top of page

הישארו בעניינים.

הצטרפו לרשימת התפוצה.

כתבות נבחרות
חיפוש לפי מילות מפתח
ארכיון

אלוף הפיקוד הפרטי שלי

  • Writer: eldadilani
    eldadilani
  • Oct 5, 2018
  • 11 min read

דווקא באותו לילה לא שמעתי אותו. לא שאני ישנה כל כך חזק. איפה אני ואיפה לישון חזק. שנים של דאגות הופכות את השינה שלך לקלה מאד. את העיניים הזזות של שממית שמחפשת זבוב תועה בלילה אני יכולה לשמוע. שלא תחשבו שאני כזאת חכמה - ציטוט שלו. ירידה תומכת, הוא קורא למשפטים האלה, כשלא ברור לי אם הוא תומך או מבקר אותי. כשהילדים היו קטנים כל התהפכות שלהם היתה מעירה אותי, שלא לדבר על גניחה שלהם תוך חלום. כשהוא שירת בחברון או בעזה הייתי מתעוררת כל פעם שהיה מגיע, ולא משנה באיזה שעה. ואני כבר לא מדברת על המלחמות. למה אני אומרת מלחמות? מזמן הפסיקו לקרוא להן מלחמות. היום הכל מבצעים. יום כיפור היתה הפעם האחרונה שמהיום הראשון קראו לדבר הזה בשמו. אני זוכרת. הייתי שנה ראשונה בצופים והייתי עצובה כי יום כיפור נפל על שבת ולא היתה פעולה. מאז הכל מבצעים. עד שנספרים אצלנו מספיק הרוגים. שאלתי אותו פעם אם יש להם שם באכ"א נפגעים לוח על הקיר וכשמגיעים למספר הנכון מצלצלים לשר הביטחון ומאשרים לקרוא לזה מלחמה. הוא לא אהב את חוש ההומור. אז פלא שאני ישנה קל? נכון שמאז שעבר לקריה נרגעתי יחסית, ואת החזרה שלו הביתה בשעות לא שעות למדתי לסנן. יצר הישרדות קוראים לזה. בזמן האחרון אפילו השממיות יכולות לצוד חרקים בלילה בלי התערבותי. חוץ מזה, קצת אחריות –אני צריכה את שעות השינה שלי. יש לי משרה להחזיק. לא דיקן של הפקולטה, אבל בכל זאת, תפקיד חשוב, שאני נהנית ממנו ואני מוצלחת בו. המרצים והסטודנטים צריכים אותי. אתם צריכים לראות איזה בלגן מתחיל כשאני לוקחת חופשה. לא שזה קורה כל כך הרבה, אבל גם לי מגיע. פעמיים כבר העלו אותי לבמה בטקס עובדים מצטיינים. טוב לי, ואני לא מתכוננת להתנצל בפני אף אחד. שמישהי אחרת תעבור את מה שאני עברתי אתו בכל התפקידים. נראה אותה מתחזקת שתי קריירות תחת אותו גג. שאלוהים יעזור לי כמה דירות עברנו לטובת ההתקדמות שלו? הפסקתי לספור.

