אלעד עושה סדר

אלעד ישב על הכיסא, ליד השולחן הגדול במטבח, הפונה לרחוב הראשי, העובר שבע קומות מתחת החלון הגדול, ניגב את הזיעה ממצחו, וניסה להתרכז. החלון היה סגור, אבל הוא יכול היה לשמוע את קולות המכוניות וזמזום המזגנים דרכו. הוא כבר סידר את כל העגבניות שמצא במקרר. פעמיים. הסידור הראשון לא מצא חן בעיניו. משהו היה חסר. אחר כך שיבץ ביניהן את המלפפונים, זרה כמה צנוניות במרווחים שנשארו, ועכשיו היתה לו בעיה. במגירת הירקות במקרר, שהיה פתוח כל השעה האחרונה, בה עסק בריכוז רב בקישוט השולחן, היו ארבעה קישואים, ולא היה לו מושג איפה הכי כדאי לשים אותם. להתחיל מחדש לסדר את העגבניות לא היה יכול. לא אחרי שסידר כבר פעמיים. או את הצנוניות. הוא שם את הקישואים בארבעת פינות השולחן, קצה אחד מצביע על הפינה והשני, באלכסון, מכוון למרכז השולחן. אחר כך התחרט, פינה קצת מקום במרכז השולחן וסידר את הקישואים כשהם מצביעים על הפינות. אולי ככה יותר טוב. הוא עלה בזהירות על הכיסא, אפילו שאמא אמרה לו המון פעמים לא לעלות עליו כי הוא לא יציב, עמד והסתכל למטה, על השולחן. לא, הקישואים עדיין לא נכונים. בפינות יותר טוב. למטה, מעבר לשולחן המנוקד, בכביש שאחרי החלון הגדול, ראה משאית גז מנסה לתמרן לחניה בחניון הצפוף של הבניין. הוא ירד מהכיסא, החזיר את הקישואים לפינות, שב ועלה על הכיסא, והסתכל ארוכות. השולחן היה צבעוני וסימטרי. אדום – ירוק – סגול. חבל שאמא גמרה לו את הפלפלים הצהובים והגזרים. הוא אוהב לסדר גם אותם. אלה צבעים טובים – צהוב וכתום. הוא היה מוסיף את תפוחי האדמה הקטנים, האדמדמים, אם רק היה זוכר איפה אמא שמה אותם. אבל עכשיו היא נחה, ולא אוהבת שמעירים אותה. היא עובדת כל כך קשה.

אלעד גרד בלחי, מנסה לפוצץ את הפצע המעצבן שצמח שם בלילה. אמא לא מרשה לו לפוצץ את הפצעים, אז הוא רק מגרד בכוח. הזיפים גם גרדו. היא מגלחת אותו פעם בשבוע, והשערות עכשיו כבר גדלות יותר מהר. בבית הספר המורה אמרה לו להגיד לאמא שזה לא יפה לו ככה, ושתגלח אותו יותר, אבל בגלל שיגאל רצה לשבת בהסעה בחזרה במושב שליד החלון, איפה שאלעד תמיד יושב, הוא שכח להגיד לה את זה. הוא נורא מרגיז, היגאל הזה. טוב שמוטי הנהג אמר ליגאל לחזור למקום הרגיל שלו. הוא תמיד עוזר לאלעד, מוטי הנהג. בשנה שעברה היה נהג אחר, פחות נחמד ממוטי. קראו לו עזרא, והוא אהב לחבק את אלעד הרבה, כשהיה מוריד אותו ליד הבית שלו. אלעד גר הכי רחוק מכולם, אז ההסעה מגיעה אליו ראשון, שזה טוב, וגם מורידה אותו אחרון, שזה גם טוב. אלעד אוהב את זה. הוא אהב לנסוע בוואן האדום של עזרא, שנתן לו את המושב הכי שווה, ליד הנהג. למוטי יש אוטו כחול. ואצלו אף אחד לא יושב ליד הנהג. כולם מאחורה, אבל הוא לא מחבק. עזרא היה מחבק רק אחרי הצהרים, כשהיה מחזיר את אלעד. לא בבוקר, ליד אמא של אלעד. רק בצהרים, כשהיה עוצר בדרך, לפני שהיו מגיעים לתחנה האחרונה. הוא היה מחבק חזק חזק וארוך. זה לא היה נעים לאלעד. חיבוק קצר זה בסדר, אבל ארוך זה כבר לא נעים. אז הוא היה קצת מתפתל ועושה קולות, ועזרא היה מפסיק אחרי כמה זמן, ותמיד לוחש לאלעד שלא יספר לאמא, כי זה הסוד שלהם. אז אלעד לא סיפר. כי זה היה הסוד שלהם.

