעל היתה טעימה. פועלים בסרבלים כחולים, צהובים או ירוקים, תלוי במחלקה בה עבדו, אכלו בתיאבון של פועלי ייצור, פטפטו בעליזות ושתו בירה מהחבית. אריק בטח היה לוקח רק סלטים ומסביר שהוא צמחוני. לא היה מסתכן עם הגבינה הצהובה שהכניס הטבח לבטנו של השניצל לפני הטיגון. אריק אמנם מוריד את הכיפה לפני הנחיתה בחו"ל "כדי לא להביך את הלקוחות ולא להסתבך בהסברים מיותרים", כמו שהוא אומר, אבל בשר וחלב מעורבבים? לי דווקא היה טעים, השילוב של בשר העגל עם גבינה צהובה מבעבעת מותכת בבטן השניצל.

סיימנו את היום מוקדם. כבר בחמש, אחרי שגמרתי את ההדגמה של אחרי ארוחת הצהרים, הוריד אותי נהג המונית במלון. את סירובי לצאת עם מארחי יותר מאוחר בערב לפאב "פנטסטי, בירה אירית שלא טעמת בחיים", תירצתי בעייפות מהטיסה אמש. נחתנו נורא מאוחר, הסברתי, וישנתי רע. לא עזרו להם המחמאות על המצגת וההצעות לקחת אותי אחרי שאישן קצת. ליתר בטחון המצאתי גם כאב ראש קטן, לקחתי מאחד מהם כדור מקומי "מעולה" לכאבי ראש של טיסות, ונפרדתי מהם. עם נהג המונית קבעתי שיחזור לקחת אותי לשדה התעופה בחמש בבוקר, עליתי לחדר, עשיתי עוד אמבטיה קצרה, החלפתי לג'ינס, ויצאתי לשאנון.

קבוצת צעירים גדשה את "הגלידה של דיאדרי", והמוסיקה שהשמיעה להם דיאדרי ברקע היתה בהתאם. לא אולטרווקס, לא פוליס ולא ניו אורדר. משהו הרבה יותר חדיש, רועש, ולא מוכר לי לחלוטין.

"הגעת מוקדם." הופתעה דיאדרי, מקפידה להתקרב אלי מספיק כדי שהחבורה הרועשת לא תשמע אותה "חשבתי שתגיע יותר מאוחר. זהו? גמרת עם הביזנס להיום?"

"כן." אישרתי "כעת רק pleasure. מספיק ביזנס להיום."

“Pleasure is good, dear" הסכימה דיאדרי "אתה רוצה פנקייק כמו אתמול, או שתחכה לטוסטים?"

"טוסטים יספיקו." אמרתי. לא הייתי רעב. ארוחת הצהרים במפעל בנויה להשביע פועלי ייצור, לא כל שכן אנשי הייטק בהדגמת מוצר תוכנה.

"אתה רוצה לשבת אתי כאן עד שאתפנה, או שאתה רוצה לחכות בבית?" חזרה דיאדרי על הנפת השיער לכיוון הבית הגדול מאחוריה.

הסתכלתי על חבורת הצעירים. בני נוער הם בני נוער בכל מקום. הורמונים בפעולה. ציחקוקים ומבטי ערגה. מאבק מתמיד על תשומת לב. קולות רמים ומוסיקה רועשת. "אני מעדיף לחכות בבית." אמרתי.

"אתה יכול ללכת." אמרה דיאדרי "הבית פתוח. מקווה שתסתדר. אני אקפוץ עוד מעט, אחרי שאתן להם" הצביעה על הצעירים "גלידה ופנקייקים. אתה יכול בינתיים לפתוח את הטלוויזיה. יש משחק כדורגל טוב." כדורגל ממש לא מעניין אותי, אבל לא תיקנתי אותה "לך, אני אגיע עוד חצי שעה, שעה." אמרה "כלום לא יקרה אם אסגור היום מוקדם. יום שני, בין כה עסקים חלשים."