התעוררתי רק כשהיה ממש בתוך המיטה. היה ערב קר והייתי מכוסה עד לאוזניים בפוך. רק כשנגע בי הרגשתי. וזה היה באמצע חלום. החלום היה כל כך סוער שעמדתי, לראשונה בחיי נדמה לי, לזכור אותו. אני זוכרת את ההרגשה המשונה הזאת, כולי ישנונית ועדיין יודעת שהנה, פעם ראשונה, אוכל לספר חלום שחלמתי. אבל הוא גזל ממני את הסיכוי הזעיר הזה לאירוע ההיסטורי. ידו התגנבה והתפתלה לה מתחת למותניים שלי ומצאה לה את השד שהוא אוהב. עשרים וחמש שנות נישואין נותנות לך מימד סטטיסטי. את יכולה לדעת איזה שד הוא אוהב יותר ואיזה פחות. זאת אומרת – לו היינו כמו רוב הזוגות הרגילים שאני מכירה, לא יכולתי להגיד דבר כזה. אבל אנחנו מהבודדים שמחליפים צדדים. נראה אתכם מוצאים זוג חברים אחד שלכם שמחליף צדדים במיטה, הא? בעצם לא אנחנו. לזה אני אחראית. כל כך הרבה לילות לבד או כשהוא חוזר בשעות לא שעות גרמו לי להתייחס לכל המיטה הגדולה כאל שטח פרטי. ככה אני מסבירה לעצמי את העובדה שאני ישנה פעם מימין, פעם משמאל ולפעמים בכלל באלכסון. היה לי פעם הסבר אחר. בשנים הארוכות הקרביות שלו הייתי אומרת שאני מוודאת שכשהוא ילך אני לא אהיה קשורה לצד כלשהו במיטה. כשתלך, הייתי אומרת לו בהתרסה, לא אם תלך. דווקא את חוש ההומור הזה הוא אהב. כשתלך, הייתי מתבדחת איתו, לא תהיה לי בעיה. אחת מהאמונות הטפלות שאת מטפחת כשיש לך בעל קרבי כל כך. כאילו שהוודאות שאת משתמשת בפועל הזה תגן עליך. ומתישהו הבעלות על כל השטח במיטה הפכה לשגרה. הוא כובש שטחים – אני כבשתי את השטח הפרטי שלו. הספרים שאני קוראת לפני השינה מחולקים בין שתי השידות. גם ככה אני קוראת בו זמנית לפחות שני ספרים. והוא בין כה מגיע כל כך עייף שהוא לא מצליח לקרוא שורה. אז כשהוא תמיד מתחיל עם השד השמאלי, ולא משנה באיזה צד של המיטה אני ישנה, אני יכולה להגיד בוודאות שהוא החביב עליו. לא שהוא מזניח את הימני. הוא יודע מה אני אוהבת, והוא בסדר בנושא הזה. אבל להתחיל? תמיד בשמאלי. אני אוהבת שגרה. מתאימה לי. באצבע אחת הוא מתחיל ואז, אחרי זמן שנדמה נצח, נוספת עוד אחת. טכניקה אהובה ומוכרת לשנינו. לא, יש גבול, אני לא יכולה להגיד איזה אצבע . רק שממיות רואות בחשיכה מוחלטת. יכול להיות שהוא מגוון. אני גם לא מי יודע מה מבדילה בין הקמיצה לאמה לאצבע. רק את הזרת והבוהן אני מזהה, אבל בוודאות לא מדובר באחת מהן. הוא מתחיל לשוטט לו מהקימור התחתון, במקום בו עכשיו, אחרי כל ההנקות והבטן שנשארה לי מהלידות ובכל זאת, נאמר את האמת, הגיל, כשהם כבר לא זקופים כמו פעם, לפעמים מצטברת לי זיעה. אז הוא מתחיל בתנועה של שיטוט אגבי, כאילו הוא מתכונן לנגב את הזיעה. הוא אוהב את האזור הזה, הכי רך ועגול וחלק ובשרי בשד, ומשתהה בו די הרבה זמן. פעם רציתי להציץ בשעון הבוהק על השידה כדי למדוד כמה זמן הוא מקדיש למקום לפני שהוא ממשיך, אבל אז בדיוק הוא הוסיף את האצבע השניה, ואינסטנקטיבית נעצמו לי העיניים. וגם עכשיו הוא הוסיף עוד אצבע למסלול השיטוט. עדיין לא הגבתי. נותנת לו את הרגשת הניצחון שהוא מעיר אותי משינה עמוקה של ממש. החלום בין כה כבר התמוסס. חבל. דווקא כשממש עמדתי לזכור. איך הוא עושה את זה עם שתי האצבעות? תהרגו אותי אם אני מבינה. טוב, הוא היה בקורס טיס, ככה שקואורדינציה טובה יש לו, אבל בכל זאת – האצבע האחת נשארת שם למטה, במפגש השד עם הבטן, לא מפסיקה ללטף, והשניה מצליחה להיות עצמאית לגמרי בטפסה אל הפטמה ולהתחיל לעשות בה את מה שגורם לי לעצום את העיניים ולנשוך את השפה התחתונה. מזל שיש חושך. כשהיינו צעירים ועשינו את זה רק באור, הוא אהב לצחוק עלי. תשאירי לי משהו מהפה היפה הזה, אל תנשכי לי את כולו, הוא היה מחייך את חיוך הזאב הענק הזה שלו תוך שאצבעותיו לא מפסיקות לרגע ממעשיהן. קואורדינציה, כבר אמרתי. ועוד אומרים על הגברים שהם לא מסוגלים לעשות שני דברים בבת אחת.

