אני, סינתיה ואן

מאיפה צמח הסיפור של מחר? גם הפעם אני יודע ומוכן לשתף. שניים אשמים : מייק ניקולס והמורה לאנגלית, שאני לא מצליח לזכור את שמה (עומרי אומר שקראו לה סינתיה וזה מצלצל מוכר משהו, אבל לך תדע), שלימדה אותנו שנה אחת בלבד בכיתה י"א או י"ב.

נתחיל במורה. שימו לב, משרד החינוך : כשאתם מפקידים תלמידי כיתות י' ומעלה בבית הספר התיכון בידי מורה (זכר או נקבה) בן פחות מששים – אתם עושים מעשה לא חינוכי ו/או הגון בעליל כלפי התלמידים. איך אני יודע? כי אני זוכר את המורה הבלונדינית/ג'ינג'ית שגילה היה, חד משמעית, פחות משלושים, מלמדת אותנו אנגלית. לא זוכר כל כך את האנגלית כמו שזוכר את המורה. חוזר ואומר – לפחות אני, סובייקטיבית, ותקראו לי באיזה שמות מגונים שאתם רוצים, אבל אני, כאן, בשביל הכנות, מכריז : נער בן 16-18 לא אמור ללמוד מאישה נאה בת פחות מ-30 שום דבר, לפחות לא משהו שקשור לבחינות בגרות. איך אני יודע? כמו שאמרו פעם בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון" – ידע אישי. מניסיון. נקודה. תשאלו, בצדק, אם לא האנגלית - אז מה אתה כן זוכר ממנה? זוכר שני דברים : את פינת שולחן המורה ואת החולצה שלה. מה ענין פינת שולחן? אז היא נהגה להתיישב על הפינה הזאת עם החצאית שלה. יותר אני לא מפרט. תחשבו לבד. בכל זאת – מיליון הורמונים על כל תא בגוף של בן ה-17 הזה. הפריט השני היתה חולצת הכפתורים אתה הגיעה יום אחד לכיתה. ואז, באמצע השיעור, אחד הכפתורים באמצע נפתח, חושף חזיה שחורה מתחתיו. לא הרבה – כולה מפתח חזיה. משהו שהיום אפילו לא הייתי שם לב. והיא לא שמה לב וככה לימדה במשך דקות ארוכות. להגיד ששמעתי מילה שהיא אמרה יהיה שקר גס. אז כמו שאנחנו זוכרים משפטי מפתח ספציפיים כל חיינו, כך גם לגבי תמונות. ואני – מיפתח החולצה הזאת נצרבה לי בזיכרון.

ובמה אשם מייק ניקולס, אתם שואלים? בזה שהוא ביים את סרט המופת "הבוגר" בשנת 1967. אין לי מספיק אצבעות לספור כמה פעמים ראיתי את הסרט הנפלא הזה. הסיפור נסוב סביב בחור צעיר, בן 20, החוזר מהקולג' האמריקאי ומנהל רומן עם חברה של ההורים שלו, אישה בת, נאמר, 45-50. ראיתי את הסרט בפעם הראשונה כשהייתי בן 14 או אולי 16 – כאמור, גיל מסוכן מאד, רווי הורמונים כרימון, לראות סרט כזה. פשוט אין לך כלים להתמודד עם הרגע בו אן בנקרופט (שימו לב – היתה בת 36 כשהסרט צולם) מורידה את החולצה ונשארת בחזיה שחורה (שוב – שחורה. כיום נראה פרובוקציה זולה) ליד דסטין הופמן (שהיה, שימו לב, בן 30 כשהסרט צולם. כולה 6 שנים הפרש היו ביניהם). או כשהיא מושיטה רגל סקסית להפליא ואנחנו רואים דרכה את דסטין הופמן אומר את משפט המפתח "Mrs. Robinson, you're trying to seduce me", והיא, שבאופן חד משמעי מנסה לפתות אותו, מכחישה. ואתה, נער בן 16, נשפך על כסא הקולנוע וכל מה שאתה רוצה הוא להיות במקומו של דסטין הופמן.

ועל קרעי הזכרונות האלה, שהתערבבו בראש הקודח שלי – של הנער והמורה לאנגלית שלו עם החזיה השחורה שלה באמצע השיעור ואן בנקרופט המפתה את דסטין הופמן הצעיר, נבנה הסיפור של מחר. אז תבלו.