ביתם של דיאדרי וג'ון דמה לבתים אנגליים בסדרות טלוויזיה. השטיחים, הרהיטים הכבדים, הנוף הפסטורלי הנשקף מבעד החלון, המטבח העמוס. כפרי, לא חדיש כמו המטבח של ג'יימי אוליבר כשהוא מארח חברים בתוכנית הבישולים שלו. לקחתי בקבוק בירה מהמקרר, והתישבתי מול הטלוויזיה. כדורגל, חדשות, קריקט, עוד כדורגל, אופרת סבון. שש תחנות, ושום דבר לראות. לא היה משהו מעניין, אז השארתי את הערוץ על הכדורגל, וקמתי להסתובב בבית.

על השידה היו תמונות של המשפחה. דיאדרי חבוקה בזרועות גבר גדול, כנראה ג'ון. תודה לאל, הוא לא היה הנהג שניסה לעזור לי אתמול. רק זה היה חסר לי. דיאדרי מחבקת שני תינוקות, צעירה בכמה וכמה שנים. דיאדרי וג'ון בתנוחה רשמית, כנראה בחנות צילום, נער ונערה עומדים ביניהם, אגם ועצים על צילום רקע מלאכותי גדול. דיאדרי בתמונת צבע דהויה, עומדת במכנסים קצרים וגופיה, חיוך ענק על פניה, וארגז עגבניות בידיה. פניה יפים אפילו יותר מהיום, וגזרתה, אכן, דקה. אפשר כנראה להודות לנער ולנערה בתמונות על התעבות הגזרה של האישה שמשרתת את חבורת הנערים בקרון בחוץ.

"אני רואה שהסתדרת, dear" דיאדרי עמדה בפתח "מצאת את הבירה. זה טוב. אני רואה," התקרבה ועמדה לידי "שגם את התמונה מהקיבוץ מצאת. הייתי יפה, נכון?" נעמדה בתנוחה דומה לתנוחה שבתמונה, וחייכה לעברי.

"את עדיין יפה. כבר אמרתי לך. מאד יפה." אמרתי.

"תודה, אתה מתוק." אמרה, התקרבה, התכופפה ונשקה לי על השפתיים. תחילה נשיקה קלה, מרפרפת, ואז השתהתה על שפתי, עצמה את עיניה, פיסקה את שפתיה, ושלחה לשון חמה, מלאה, לתוך פי. רגע ארוך טיילה לשונה על לשוני, שולחת צמרמורות בגבי, ואז התנתקה.

"תגידי, איילת," הסתכלתי בחשש לדלת הכניסה "את לא אמרת שג'ון הוא one hell of a jealous guy?"

"אמרתי." צחקקה איילת "הוא באמת כזה."

"אז?" אמרתי "לא יותר טוב שאת תבואי אלי?"

"תראה, dear," אמרה איילת "שני דברים : קודם כל, הוא עכשיו הולך ומתקרב לשפילד. אני יודעת כי דיברתי איתו לפני שעה. חוץ מזה, זה מוסיף קצת להתרגשות, לא? וצנחנים לא פוחדים, לא?"

"התרגשות, כן." אמרתי.

"תפסיק לדאוג, מתוק. אני אחזור עוד מעט. אסגור מוקדם. מבטיחה." אמרה, פניה עדיין סמוקות, שלחה עוד רפרוף שפתיים על פני, ויצאה.

הסתכלתי סביבי. לעלות לקומה השניה נראה חוסר נימוס מוגזם, אפילו לישראלי. חוץ מהמטבח והשירותים, היה עוד חדר אחד בקומת הקרקע. נכנסתי להסתכל. עמדה בו מיטה גדולה, עמדת איפור, שידה וארון. לצידה האחד של המיטה היתה מונחת ערימת עיתונים, פתוחה על עמודי הספורט. לצידה השני היה פתוח רומן רומנטי. לא הדלקתי אור. הסתכלתי מבעד לחלון, מקפיד לעמוד בחלק המרוחק, החשוך יותר, של החדר. דיאדרי עמדה ליד הדלפק, משוחחת עם חבורת הצעירים. פתחתי את המגירה העליונה של השידה. מכנסי גבר בצד אחד, חולצות מקופלות בצידה השני. סגרתי ופתחתי את המגירה השניה. היא היתה של דיאדרי. בראש ערימת הלבנים היו תחתוני משי כחולים עדינים, רחבים מאד, תחרה שחורה מקיפה אותם. רפרפתי בערימה. היא אוהבת משי צבעוני. תחתונים אדומים, שחורים, ירקרקים. פתחתי את המגירה עוד. ערימת החזיות היתה תואמת. גם היא משי צבעוני מעוטר בתחרה. משכתי חזיה אחת ופרשתי אותה. גדולה דיאדרי. גדולה ויפה. סגרתי את המגירה.