הוא המשיך לעשות מה שהוא יודע. יד שניה על הבטן, כמו שאני אוהבת והיד הראשונה, על כל שלל אצבעותיה, מרפרפת בין שני השדיים. הטכניקה שלו כל כך טובה שלפעמים אני חושבת שמא יש לו יותר מחמש אצבעות. תרגעו, בדקתי. אין לו. ואז, תוך שהיד של הבטן מחליקה לאטה במורד הירך שלי, מדלגת תחילה, כמו שהסברתי לו שאני אוהבת, על המפשעה, הוא התחיל לדבר. תשמעי, הוא לחש לי לאוזן, את ערה? פעם חשבתי איך יכול להיות שאותן כריות אצבעות עדינות, שעכשיו מסמררות לי את השערות הכי קטנות ושקופות בירך, לחצו לאורך השנים על הדק באותם מבצעים שהוא מסרב לספר לי עליהם, כשעבר לצנחנים. לא רוצה שתדאגי, היה אומר, כאילו לא הבין שזה רק מגביר את הפחדים שלי. גנחתי, גם שיידע שאני ערה וגם מפני שאחת האצבעות הקדימה והגיעה לאזורים היותר רגישים שלי. יש לי מה לספר לך, הוא לחש, ואני הרגשתי איך הבל פיו גורם גם לשערות הזעירות באוזן להזדקף. אהה? לחשתי חזרה בקול צרוד משינה, משתדלת שהבל פי, הלום השינה, לא יכה בפניו. זה בקשר לדיטר, הוא לחש.

