אני והעליה הרוסית
- eldadilani
- Sep 6, 2018
- 3 min read
את הרגעים בהם נולד הסיפור של מחר אני זוכר בדיוק. יש לו שני מקורות. האירוע המיידי שהוביל לכתיבתו היה כשחזרתי בערב חורפי מיום הורים בבי"ס תיכון חדש בצפון תל אביב, בו למדו שני בני (נדמה לי שזה היה יום ההורים של יובל, אבל אני לא בטוח. אולי של עודד. לך תזכור. למי שירצה, בפרטי לגמרי, אני אספר מה היה שם, ביום ההורים האחרון, בכיתה י"ב, של עודד. מה אני אמרתי אחרי שכל ההורים שבחו בלי סוף את ילדיהם). באותו זמן נבנתה השכונה החדשה בעברה השני של דרך חיפה/נמיר, ששמה הוא, למיטב הבנתי, שכונת טופ ג'י. מספר מגדלי פאר היו באמצע בניה והמקום היה עמוס במנופי ענק. העבודה שם היתה סביב לשעון, ולכן זרועות המנופים, גם בשעה תשע בערב, עבדו במרץ, מעלות חבילות ברזלים וחומרי בניה לפועלים בקומות הגבוהות. הסתכלתי למעלה וראיתי במרחק רב את צלליתו של המנופאי. וחשבתי עליו. יושב לו הבנאדם בגובה של מאה מטר או משהו כזה מעל הקרקע לבד באמצע הלילה. מה עובר עליו? על מה הוא חושב? הוא הרי סגור שם. לקום וללכת, הביתה נגיד, אם צריך אותו פתאום שם, הוא לא יכול. יש פועלים למטה שזקוקים לחומרי הבניה. איך עוברת עליו המשמרת? איך הוא משתין? איך הוא מחמם לו שם אוכל? איך זה בכלל להיות סגור בכלוב כזה בגובה נוראי כזה כשמסביבך כלום חוץ מאוויר וגשם? זה היה הטריגר המיידי.
הטריגר השני היה בעבודה, והוא קרה לא מעט שנים לפני כן. עבדתי אז בג'ון ברייס סיסטמס בירושלים, והתקופה תחילת שנות התשעים - גל העליה הרוסי הענק עם התפרקות ברית המועצות שוטף את המדינה. מיליון פלוס יוצאי חבר העמים מגיעים בתוך שנים מעטות לארץ. אגב, הערה אישית/מקצועית - העליה שבלעדיה כל תחום המחשבים בארץ היה נראה אחרת לגמרי. אבל רבים מאד מהם, כשהגיעו לארץ, נאלצו לבחור במקצועות אחרים, בעיקר לפשוטים שבהם.
ואלינו, לג'ון ברייס סיסטמס בירושלים, הגיע עולה חדש. אדם גבוה, מרשים, בן חמישים פלוס, אף מילה עברית, מנקה המשרד. מסתובב בשעות היום, מטאטא פה, מטאטא שם, מנקה את הכלים במטבחון, מחליף נייר טואלט בשירותים. מנקה משרד, אתם יודעים על מה אני מדבר, נכון? מה הוא עשה בחיים בברית המועצות? מה המקצוע שלו? רציתי לדעת. אני, כידוע, לא מדבר רוסית, אז השתמשתי בשירותי אחד העולים היותר וותיקים – אלה מהעליה של שנות השבעים – והתברר שהוא, המנקה שלנו, כמו רוב המנקים באותן שנים, מהנדס. איזה מהנדס? גשרים ורכבות. משונה, הא? באמת מעניין איך הוא לא מצא עבודה במקצוע שלו עם כל מאות אלפי הגשרים בארץ ועשרות אלפי הקילומטרים של פסי רכבת, לא? אחת האנקדוטות היותר זכורות לי לגביו היתה השמועה שרצה במשרד שמישהו ראה אותו משתמש במטהר אוויר כדיאודורנט ומיהר להסביר לו מדוע מאד לא בריא לעשות מה שעשה. העולים הותיקים הסבירו לנו שדיאודורנט, לפחות בשנים הקשות בבריה"מ, לא היה מוצר נפוץ.
המחשבה על מהנדס גשרים ורכבות שעובד בניקיון הטרידה אותי מאד. התחלתי לשאול כל מיני אנשי ניקיון באותה תקופה מה הכשרתם המקצועית. גיליתי רופאים מרדימים, מהנדסים מכל הסוגים, מוסיקאים מקצועיים, אנשי תוכנה, מה לא?
וזה רדף אותי והפך לטריגר השני לסיפור הזה ולעוד לפחות סיפור אחד (בוריס נכשל בבחינות) : מה עובר על בעל מקצוע חופשי, אדם מכובד בעל תואר שני, במיטב שנותיו, שנאלץ לעזוב את המדינה ולהתחיל הכל מחדש – במקרים רבים ממש מלמטה. איך זה עובד? איך מסתגלים? איך עוברים את המשברים האלה? איך אני הייתי מחזיק מעמד בטלטלה הזאת? ובמקביל באותן שנים למדתי לכבד מאד את העליה הזאת - הרקע התרבותי של אותם אנשים. החשיבות שיש לאומנות וללימודים בחייהם. וזה התערבב לי במחשבות נוספות – איך הם רואים אותנו? איך מסתכלים אנשים שחונכו על כבוד אדיר לתרבות וללימודים עלינו, הלבנטינים במזרח התיכון הזה?
ומשני המקורות האלה נולד הסיפור של מחר.
Comentários