"אולי אתה תעדיף את האוריגינל?" כף יד קרירה רפרפה על עורפי, ופיה על אוזני. לא שמעתי שהיא חזרה. השטיחים האלה של האיים הבריטים " כי אני כאן, ובעצם, החלטתי שקצת pleasure, ומה יותר מהר, לא יזיק גם לי." אמרה דיאדרי "הם יכולים לחכות כמה רגעים, הצעירים האלה. הם יודעים לקחת לבד גלידה. הם רגילים ל..."

לא נתתי לה לגמור את המשפט. טעמה עוד היה בפי, והשתוקקתי לעוד.

"רגע, רגע. לאט." דיאדרי לא ניתקה מיד את פיה מפי. רגע ארוך נצמדה אליו, ואז התנתקה והתנשפה "חכה רגע, צנחן מתוק שלי."

צייתי. הלכתי צעד אחורה, והתיישבתי על פאת המיטה.

"אל תזוז עכשיו." פקדה דיאדרי "שב ואל תזוז."

ישבתי ולא זזתי. היא הורידה את המטפחת, ונתנה לשערה הזהוב לגלוש. המטפחת שייטה באוויר, ונחתה ברכות על השטיח. אחר הושיטה יד ימין אל מאחורי גבה, יד שמאל גם היא. ידיים מלאות, לבנות, בשרניות. חזה נמתח קדימה, ושמעתי קול רוכסן נפתח. היא ניערה מעט את ידיה, והשמלה נשרה על השטיח. סגול. היא לבשה את הסט הסגול למעני. משי סגול ותחרה שחורה מעטרת אותו. החזיה, רחבה ככל שהיתה, עדיין התקשתה לדחוס לתוכה את כל השפע. בטן לבנה, עגלגלה כמו של תינוק. חזית התחתונים היתה אוורירית, וקוצוות בודדות של שיער מקורזל, חום בהיר, נראו דרכו.

"אל תזוז." חזרה דיאדרי וצוותה למראה התנועה שעשיתי לעברה חמוקיה. לא זזתי. היא התקרבה אלי, ירדה על ברכיה, הסתכלה בי במבט ארוך, בעוד ידיה פותחות את אבזם החגורה שלי, אצבעותיה משחררות תחילה את כפתור המכנסיים ואחריו את הרוכסן. בתנועה זהירה היא שלפה איבר מלא מבעד לפתח התחתונים, ובלי להפסיק להסתכל עלי, אספה אותו אל בין שפתיה ועמוק לתוך פיה. עיניה נשארו על פני, בעודה מעודדת אותו, בתנועות לשון עדינות וקצובות, צווארה נמתח ומתרפה בקצב מדוד, הולך ומתגבר, מתוזמן לתנועות האגן שלי. שפה משורבבת, לשון מחוספסת, מעלה מטה, מעלה מטה. אצבעותיה משחקות ברכות באשכי, מלטפת בקצות האצבעות, מקפידה להרחיק הציפורנים ממגע מכאיב. מיומנות מתמסרת. והשפתיים אוספות ומשחררות, מתמתחות ומרפות. רגע לפני שלא יכולתי עוד, ממש רגע לפני, כשאני מתכונן לעצור את נשמתי ולהשתחרר לתוך פיה, היא התנתקה ממני. קור החדר היכה בו, והוא הצטנף במהירות, כמעט מבוייש.