שלושה חודשים, טיפה יותר, אנחנו עסוקים בדיטר. תפקידי רוחב, תפקידי אורך, תגידו מה שתגידו, אבל אם יש עמדת זינוק כמעט וודאית לסגנות ואז לרמטכ"לות, זה פיקוד צפון. אני בן אדם יסודי. לא סתם קיבלתי פעמיים עובד מצטיין. כשהנושא עלה פעם ראשונה עשיתי מחקר. שבעה מתוך עשרים הרמטכ"לים היו לפני כן אלוף פיקוד צפון. סיכוי של אחד לשלוש. אין תפקיד אחר שהאחוזים שלו כל כך גבוהים. תאמינו לי, בדקתי. עשיתי מחקר אפילו על היחס בין בעלי הכינויים לחסריו שהתקדמו עד הסוף. היו דיין ורבין ויש את גנץ, נכון, אבל יותר חשוב - היו מוטה ודדו ורפול. בעל הכינוי היחיד מהפיקוד שלא התקדם עד הסוף היה חאקה, אבל אחרי מלחמת יום כיפור השיקולים היו יותר פוליטיים ממקצועיים. מהרגע שהידיעה התפרסמה בעיתון התחלתי לגלגל בראש את הכותרת שתהיה בעיתון– קוג'י נבחר לרמטכ"ל הבא של צה"ל. ואז הוא יספר בכל העיתונים איך דבק בו הכינוי ויחזור על סיפור ההסבה המפורסם שלו לחי"ר. למה לא סיפרת לי? שאלתי כשראיתי את הכותרת בעיתון : "שלושה סומנו לתפקיד". לא רציתי שוב שתתאכזבי, הוא אמר. ריחם עלי אחרי הסיפור ההוא של פיקוד דרום. יגאל ויואב והוא היו מצולמים מתחת לכותרת. איך תתחרה מול יגאל? שאלתי והוא רק המהם. שנים על גבי שנים הם חברים. מהרגע שקוג'י עשה הסבה לירוקים. ערק, כמו שאהבו להגיד חבריו לטייסת. "טייס הקרב המבטיח שהמיר את הכחול בירוק", היתה הכותרת כשעשו עליו כתבה כשקיבל את גדוד 51. סיפור צבע נהדר על טייס, סרן מבטיח, שהתעקש לעשות טירונות מאפס עם חפ"שים. כשהפך סמג"ד הוא הכיר את יגאל ומיד הפכו לחברי נפש. זאת אומרת, עד לפרסום האחרון על המועמדות לפיקוד הם היו חברים. עכשיו, אפשר להגיד בוודאות הוגנת, קצת פחות חברים. אולי אני אשמה. ואולי רק אמרתי בקול מה שהוא חשב. מאיפה יואב יכול לדעת דברים כאלה? שאלתי כשראינו את ההדלפה המגעילה בעיתון, שבוע אחרי פרסום המועמדות המשולשת הזאת. מה את כל כך בטוחה שיגאל זה שהדליף? הוא התעצבן. אני אמרתי יגאל? שאלתי והוא לא ענה. כי מאיפה יואב יכול לדעת את זה, תסביר לי? הקפדתי לא לנקוב בשמו המפורש של יגאל, מה, יואב היה אז איתכם בתחקיר בחטיבה? הוא שתק. הבנתי שגם לו היו ספקות וראיתי כמה זה כואב לו, אז עזבתי את הנושא. הדבר האחרון שאני מוכנה להפוך – לאחת הנשים הביצ'יות האלה. הוא היה זקוק לשתי ידיעות נוספות בעיתון להבין שהוא, קוג'י שלי, במשחק שונה ממה שהוא מכיר. ואז דיטר לקח את הזמן שלו, כמו שהוא אוהב. שלושה חודשים הם המון זמן כשהעיתונים מלבים את האש אחת לכמה ימים. בכל זאת – פיקוד צפון. הוא הפתיע אותי. למדתי להכיר קוג'י חדש. לא שיתף אותי, אבל לפי הכתבות המחמיאות עליו והביקורתיות על יואב ויגאל הבנתי שהוא לומד יפה ומהר את המשחק. שלושה חודשים יכולים להיות המון זמן. דווקא למנות אותו לראש המכללה, כדי שיתיישב לו הפלאפל בין שתי החרבות, דיטר החליט מהר. אבל פיקוד צפון זה כבר משהו אחר. כבר הסברתי. יותר משלושים אחוז סיכוי לרמטכ"לות. זה כבר לא צחוק.

דיטר? קפאתי. בפעם הראשונה בכל שנות נישואינו הוא היה עם האצבעות בכל המקומות הנכונים ולמרות זאת אני קפאתי. מה עם דיטר? שאלתי בקול רם הרבה יותר משהתכוונתי. אז קוקי, הוא אמר, והרגשתי את ידו מכוונת אותי לקבל את כולו לתוכי, תתכונני, כי הנה... הוא נשף. עכשיו הוא היה ממש על הפתח, תפוח ונוקשה. מזל שהוא עשה מה שעשה קודם, לפני שהתחיל לדבר. אחרת, עם כל הדיבור הזה עכשיו על דיטר, הייתי יבשה כמו הסהרה וזה היה כואב לי. הנה, הוא המשיך ללחוש לי באוזן, מגיע לתוכך קוקי היקרה, הוא עשה עוד הפסקה, דרמטית, אפשר למות מהאיש הזה, כלומר מזיין אותך, המשיך תוך שהוא נושף ובתנופה נכנס לתוכי, אלוף פיקוד צפון.

