איך אורי זוהר ודיוויד פינצ'ר השפיעו על הסיפור של מחר

יש לי כמה סיפורים שהם לא כל כך סיפוריים. יותר סוג של הרהור טיפה ממושך. מן אטיוד שכזה. נדמה לי שהשניים היחידים שנופלים בקטגוריה הזאת שפרסמתי עד עכשיו הם "סיביליוס" ו"עכבר קטן". וכמו רוב הסיפורים האחרים בבלוג, גם לסיפורון הזה יש כמה מקורות שהתאחדו. שלושה במקרה של הסיפור של מחר.

הראשון והעיקרי היה סתם רביצה רגילה על שפת הים. נדמה לי שזה היה בחוף הצוק, אבל אל תתפסו אותי במילה. החוף היה דליל, לא עמוס, ככה שזה בטח קרה לא בשיא הקיץ. ספטמבר-אוקטובר כזה. הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם. אולי אף פעם הוא לא היה מה שהיה פעם. שחקני מטקות פה ושם, כמה משפחות, אבל לא יותר מדי בלגן. סביר לגמרי, שהרי לו היה בלגן ושיא החום סביר להניח שלא הייתי שם. בכל מקרה, מרחוק שמענו רעשים וצעקות. אחרי התעלמות מתנשאת סבירה של כמה דקות – בכל זאת, התקהלות זה לא אנחנו, הסתקרנו והלכנו לראות מה קורה. על קו המים עמדה קבוצה של ילדים/נערים. שישה או שבעה מהם, בני שתיים עשר עד חמש עשרה, פלומת שפם, כולם בנים. הם התגודדו בהתרגשות סביב משהו שהיה על החול. לכמה מהם היו ענפים או מקלות בידיים ולאחרים מטקות, והם החליפו קריאות נלהבות לגבי החפץ בו עסקו. כשהתקרבנו ראינו שההתכנסות היא לכבודה של מדוזה ששכבה על החול. זאת אומרת, לא מדוזה סתם. גדולה. ענקית. אולי ארבעים סנטימטר, אולי חמישים קוטרה (או רדיוסה. אתם מוכרחים לסלוח לי – בכל זאת, בוגר מגמה מזרחנית, ואחר כך קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה. הפעם האחרונה שראיתי משולש ישר זווית – שהתבקשתי להתייחס אליו - היה בכיתה י'). ענקית, בקיצור. היא היתה כנראה בסוג של התאבדות ליוויתנית שכזו, שאחרת איך אפשר להסביר שהיתה שכובה לה, מרוחה, נמסה ונמוגה לאטה, מאיידת את המים בהם היא מלאה, שם על החול החם. הם, פלומי השפם, ניסו להפוך אותה, לדקור אותה, להרים אותה, להזיז אותה. השתעשעו בה. ואז אחד הילדים, האמיץ (או האידיוט) מכולם, הרים אותה על המטקה שלו. טפשי, כך למד בדרך הקשה. היא היתה כל כך כבדה לו עד שנשמטה מידו, הישר על כף רגלו. את הצווחות ההיסטריות שלו, כשהיא, בשארית כוחות הנפש המימית שלה, צרבה אותו, אפשר היה לשמוע עד לחוף הים ביפו.

המקור השני הוא סרט אחד. בעצם אולי שניים : התמונה של האיש השמן המת, קורבנו של החטא הרביעי מבין "שבעת החטאים" של דייויד פינצ'ר בכיכובם של מורגן פרימן, בראד פיט וקווין ספייסי - חטא הגרגרנות – Gluttony . מי שראה את הסרט לא ישכח את הענק הזה, שוכב מת, גופייתו המסמורטטת בקושי מחזיקה את כתפיו, כשפניו שקועים בתוך צלחת פסטה ענקית. וכשאני חושב עליו, הוא משתלב בזכרוני עם סיום הסרט האדיר (והנורא) של מרקו פרארי, ""הזלילה הגדולה", בו מרצ'לו מסטרויאני, פיליפ נוארה ומישל פיקולי ועוד שחקן שאת שמו אני לא זוכר כרגע, עסוקים סרט שלם בזלילה וסביאה עד התפוצצות (אבל ממש התפוצצות. מרקו פרארי אף פעם לא היה צמחוני).

וגם המקור השלישי הוא סרט. במקרה זה - אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע הישראלי, על פי סיפורו הנפלא של א.ב. יהושוע הגדול - "שלושה ימים וילד". זה סרט שמספר על קיבוצניק לשעבר שמקבל לחסותו ילד, בנה של חברתו לשעבר מהקיבוץ (יהודית סולה היפה), שאת טראומת החברות אתה הוא נושא שנים רבות אחר כך, ושל בעלה, למשמורת של שלושה ימים. עודד קוטלר, עם המשקפיים הענקיים שלו, קיבל (פעם ראשונה ואחרונה בתולדות הקולנוע הישראלי בפסטיבל קאן) את פרס השחקן, ובאותו מעמד הפסיד ל, שימו לב לתחרות, דסטין הופמן את תואר השחקן המבטיח (שהופמן זכה בו על "הבוגר"). הסרט עצמו, שביים אורי זוהר בהשפעה ברורה ואדירה של "הגל החדש" הצרפתי שפרח ארבע-חמש שנים לפני כן עם טריפו, גודאר לואי מאל ושברול, הפסיד ל"יצרים" של אנטוניוני. אז אתם מבינים איזו שנה אדירה לקולנוע זאת היתה. ונזכור – כל זה קרה בדיוק חודשיים לפני מלחמת ששת הימים. ובסרט שחקו גם ז'רמן אוניקובסקי (היום היתה מוצאת עבודה עם שם כזה בכלל?) ויהודית סולה היפה, ומישה אשרוב, השחקן הגדול. והעיקר – שלכאן השתרבב הסיפור של מחר – הילד עצמו, בנו בחיים של מישה אשרוב – שי. כי מה שנשאר לי בראש היתה הקריאה החוזרת ונשנית של הילד, כשעודד קוטלר בכוונה נוטש אותו - "חבר! חבר!". זאת אומרת – אתה מצפה שהילד יקרא "אדוני!" או משהו דומה. אבל הוא ילד קיבוצניק, מה אתם רוצים ממנו? אז מה שיוצא לו מהפה, ונתקע לי בראש כל החיים, הוא ה"חבר! חבר!" הנואש הזה.

וכל השלושה התערבבו, ויצא הסיפור של מחר. אז תבלו.