"רגע אחד, dear" נפשק מולי פיה בחיוך. שיער פזור, מעט סמוקה ומתנשפת, חייכה אלי חיוך גדול "לא כל כך מהר." היא אמרה, רכנה אלי, שולחת לשון ארוכה לתוך פי, טעמה משונה "אנחנו עוד לא גמרנו." עוד נשיקה "בשביל שתי דקות עם פה מסריח מבירה בפאב יש לי את ג'ון." עוד נשיקה ארוכה "ואתה? אתה לא ג'ון, נכון?"

"אני לא ג'ון." הסכמתי, וכבר מאיזכור שמו התחלתי להתעורר מחדש. דיאדרי שלחה יד למטה, לא מסירה מבטה מעיני "יפה." ציינה בחיוך "אני רואה שבאמת עוד לא גמרנו." התקרבה, בטנה, חמה ועגולה, נצמדת לבטני, כף ידה מערסלת ברכות את אשכי, שולחת אצבעות מרפרפות במעלה אברי ההולך ותופח מחדש ולחשה לאוזני, "אתה יכול בבקשה לעזור לי? הידיים שלי תפוסות."

היד שלה באמת היתה תפוסה, ואני הזדקרתי והלכתי לתוכה. שלחתי ידיים אל מאחורי גבה, התכופפתי והפשלתי את תחתוניה. היא, לא עוזבת אותי לרגע, הניעה מעט את האגן, הרימה רגל אחת לסייע לי, אחר רגל שניה. אז זזה לאחור, משחררת את אברי, שהמשיך להיות מכוון בנחישות לעברה, נותנת לי להסתכל עליה. שיער בלונדיני קלוש עיטר את מפשעתה, מסתיר אך במעט גבעה לבנה סימטרית בשיפולי הבטן הילדותית. שיער המפשעה הלך והתעבה ככל שירד למפגש רגליה עד שהפך לצמה המקורזלת שכיסתה את שפתי ערוותה. היא חזרה והתקרבה, עד שמשולש ערוותה התמקם על כף ידי הפרושה לקראתה, נענית לאצבעותי המחטטות. דיאדרי פישקה מעט את רגליה. אצבעותי פינו להן דרך מבעד לתלתליה. בעדינות ככל שיכולתי גיששתי, מסיט את השיער, מטייל בכרית אצבעי בין עיטורי הבשר הפתוח, עד שהרגשתי את הרטיבות המוכרת. רעד עבר מגווה לרגליה, הפישוק התרחב עוד מעט, וציפורניה נתקעו בגבי. הצמדתי את אצבעותי לנקודה בה מתחילים פיתולי הבשר העדינים שלה במעלה הגבעה, מגשש אחר תגובתה המפרכסת. כשהרגשתי את העווית, השארתי ראשי אצבעותי שם, לוחץ ומרפה, מקפיד לא לעזוב את הנקודה, מניע אצבעותי כנגן כינור, לוחץ ומרפה בתנועות זעירות. היא ליוותה אותי בתנועות קטנות של האגן, רגליה רועדות יותר ויותר, קולות זעירים של יפחה בוקעים מפיה. התנועות התחזקו, ושפתיה קיבלו בין אצבעותי חיים משל עצמן, זעות ומפרכסות, מתלחלחות יותר ויותר. לפתע התנתקה מידי, הסתובבה, מפנה אלי גב רחב, התקרבה למיטה, התכופפה ופישקה רגליה.

"עכשיו אני רוצה אותך, dear." אמרה איילת, קולה צרוד, מחרחר "את כולך. עכשיו. עמוק עמוק בתוכי."