עכשיו אלעד הרגיש שיש לו פיפי. אי אפשר ללכת לבית השימוש ליד החדר של ההורים, שאלעד הכי אוהב. יש שם בובה שמחזיקה את נייר הטואלט, והיא שחורה וצוחקת ויש לה מטפחת על השערות, ואלעד אוהב להסתכל עליה כשהוא עושה פיפי. או קקי. אמא נחה עכשיו, וכשהוא מוריד את המים בחדר השימוש שלהם, היא מתעוררת. הוא מוכרח להגיע תיכף לבית השימוש ליד הסלון. אמא כועסת כשהוא לא מגיע בזמן, ויש לו אחר כך סימנים של טיפות על התחתונים. לפעמים יותר מטיפות, ואז היא ממש מתרגזת ואומרת שיפסיק להיות תינוק. לא נעים לו שהיא צועקת ככה. הוא לא תינוק. זה רק הטיפות האלה, וזה קצת טיפות בכלל. הוא ירד בזהירות מהכיסא, ורצה לצאת לבית השימוש, אבל לא יכול היה. הצנוניות לא היו מסודרות טוב. הקישואים כן, כמו שצריך, בפינות, אבל הצנוניות לא. הוא הסתכל טוב טוב על השולחן, וחשב מה אפשר לעשות. בסוף הזיז את הצנונית הכי גדולה קצת הצידה, ואז, כשהיה מרוצה, מיהר לבית השימוש. כשהוריד את המכנסיים, ראה שאיחר. אמא תתרגז נורא כשהיא תקום. הוא ישב קצת על האסלה וניסה לטלטל את הרגלים כמו שאהב. עכשיו זה קצת קשה, כי הוא יותר מדי גבוה. אמא אומרת שבסוף הוא יהיה כל כך גבוה, שיצטרך להתכופף כשהוא עובר בדלת, אבל אלעד יודע שהיא סתם צוחקת. לפעמים היא ככה, כשהיא לא מתרגזת עליו. אוהבת לצחוק.

כשחזר למטבח, הולך בזהירות, כדי שהתחתונים הרטובים לא ידבקו לגוף, ויהיה לו קר, החליט לשנות את כמות העגבניות. יש קצת יותר מדי, בכל זאת. בזהירות רבה הוא שלף שתי עגבניות משולי השולחן, והחזיר אותן למגירה במקרר, שהיה עדיין פתוח. קודם, כשכל הירקות היו במגירה, הם היו צפופים. עכשיו, בודדות במגירה, הן עלולות להתגלגל לאמא, כשהיא תסגור את המקרר. ליתר בטחון, הוא תקע אצבע עמוק בכל אחת מהעגבניות. המיץ והגרגירים ניתזו על דפנות המגירה, וקצת על הגופיה שלבש, אבל לא היה לו איכפת. הן הרבה יותר שטוחות עכשיו. לא עגולות כמו קודם. ככה יותר טוב. ככה הן לא יזוזו לאמא כשהיא תפתח את המגירה של הירקות. הוא נעץ מבט אחרון, ארוך, בשולחן הערוך, והלך לסלון, לראות קצת טלוויזיה ולאכול פופקורן שאמא השאירה לו לפני שהלכה לישון.

כשאמא תקום היא תשמח. גם בגלל הסידור היפה של הירקות על השולחן. גם בגלל שלא פתח לאף זר את הדלת, אפילו שאמא נועלת אותה ובכלל אף אחד לא צלצל בפעמון הכניסה. במיוחד בגלל שלא נגע בגז. אמא לא מרשה לו לפתוח גז. על זה היא הכי מקפידה.