איך לעזאזל אנשים שמסתכלים עליך רואים מה שהם רואים?

לסיפור של מחר שלוש רגליים :

הראשונה קרתה במעלית בבניין התאומים ברמת גן. עבדתי אז בחברת ג'ון ברייס סיסטמס (לא הג'ון ברייס הדרכה שאתם מכירים – ג'ון ברייס המקורית, נציגת אורקל בישראל, לפני שאורקל ישראל קמה). הייתי באחד מרגעי השפל בחיי. באמצע תהליך גירושים כואב וקשה וארוך. במשך חודש אחד איבדתי 7 ק"ג והייתי רזה כמעט כמו בתיכון (18 שנים אחרי שסיימתי את התיכון ורק תמונות מאז מראות כמה רזה הייתי) ולא הצלחתי לחזור להשמין. הייתי צריך להכריח את עצמי לאכול והרגשתי הרבה יותר גרוע מעליסה באמצע הנפילה לבור (לה לפחות היו צנצנות ריבה מהן טעמה בדרך). אתה נופל ונופל ואין לך מושג איך ומתי הסיוט הזה יסתיים. כל מי שעבר גירושים קשים יודע על מה אני מדבר. בקיצור – בשיא השפל אני נכנס למעלית ופוגש אותי עמית לעבודה, והוא אומר לי "שמע, אתה נראה זוהר ומאושר, משהו!".

זה היה הרגע בחיי בו הבנתי שאנשים רואים בך מה שבא להם לראות. לאורך חיי המשכתי לתקף את התובנה הזאת, ובהרבה מדי מקרים היא נכונה, אפילו לגבי אדם שקוף כמוני, שממש קל לראות מה הוא מרגיש. או שאותו עמית שאמר לי את זה (לא זוכר מי זה היה) הרגיש באותו רגע מעולה עם עצמו ועם העולם, או שהוא רצה לראות אותי זוהר ומאושר. לא יודע. לא תיקנתי אותו ולא שאלתי. אז אם אתה קורא כרגע את הקטע הזה ומזהה את עצמך בסיטואציה דאז – אז, יקירי, הרגשתי חרא. מעולם לפני כן לא הרגשתי כל כך חרא. וסליחה שלא אמרתי לך את זה בזמן אמת. באותה תקופה לא בא לי לדסקס את מה שאני עובר.

הרגל השניה היא פשוטה : תרגיל. השתתפתי בקורס כתיבה יוצרת וקיבלנו תרגיל – לכתוב סיפור קצר (חלק מסיפורי הבלוג התחילו כמטלה של הקורס הזה) על בסיס תמונה שאנחנו בוחרים מאלבום התמונות הפרטי שלנו.

וכאן אני מגיע לסיפור עצמו - הרגל השלישית. הייתי בתחילת אותה תקופה איומה של גירושים. הייתי על הפנים, לגמרי. אלא מה – היינו בדרך להורים בחיפה, לסעודת ראש השנה ובאמת ביקשתי מהשכן החמוד שלנו מהקומה מעלינו, ארוו היקר, לצלם אותנו. ואז, בקורס הכתיבה היוצרת, לפחות עשר שנים לאחר שהתמונה צולמה, כשעברתי על אלבום כדי לבחור תמונה לסיפור, עיני נפלו על התמונה הזאת. ופתאום ראיתי את התמונה באור חדש. האור ה"אמיתי" שלה. מאחר שידעתי בדיוק באיזה נקודה בחיי היא צולמה, במקום צילום של אושר ראיתי את הקומפוזיציה הנפרדת, שפת הגוף המסתייגת, הרזון, החיוכים המאולצים ומלאכותיים, את הניתוק של הילדים מהמצב. ונזכרתי במשפט שאמר לי ארוו מספר חודשים לאחר מכן, כשכבר ידע שאנחנו מתגרשים (מכרנו את הדירה לקראת הפרידה הפיסית – ראו הסיפור הראשון שפרסמתי "בשבע יגיעו המובילים"). הוא כל כך התפלא ואמר לי "איזה זוג נחמד ושקט ואוהב הייתם כל השנים". וחשבתי על העיוורון, ושני האירועים הצטלבו לי – התפיסה המוטעת של העמית לעבודה במעלית והאבחנה השגויה של ארוו היקר.

בקיצור – כל כך מעט יודעים עלינו אנשים סביבנו, כולל קרובים יחסית. כל כך הרבה הם משליכים מחייהם על חיינו. וכך נולד הסיפור של מחר. תבלו.