רעד עוד שלט בשוקיה הלבנות. תחת גדול, ירחי, יפה, מבריק, התנשא מולי, מחבר לשלמות אחת שני עמודי רגלים שישיים. גבה היה כפוף, וחזיית המשי הסגולה איימה להתבקע. בין פלחי עכוזה פרחו להן, אדמומיות לחות ותפוחות, שפתיה. הסתכלתי במראה לצדי. מהצד היא נראתה יפה עוד יותר, כפופה, ממתינה. התקרבתי אליה, כולי זקור ומכוון, והסתכלתי במראה כיצד אני נעלם כולי בתוכה, טובע ברטיבות. אנחה עמוקה בקעה ממנה. תפסתי את כתפיה, ובתנועות מדודות התחלתי מעמיק בה. נכנס ויוצא. נכנס ויוצא. מחכה ומשהה. נכנס ויוצא. מקפיד לצאת כמעט עד הסוף, להמתין רגע ולחזור כולי, דוחף אותה מעט בכל פעם. היא עמדה בלחצי, רגליה נטועות בשטיח, וידיה מחזיקות בחוזקה במיטה. לרגע הסיטה ראשה, והסתכלה על המראה. היינו כל כך יפים במראה. עיניה הכחולות הסתכלו עלינו, אבל היא לא הצליחה לחייך. רק רטט של וריד כחלחל בלט ברקתה, והיא חזרה ועצמה עיניה, מכניסה את הראש בין הידיים, נאנחת. הסתכלתי מטה. תנועותי הבוקעות מבין הררי עכוזה השקוף וחוזרות ונעלמות בו. נשלף וחודר. אדום ומבריק. מתגלה ונסתר. הגברתי הקצב, מאבד מרגע לרגע שליטה בתנועותי. עוד פעם-פעמיים הצלחתי לפלח אותה, עד שלא יכולתי יותר, קפאתי והשתחררתי לתוכה, צועק במלא גרוני "איילת", וצנחתי, נשען על גבה הרחב.

"רגע, רגע אחד." חרחרה איילת צרודות "אל תצא. עוד רגע, אל תצא." ואגן ירכיה המשיך להתחכך בי בתנועות תובעניות. קדימה ואחורה. אברי כאב, מייחל להקלה בחיכוך, אבל דיאדרי לא הרפתה "שלא תעיז." חזרה ואמרה, ממשיכה תנועותיה "שלא תעיז. שלא תעיז. שלא תעיייייי.. אהההה." נאנחה עמוקות וסגרה רגליה בחוזקה על אברי, סוחטת צעקה קלה גם ממני.

רגע ארוך החזיקה דיאדרי רגליה סגורות בחוזקה, ואז רפתה. זמן מה עוד נשענו, חבוקים בטן אל גב על המיטה, תוך שאני מתרפה והולך מתוכה, עד שהזדחלתי כולי החוצה.

"אתה טוב, צנחן שלי." אמרה, מרימה את התחתונים ומשחילה עצמה לתוכם. "אתה מאד טוב. לא אשאל אותך איפה למדת את זה. Lots of practice, I guess" אחר הרימה את השמלה ולבשה גם אותה, מסובבת את הגב לעברי, מבקשת ממני לרכוס אותה. סגרתי את השמלה, והתכופפתי לנשק את צווארה. כשהתרוממתי, ראיתי אותה מסתכלת עלינו בראי הגדול שעל הקיר מולה.

"תראה כמה אנחנו יפים." אמרה, רוכסת מחדש את המטפחת "כל כך יפים." השחלתי את ידי לתוך כיפת חזיתה, מצליח לחפון בקושי חצי שד. פיטמה רחבה הלכה והתקשתה תחת אצבעותי. דיאדרי הניחה ברכות תקיפה ידה על ידי, חייכה ואמרה "זה לאחר כך,dear. שיהיה לך תיאבון. עכשיו, תחזור לבירה שלך, תראה את הכדורגל שלך, ותצבור כוח, dear. את כל השאר נשאיר ל-seconds. אני אחזור עוד מעט ל-seconds. מה אתה חושב? אתה היחיד שרוצה כאן seconds?"

חזרתי לסלון, לקחתי את הבירה, והתיישבתי בכורסא.

