איך נוצרים סיפורים? איך נוצר הסיפור של מחר?

הרבה פעמים ילדים (גם מבוגרים, אבל פחות) שואלים אותי איך נולד סיפור.

אז לגבי הספרים –ספר נולד מדם, יזע ודמעות. הרבה דמעות והרבה יזע. עבודה שמתחילה ביצירה, ממשיכה בהיתקעות מנג'סת, פתרון עקום, פתרון פחות עקום, המשך, עוד קצת יצירה, עוד היתקעויות והגעה על ארבע לסיום. ואז : קריאה/תיקון, קריאה/תיקון ושוב ושוב ושוב ביותר. סופסוף הרגשה שיש טיוטא שווה, ומשלוח להוצאה. ואז פינג-פונג לאינסוף מול מיכל, העורכת. הספר נגמר כשמיכל משתכנעת שמיצתה את יכולות הכתיבה שלי. ולא דקה קודם.

סיפורים קצרים הם עניין שונה. רוב הסיפורים שאני כותב נולדים ממשפט טוב שקופץ לי לראש. תנו לי משפט טוב, ותקבלו לפחות 700 מילים של סיפור. הבטחה שלי. למשל, וזאת המצאה של הרגע, רק לטובת ההגיג הזה : "אם הגמל לא היה עומד על הכביש, שום דבר מיוחד לא היה קורה." או, משפט אחר : "מכל החדרים בקומה השביעית של המלון, רק לחדר בקצה המסדרון היו שתי דלתות." לא סתם אני נואם ליובל בספר הרביעי של סידרת "הסיפור המושלם" על חשיבותם של משפטי הפתיחה והסיום של פרקים.

לפעמים סיפורים קצרים נוצרים מאירוע שבאמת קרה או משהו ששמעתי. לא מזמן סיפרה לי עמיתה לעבודה על בעיות שיש לה עם הוריה המבוגרים. אז נולד סיפור. עוד נגיע אליו. לי קרו כמה דברים בחיים שעיוותתי קשות כדי שיהיו סיפורים על אחרים (כמו שאתה מגיע לרופא ומספר על בעיות שיש לחבר שלך).

ולפעמים סיפור נולד מתמונה אחת. כמו הסיפור של מחר.

זה היה יום רגיל לגמרי. כלום, אבל ממש כלום לא היה בו מיוחד. סתם הלכתי ברחוב. הרחוב היה רגיל לגמרי. הרחוב בו אני גר ליתר דיוק. אני אפילו לא זוכר מאיפה לאיפה הלכתי ולמה. האם זה היה בוקר או צהרים? לא יודע. אני מאמין, אם כי לא זוכר בפירוש, שלא ירד גשם. לו היה יורד, הוא היה נכנס לסיפור. אני בטוח. מה שהיה שם ברחוב הוא רק ילד אחד, משהו כמו שתיים עשרה פלוס מינוס שנתיים. הוא הלך סתם. האם היה עצבני? כועס? לא יודע. לא דיברתי איתו. לא מכיר אותו. כל מה שעשה היה ללכת ואז, פתאום, לבעוט בכל הכח באבן. זה היה פתאומי ומעט מדאיג. בכל זאת – היו ברחוב מכוניות, חתולים, חלון זכוכית שמישהו פירק וחיכה למכונית העיריה שתאסוף אותו. אני חושב. גם אני הייתי, וגם בי יכול היה לפגוע בבעיטה הפראית שלו. אבל האבן לא פיצחה שום חלון. היא עפה ישירות לפח אשפה גדול מפלסטיק ירוק. משם עפה לתחתית מכונית, פוגעת בגלגל שלה, הרעש מבריח חתול שהתחמם (אני משער שהתחמם. לו היה יורד גשם... וכיו"ב) על מכסה המנוע שלה. אני חושב שכל זה קרה. אולי לא היה שם חתול. סביר שלא היה שם חתול. לא ממש משנה. לי בראש נשארה רק הבעיטה באבן. הרגשתי צורך להמציא לילד הזה חיים. מה עובר עליו? למה הוא בעט בחוזקה כזאת? מה עיצבן אותו כל כך, את הילד הזה?

וככה נולד הסיפור שיפורסם, על פי ההסכם בינינו, מחר על הבוקר. ובגלל שוויקס עדיין לא תיקנו את הבאג שלהם, אצטרך לזכור לפרסם אותו אינטראקטיבית. אחרת לא תקבלו את המייל.