אני לא מתה על דיבורים גסים במצבים האלה. יש, כך אני מבינה, ואפילו הרבה, שאוהבות את זה. יש כאלה שאפילו מדברות. תזיין אותי חזק, תגמור לי על הפנים וכאלה שטויות. אני לא כזאת. ממש לא. אולי חינוך, אולי משהו עמוק יותר, אבל הוא יודע שאני לא מתה על דיבורים כאלה. כנראה שהישיבה ממנה חזר כל כך מאוחר היתה סוערת. אין לי הסבר למה הוא דיבר אלי ככה עכשיו. אבל מה שזמזם וצרם לי באוזן לא היו הגסויות. זה היה הקוקי הזה. נכון, הוא כבר קרא לי ככה בעבר, וגם כאן, במיטה שלנו, אבל כשהוא הוסיף עכשיו את האלוף פיקוד צפון שמזיין אותך, נזכרתי בשיחה עם רותה.

לא רק הם חברים, יגאל והוא. גם אנחנו הפכנו חברות, רותה ואני. הקריירות שלהם הצטלבו לא פעם, ואנחנו היינו נפגשות לאורך השנים. כשהילדים היו קטנים היה נושא השיחות כמה קשה לנהל את הבית כשהם כל הזמן בצבא וצריך לעבור דירות אחת לשנתיים-שלוש. אחר כך השיחות היו על הקושי לראות אותם גדלים ועוזבים את הבית. חמודה רותה. חברמנית אמיתית. חברה טובה. הפגישה האחרונה היתה בכנס המטכ"ל האחרון, לפני חודשיים, אחרי הידיעה ההיא בעיתון ואחרי התחלת הפרסומים המעצבנים האלה, אבל לפני שהיריבות הזאת צפה לגמרי החוצה. עד אז שמעתי על מתחים בין זוגות שהבעלים התחרו על אותו תפקיד, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שאנחנו היינו צריכים לשחק את המשחק בתפקידים הראשיים. לא רציתי ללכת למפגש הרעים הזה. נוהג כזה של פעמיים בשנה שהרמטכ"ל עושה למטה הכללי. מינגלינג, שירה בציבור ובשר על האש. לא אהבתי את זה אף פעם ולמפגש הזה ממש לא רציתי ללכת. ידעתי שירכלו עלי ויסתכלו בי במבטים האלה. אני לא טובה בהעמדת פנים. אף פעם לא הייתי. בשביל מה? ניסיתי להתחמק, בשביל שיסתכלו עלי וידברו עלי מאחורי הגב? אין לך ברירה, קוג'י אמר, את רוצה להיות אשתו של הרמטכ"ל או שאת לא רוצה להיות אשתו של הרמטכ"ל? אז הלכנו, ובאמת סבלתי. כאבו לי הלחיים מרוב החיוכים המלאכותיים שהייתי צריכה לפזר סביבי כל הזמן. בייחוד היה מסובך לי לנהל שיחות קלילות עם יגאל ורותה. דווקא על רותה לא ראיתי את המאמץ. וגם שני הגברים האלה דיברו כאילו כלום, כאילו הם פעם, כאילו הם עדיין מג"דים אחים לנשק, כאילו אין כתבות בעיתון. כאילו לא כולם מסתכלים עליהם ובוחנים כל שריר בפנים שלהם ומנסים לשמוע מה הם אומרים. ואז עשיתי את הטעות ומצאתי את עצמי בצד, עומדת ומדברת עם רותה. השיחה היתה נחמדה כזאת, כמו פעם. בפעם הראשונה באותו ערב הרגשתי נינוחה. מה קורה עם הילדים, ואיך היתה הנסיעה האחרונה שלהם למונגוליה ואיך אשתו של מאיר הפכה לפרה. ואז היא אמרה את המשפט ההוא על הרב סרן היפה ההיא, הצעירה כל כך, שהסתובבה שם כמו טווס. אגבי מאד היה המשפט, ואני לא יכולה לזכור בדיוק מה היה סדר המילים, או לאיזה נושא מהנושאים עליהם דיברנו רותה הדביקה את המשפט. מה שנשאר לי בראש היה שהיא מתקדמת דרך מיטות של אלופים ולא תעצור עד שתהיה ראש אכ"א או משהו דומה. קוקי, אמרה רותה. הכינוי שלה קוקי. רס"ן קוקי, היא אמרה בחיוך מתריס, שלא ראיתי עד אז על הפנים של רותה. ראש אכ"א, אלופה קוקי, ככה המשיכה והתבדחה. וקשה לשים את האצבע על מילה שרותה אמרה. אולי זה היה רק הטון. אני זוכרת שחשבתי כבר אז איך המשפט הזה מסתדר עם הנאמנות של יגאל אותה היא מהללת ואיך היא מקפידה לדווח, אגבית נורא, איך הוא מנשק את הקרקע עליה היא דורכת. וכל המחשבות רצו לי בקצב מסחרר בראש. אני הרי גם לא עיוורת. אני רואה את המשקל העודף שיגאל סוחב עליו. איזה רס"ן תשכב איתו? אפילו אם ראשות אכ"א על כף המאזניים? אז על איזה אלופים רותה מדברת?