אני לא סובל כדורגל. ספורט משעמם לחסרי תרבות. העברתי לערוץ החדשות. הקריין סיים אייטם על ביקור נשיא ארצות הברית באירלנד, ועבר לראיון עם שר בממשלת הוד מלכותה, שהסביר למה החליט להתפטר. משהו שקשור למתנות שקנה למאהבת שלו והגיש את הקבלות לחשבון ההוצאות של המשרד. הוא נורא מצטער על הפגיעה בבוחרים ועל הפגיעה במשפחה, והוא ינסה לאחות הקרעים, הסביר. הקריינית עברה למשאל רחוב, בו גינו כל האזרחים את מעשי השר. תמונת הרקע מאחורי הקריינים התחלפה, ותמונה של לוחמת רחוב החליפה את תמונת ראש ממשלת בריטניה. הגברתי את הקול. הקריין דיבר על הפצצה של צה"ל על רצועת עזה לאור ירי קסאמים בדרום. יש קרבות בין הפלגים היריבים בעזה, וצה"ל רק מגביר את הלחץ.

לא צלצלתי הביתה. איזה אידיוט אני. בכל היום הזה שכחתי לצלצל הביתה. מאז שהודעתי, אתמול עם הנחיתה, שהגעתי והכל בסדר, לא דיברתי עם דליה. אני אדם מגעיל.

אחרי שני צלצולים דליה ענתה.

"הי מתוק." קולה נשמע עליז, אבל לוחש "אתה בסדר?"

"בסדר גמור." אמרתי "מה שלומכם?"

"אנחנו עשר." לחשה "אוהבים ומתגעגעים לאבא שלנו. איך היתה המצגת?"

"אחלה." אמרתי.

"מתה עליך, גיבור שלי." דליה לחשה "אבל עכשיו אני לא יכולה לדבר. תיכף מתחילה הצפירה. צלצלת בדיוק בקטע הזה שעומדים ומחכים. זוכר איך זה מעצבן כל שנה? זוכר שלוקח זמן עד ש..."

דליה הפסיקה לדבר. קול צופרים קלוש הולך וגובר נשמע ברקע, והשיחה נותקה. הסתכלתי על השעון. שעה עגולה עכשיו. כל שנה אותו הדבר. ילד נרגש, בחולצה לבנה, אומר "בעוד רגע קצר תשמע הצפירה המסמלת את תחילת יום הזיכרון. הקהל מתבקש לקום." וכל שנה לוקח לצפירה שלוש או ארבע דקות להגיע. הקהל עומד בשקט בחצר בית הספר. כיסאות הפלסטיק הלבנים שנמצאים כל השנה באולם ההתעמלות מסודרים כעת בשורות שורות על מגרש הכדורסל. הדקלום הראשון כבר בוצע, וגם השיר הראשון. עכשיו מחכים רק לצפירה כדי להתחיל את הטקס. פה ושם תינוק לא שקט על ידי אימו. טלפון סלולרי סורר, שבעליו נאבק להשתיקו בדממה היורדת על הקהל. צופר רחוק מתחיל ליבב, צופר רחוק עוד יותר מצטרף ומתחזק, עד שהצופר הקרוב, זה שנמצא מעל טיפת חלב בחורשה, מתעורר לחיים ומוביל את כולם. עוד כמה דקות יעלה יונתן על הבמה, יעמוד עם עוד שלושה ילדים מהכיתה, חולצה לבנה וג'ינס, נרגש כולו, וידקלם את דברי משה דיין שלמד בעל פה בשבועיים האחרונים. הם צינזרו בבית הספר את "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי." נתנו לילד במקום זאת לדקלם את המשך ההספד לרועי רוטברג "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.", שאותם הדביקו לדברי הלל לגבורת ההורים השכולים. אלה ש"נתנו למולדת את היקר להם מכל."

הקריין גמר לדבר על עזה, ועבר לאייטם על אפגניסטן. שפכתי את הבירה לכיור, זרקתי את הפחית לפח ויצאתי מהדלת האחורית, מתחמק מקו ראיה לקרון בו עמדה איילת שלי.

