איך כותבים סיפורים (פרק המשך) והפעם - ברצינות

הסיפור שיתפרסם מחר הזכיר לי שני דברים ששמעתי מסופרים אחרים.

הראשון היה מפי אחד הגדולים : או עמוס עוז או א.ב. יהושוע או דוד גרוסמן. בכל מקרה, אחד הגדולים. הוא אמר למראיינת משפט שנחקק בזכרוני : הסופרים הם השקרנים הכי גדולים שיש. הוא גם הרחיב והסביר, וזה מאד הגיוני. אמר שבן אדם שממציא עלילה, טווה חיים שלמים למישהו לא קיים – אין אפשרות אחרת מלבד היותו שקרן פתולוגי. הוא גם הוסיף, אם אני לא טועה ומערבב כמה ראיונות עם סופרים, שהסופרים הם גם גנבים גדולים. לוקחים תכונה מאדם אחד, פרט במראה החיצוני מאדם שני, סיפור ששמעו משלישי, מכניסים את הכל לקערה ויוצרים עיסה חדשה, שאין לה קשר לאף אחד משלושת המקורות.

את הסיפור השני שמעתי מאתגר קרת, כשהלכתי לפאנל סופרים בשבוע הספר. לא הלכתי בגללו. הלכתי לשמוע את ידידי היקר (והמת, לדאבוני לעד) אורי אדלמן. ואתגר קרת היה שם על הבמה, וסיפר על הפחדים שהיו לו אחרי שהוציא את ספרו הראשון. הוא חשש נורא מפגישה עם חברתו בעבר, עליה כתב את אחד הסיפורים הקצרים בספר. מה היא תגיד על הסיפור וכמה תכעס על כך שהוציא לאור את החוויות המאד אישיות של שניהם לעיני כל. ואז מתגשמים פחדיו, והוא נפגש איתה ברחוב. והיא מתחילה אכן לספר לו בהתלהבות על רשמיה מהסיפור שהיא קראה עליהם. ובאמצע דבריה הוא קולט שהיא מדברת על סיפור אחר בכלל. זאתומרת – היא זיהתה את עצמה בסיפור אחר, ולא הבינה שזאת היא עצמה בסיפור שהיה באמת עליה. אגב, עוד סיפור חמוד ששמעתי מאתגר קרת הוא על החתימות על הספרים. ואת זה אני אומר כמי שכותב מגילות לילדים במקום הקדשות באורך סביר. הוא אמר שפעם היה כותב מה שעבר לו בראש באותו רגע כהקדשה. ואז, בשבוע הספר, חתם למישהי שהוא לא מכיר ולא פגש מימיו, סתם מישהי שקנתה את הספר שלו וביקשה הקדשה, משהו בסיגנון של "לזכר הימים והלילות הנפלאים שהיו לנו" (אני בטח מעוות ולא מדייק בנוסח ההקדשה, אבל, למי שלא מבין – תקראו שוב את הפיסקה הקודמת על הסופרים). ואז היא עוזבת את הדוכן והוא ממשיך לחתום ולדבר עם קוראים בדוכן ופתאום מתקרב אליו גבר עצבני ועושה שני דברים : מכניס לו סטירה ואומר : "עוד פעם אתה מתקרב לאשתי, וסטירה תהיה הדבר הכי טוב שיקרה לך." מאז, אומר אתגר, הוא חותם, גג, משהו בסגנון של "שלך, אתגר קרת". אגב – כשסיפרתי לו את הסיפור הזה (אנחנו חולקים הוצאת ספרים, אז לפעמים אני מתכבד שפגישה אתו בדוכן בשבוע הספר. אפילו יצא לי לכתוב הקדשה לבן שלו על אחד הספרים שלי), ואישרתי לו חתימה פרועה עבורי ועבור המשפחה, הוא אכן השתולל. אבל זה בינו לבין המשפחה שלי.

אז מה הקשר בין שני הסיפורים האלה לבין הסיפור של מחר "קדימה, יוביק"? אז זהו – שגם הוא בנוי מחתיכה מפה, חתיכה משם ויאללה – בלגן. נכון – היתה תקופה שקמנו בבוקר ביום שבת ונסענו לכל מיני מקומות שבלי החוג ההוא של יובל בחיים לא הייתי מכיר, בטח לא בשבת על הבוקר. חוץ מזה – גם סיפורי חיפה הם נכונים. היתה אהבת ילדות בוערת ונכזבת לגמרי. אז נכון ששלומית, נשואת האהבה ההיא, מסיבות השמורות לה וקשורות ליכולת הזיכרון לתעתע בנו, זוכרת אותה בדיוק, אבל 180 מעלות מדוייקות, להיפך. היא חושבת שאני שברתי את לבה. עיוות כזה של ההיסטוריה, אני אומר לכם, לא היה מאז מה שאמר ז'אן מארי לה-פן על מה שקרה באירופה במאה שעברה. והיו גם ה"פושטקים" בבריכת בת גלים. והם באמת אהבו לעשות מה שמסופר בסיפור. והיתה בריכה מיתולוגית כזאת, בת גלים, והיו בה שלוש קומות במקפצה, כמו שגם בריכת הפועל ובריכת מכבי היו גם היו. אבל – הכל ביחד? איפה!! והכי מכל – הצעקה הזאת. מי שמכיר אותי, ולו טיפה, יודע שאני, גם אם היו שמים אותי על גחלים רוחשות שעות ברצף, לא הייתי מסוגל לקרוא "קדימה יוביק!". בחיים לא.

מה שכן – כשקרן מדופלם (א.ב. יהושוע אמר. או שלא), השארתי את שמות גיבורי עברי מדוייקים. אמרו לי שזה מוסיף נופך אמינות למנת השקרים השבועית.

אז תבלו ותהנו, ורק שתדעו לכם – דליה גילתה לי מי קרא אותי מצ'ילי לפני שבועיים והשבוע, ממש לבקשתי, נוסף גם מישהו שקרא אותי מיפן. יש!! תמיד רציתי שמישהו יקרא אותי ביפן!!! כמו ששרים ב-The Book Of Mormons הנהדר על ארץ נשמש העולה : Japan! Land of soy sauce and Mothra!!