ועכשיו הוא לחש לי את הקוקי הזה לאוזן ופתאום נזכרתי איפה עוד ראיתי אותה, את הקוקי הזאת. זה היה כשקפצתי יום אחד כשהייתי ליד הקריה, לתת לו נשיקה. היה לי משהו לסדר בלונדון מיניסטור, וצלצלתי והוא במקרה היה בין ישיבות, אז קפצתי לחמש דקות. נתתי לו חיבוק ונשיקה ועפתי לי משם. ועכשיו אני זוכרת שהיא היתה שם במסדרון, הקוקי הזאת. מצחקקת וטווסית כמו במפגש הזוגות הזה. מה יהיה אם אגיע פעם לפיקוד צפון במקרה וגם שם היא תהיה? מה אעשה אז?

היה טוויסט מוחלט, הוא לוחש לי כעת, בישיבה הערב. יש לו אנרגיות שאני לא מכירה. הוא נכנס ויוצא בי כמעט בפראות. הוא כמעט מכאיב לי. דיטר הציג את הדפ"אות לאיזה משהו והיה דיון וכרגיל בזמן האחרון יגאל ויואב ואני כל אחד הציג עמדה אחרת. ודיטר הקשיב, מאד שלא כהרגלו, והגיב, ושאל והתווכח. כאילו דיון בחברה פרטית, לא מטכ"ל. היתה אווירה מיוחדת. ואז הוא די ירד עלי. זאת אומרת, לא עלי, על הדעה שהצגתי. התווכח אתי והיתה לי ממש הרגשה שהוא עושה לי דווקא, כי אני חזרתי על דברים שפעם שמעתי אותו אומר אותם בדיוק. בקיצור – הדיון נגמר ואז הוא עושה לי ככה באצבע שאשאר בחדר ואז... הוא כבר לא יכול לדבר יותר. מתנשף וממשיך בתנועות המכאניות. אתה מכאיב לי, אני רוצה להגיד, תרפה קצת עם היד על השד, אבל שותקת. נדיר אצלי, אבל הקוקי האידיוטי הזה הוציא אותי לחלוטין מהריכוז ואני מוצאת את עצמי חושבת שיגמור כבר. עוד תנועה ועוד תנועה אחת, וברוך השם, הוא גומר.

ואז? אני שואלת, אחרי שהוא השאיר אותך בחדר ככה עם האצבע? אז, הוא מתנשם בכבדות בין מילה למילה, מתרפה לאט לאט בתוכי, אז הוא אומר לי "קוג'י, זה שלך." מה שלי? אני שואל. נו, באמת, קוג'י, הוא אומר לי עם החיוך הזה שלו, מה אתה משחק אתי משחקים? מה שלי? אני חוזר. נו, התפקיד, הוא אומר. איזה תפקיד? אני עדיין שואל. לא רוצה להתבזות. הוא יודע להשפיל אותך, הדיטר הזה, את יודעת. אני מהנהנת בחשיכה. ועוד איך יודעת. צפון. שלך צפון, ככה הוא אומר לי, השר אישר לפני שעה. ונתת לי לעבור את כל הדיון הזה בלי להגיד לי? אני שואל ועל הלשון עומד לי יא נקניק, אבל אני מתאפק. למה, מה הבעיה עם זה? הוא מיתמם לי, הדרעק הזה. בקיצור, הוא שולף את שאריות עצמו ממני, נשכב על הגב ואני יכולה להרגיש כמה הוא מרוצה מעצמו, את, גברתי היקרה, עכשיו, כשהוא אומר לי את הגברתי היקרה הזה, אני בטוחה שהוא מרוצה מעצמו, נשואה לאלוף פיקוד צפון ושליש רמטכ"ל. כן, סיפרתי לו על הסטטיסטיקות שעשיתי. מבינה, קוקי? הוא חותם.