לא טעיתי הפעם בכיכר. פניתי אחרי שני הרחובות הנכונים. שוב ירד זרזיף גשם דקיק, אבל לא היה איכפת לי. צעדתי לאט, מתפעל מהרוגע סביב. "על הנגב יורד ליל הסתיו, ומצית כוכבים חרש חרש" התחלתי לזמזם. שאנון היתה מעט יותר פעילה מאתמול. מכוניות בודדות נסעו, פה ושם אפשר היה אפילו לראות דמות ברחוב. "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" יכולתי לשיר כעת בקול. אף אחד לא מכיר אותי כאן, ומה להם וליום הזיכרון? העיירה הסתיימה, ושדה המרעה הגדול מאחוריו במרחק נראה שלט הניאון הירוק העגום של ה"גלקסי", נפרש מולי. הגשם התחזק, אבל לא הגברתי קצב צעדי. בוץ טרי הלך ונערם על נעלי. קיוויתי שמכשיר הצחצוח יעשה גם היום עבודה טובה כמו אתמול. בסוף באמת אצטרך לקנות נעליים חדשות. אגיד לארז שהוא חייב לי. היה צריך להגיד לי להתארגן עם שני זוגות. אני ביקשתי את הנסיעה הזאת?

מאחורי הגדר הרימה פרה ענקית ראשה מהעשב אותו לעסה, ושלחה בי מבט מלא אדישות מהולה ברחמים. נעמדתי מעבר לגדר שהפרידה בין הדרך לבין השדה. היא עמדה במרחק מטר ממני.

"הם התקדמו לאט," התחלתי לשיר לה "הכל היה רגוע, מנגד הנהר וגומא מרשרש." הפרה הורידה ראש, תלשה חופן עשב גדול, וחזרה להביט בי בעיניה הלחות, לא מפסיקה לדחוס בתנועות מיומנות בשפתיה הדשנות את העשב לפיה. עטינים אדירים השתלשלו מתנדנדים מבין רגליה, שולחים לכיוון העשב פטמות ארוכות, דחוסות, מגויידות. קולי הלך וגבר. מעניין למה אף אחד לא בחר אף פעם את השיר הזה באודישנים לכוכב נולד. איזה מספר אנחנו? כוכב נולד 4? 5? 15? "אנחנו אבודים, מלמל אז הפצוע." אני עולה ויורד בטונים עם התפתחות עלילת השיר, והפרה בלשון ארוכה ונוטפת ריר, ובמבט מלא שעמום, מורידה שוב ראש לעוד עשב "שלך עד יום מותך נשבע אז הפצוע. היום הוא יום מותי ענה לו החובש." והפרה לועסת. מוכשר האפי נצר הזה, אין מה להגיד. המנון היו צריכים לעשות מהמנגינה הזאת. הרבה יותר סוחפת מ"התקווה". "ניצלנו הם באים יבב אז הפצוע, אך לא שמע מילה מן החובש." אני כמעט צורח את מילותיו האלמותיות של דן אלמגור והמנגינה החד פעמית של אפי נצר. הפרה הקרובה אלי הרימה ראש מקשיבה לצעקותי, שלחה צוואר למעלה, וגעתה מרות. "אחי אחי שלי יבב אז הפצוע." שרתי. למה הוא השתמש ביבב פעמיים? לא כותבים ככה היום. הוא צועק פעם אחת לחובש, הפצוע הזה, ואז מבקש ממלמל ונשבע פעמיים, אבל למה ליבב פעמיים? היום דן אלמגור לא היה כותב מיבב פעמיים. חבורת הפרות הרחוקה הרימה אף היא ראש, וענתה בקול מקהלת געיות לפרה הקרובה אלי. הסתכלתי עליה בריכוז, ושרתי בשקט שוב את "מעבר לנהר הגומא מרשרש.", שחוזר בסוף השיר. היא לא התרשמה, ואז פצחתי בקול זעקה מר "אחי אחי שלי, אחי אחי שלי, אחייייייי." היא הסתובבה, הפנתה אלי עכוז גדול, לבנוני ודשן, באמצעו רירית חומה, עמוקה, מבעבעת, ועיכסה בכבדות לכיוון חברותיה המרוחקות, עטיניה מתנפנפים באוויר הלח, פטמותיהם מלחכות את העשב. יהורם גאון היה גאה על הביצוע. הוא נראה כמו אחד שיודע להעריך רגש בשירה.