לו רק היה מסיים בלי הקוקי הזה. כמו דקירה בצלעות הקוקי האחרון הזה. ומה יהיה אם היא תסתובב גם במסדרונות של פיקוד צפון, חוזרת המחשבה המטרידה הזאת. מפלסת דרכה דרך מיטות אלופים, ככה אמרה רותה. הוא נראה טוב, קוג'י שלי. לא איבד את זה. כמו שון קונרי. הולך ומשתבח עם הגיל. הקמטים עושים לו טוב. וגם אחד החזקים במטכ"ל. מפלסת דרכה, זה הביטוי. ומה אם תסתובב גם שם בפיקוד?

מה קרה, מתוקה? הוא מרגיש אותי. כל כך הרבה שנות נישואין, אם הוא לא ירגיש אותי, מי ירגיש? מתהפך לו על הצד, בוחן אותי בחושך, אני יכולה להרגיש. חקא, הוא אומר, ומחזיר ידו לבטן שלי. את שתי אצבעות היד השניה הוא מציב במקום הכי נכון ומתחיל לעסות. תחילה ברכות ואז, לאט, בנחישות רבה יותר. חקא, הוא חוזר ואני יכולה לשמוע את החיוך שלו. אני מתחילה שוב להיות לחה. דדו, הוא ממשיך ומעסה ולא מרפה. מרגיש את הלחות שלי ונהנה ממנה. שתי האצבעות מרפרפות, לוחצות ומרפות, משגעות אותי. רפול, הוא ממשיך ומונה את אלופי פיקוד הצפון לדורותיהם. בן גל, הוא ממשיך ומגביר את הקצב, רגיש לתגובות שלי, דרורי. העיניים שלי עצומות בחוזקה ואני מיטלטלת לו בין האצבעות. אל תפסיק, אני רוצה להגיד, אבל לא צריכה. הרבה שנות נישואין, זוכרים? בני גנץ אני נמתחת עד שכמעט נשבר לי הגב. הוא מקפיא את תנועת האצבעות במקומן. יודע שלא נעים לי כשהוא ממשיך כשאני ככה. אני שומרת על הקימור דקה ארוכה, ממצה את התחושות. הוא שותק ואז אני, לאט לאט, מתרפית.

את אדם ואייזנקוט נשאיר לפעם הבאה, הוא אומר וקם לרחוץ את עצמו במקלחת. הוא מדליק את האור הקטן במסדרון ואני רואה את שיני הזאב הצוחקות שלו. אני רואה את צלליתו נכנסת למקלחת ושומעת את קול המים הזורמים. אז נגיד שיש שם קוקי אחת? הנה, אמרתי לעצמי : נגיד שיש שם קוקי אחת. יופי לה. והיא מפלסת ושוכבת. שלא תעצור באכ"א. למה באמת לעצור באכ"א? שתהיה מה שהיא רוצה. שתהיה רמטכ"לית מצדי. סטטיסטית, עם כינויי חיבה, יש לה סיכוי לא רע. שר ביטחון שיעשו אותה. נשיאת ארצות הברית הראשונה, קוקי. אני, מה איכפת לי אני. הרגע זיין אותי אלוף פיקוד צפון הבא.

コメント


מה דעתכם על הסיפור ? השאירו תגובה :)

תגובות ללא פייסבוק 

תוסף התגובות עם פייסבוק הוסר בשל תקלות טכניות נמשכות, עימכם הסליחה...

בבקשה (!) השאירו שם מלא וכתובת אימייל בכדי שאדע מי אתם. אפשר אפילו להוסיף תמונה בלחיצה על הדמות.

bottom of page