את יודעת מה? את צודקת

זה סיפור מפעם. מגלקסיה רחוקה רחוקה. דמיינו זמן עתיק : סלולרים יש למתי מעט, שעובדים במקום עבודה שיכול לממן. אין סמרטפונים. בלי וויז. פייסבוק אפילו לא קונספט. מה זה גוגל? כל מה שיש הם וידאו וטלוויזיה עם שני ערוצים בקושי. יש ווידיאומט. וחוזרים למצלצל בחיוג כוכבית 42. יש דבר כזה 144. זוכרים? יופי. אז בבקשה, להיכנס למצב מדיטטיבי. אפשר להתחיל.

בפעם הראשונה היא תפסה אותו לא מוכן. הוא בסך הכל יצא לשתי דקות להוריד את הזבל. בדרך הוא נזכר ששכח מסמך באוטו, אז אולי עברו חמש דקות. "איכפת לך אם אני אצא הערב?" שאלה כשחזר "דבורה התקשרה והיא רוצה שאני אקפוץ אליה. היא עושה ערב בנות". איך כבר הספיקה לדבר עם דבורה? שיחה עם דבורה נמשכת שעות, ולא מפסיקה עד שהוא אומר שהוא צריך את הטלפון לצלצל לשאול מה שלום ההורים. ועכשיו, בזמן כל כך קצר, כבר הספיקה לדבר עם דבורה ולסכם שהן יוצאות? אבל זאת היתה הפעם הראשונה, ואז זה עדיין לא היה משונה. יוצא דופן, נכון, אבל משונה? לא. "לאיפה אתן יוצאות?" שאל אגבית. "אין לי מושג. אני קופצת אליה, ונחליט אצלה. בית קפה, סרט, נראה מה יבוא לבנות. אתה בטח מת מעייפות, אל תחכה לי". ענתה. בבוקר, כששאל איפה היו ואם היה נחמד, היא ענתה, אבל הוא, כרגיל, היה עסוק בהכנת הסנדוויצ'ים לילדים ולא ממש הקשיב לתשובה. אחר כך, גם כשניסה, לא הצליח להיזכר מה אמרה.

בפעם השניה שוב הופתע. הפעם זאת היתה רחל שצלצלה והספיקה לקבוע איתה בזמן שהיה במקלחת. אין ברירה, אמרה בפרצוף מדוכדך, היא בדיכאון. שוב יש לה בעיות בעבודה שהיא רוצה לדסקס. גם הפעם לא היה איכפת לו. ישכיב את הילדים, יעבור על ה-Email, ישלים פערים וילך לישון, בטח שאין בעיה. עברו כמה שבועות עד שהוא שם לב שלא משנה כמה קצרה המקלחת או היציאה לפח האשפה או הכנת הארוחה לילדים במטבח. שיחות הטלפון הנכנסות מתחילות ונגמרות כשהוא לא שומע. התדירות היא כמעט תמיד פעם בשבוע. לפעמים פעמיים. בפעמים המעטות שהיה עדיין ער כשהיא חזרה, היא נראתה כל כך שמחה מהבילויים האלה. אחרי עשר שנות נישואין בהן כל בילוי הערב שלהם היו בזוג, זה היה שינוי מרענן. אפילו הרגיש גאווה על הפתיחות שהוא מגלה. רק כאשר ערב אחד פתח את המים במקלחת ובמקום להתרחץ ניסה לשמוע, מעבר לדלת, אם הטלפון מצלצל, הבין שיש לו בעיה. אמנם הוא לא שמע את הטלפון מצלצל, אבל היא גם לא ביקשה לצאת באותו ערב, והוא הרגיש אשם. למה הוא כל כך חשדן? מה הסיפור שלו? דברים כאלה קורים. נכון שבכל פעם זו חברה אחרת, ואף פעם היא לא יודעת מראש לאיפה הן יוצאות ומתי היא תחזור, אבל למה להיות קטנוני? מאיפה נולדה החשדנות הזאת?

אחר כך התחילה להזכיר שמות של חברות מהעבודה שלא הכיר. סימה, פנינה, זהבה. לכל אחת היה סיפור רקע. לאחת אימא חולה שאין מי שיטפל בה, לאחרת בעל שבוגד בה עם החברה הכי טובה, ולשלישית בעיות גיל המעבר והיא כל הזמן לוקחת תרופות. ככל שהתרבו החברות החדשות, הרבה לשאול שאלות בבוקר שאחרי, ולהאזין בריכוז. ככל שהשאלות התרבו, הפכו התשובות מגוונות. כל ערי המרכז היו מגרש המשחקים הלילי של בילוייה. "היה כיף, הלכנו לסרט בקניון של הרצליה ואחר כך ישבנו בבית קפה על יד", "קפצנו למועדון חדש בחולון", "היינו בבית הקפה הזה בנווה אביבים, לא זוכרת איך קוראים לו. דיברנו בלי סוף ולא שמנו לב לשעון" או "סתם ישבנו אצלה, לקחנו סרט מוידיאומט, איזה זבל רומנטי, ונשנשנו כמו חזירות, עד שכמעט הקאתי". כשהתחיל לחקור לגבי פרטים נוספים, התחיל להיתקל בחוסר סבלנות וכעס "בחייך, מה אני זוכרת? שטרודל נדמה לי" ; "אני זוכרת שמות של בתי קפה? אתה רוצה שאני אצלצל אליה ואשאל? גם את שם המלצרית אתה רוצה לדעת, או בכלל אם זה היה מלצר?" ; "מריל סטריפ נדמה לי, ממש לא זוכרת את השם, זבל רומנטי אמרתי לך, סרט נשים. בסוף הן תמיד מתות מסרטן או מדלקת ריאות. תגיד לי, מה זה כל החקירות האלה?"

בבית היה נשאר עם דבי, שהיתה אז בת ארבע ועם נעם, שעוד לא חגג חצי שנה. אחרי כמה ערבים כאלה יכול היה להבין את הצורך שלה לצאת. כל הפעילות הזאת, לבד עם שני ילדים. איך אפשר בלי קצת גיוון? מרחב נשימה. בכל זאת – לא מזמן עברה חודשים של שמירת הריון ואחריה חופשת לידה. להיות כל היום לבד עם שני ילדים כל כך קטנים. עם כל המחלות של נעם, ועם דבי, שלכבוד האח החדש שנולד לה חזרה להרטיב. ערבים ארוכים עברו עליהם, הולכים הלוך ושוב, מנסים להרדים על הידיים את נעם המייבב, ולהרגיע את דבי המתעוררת רטובה. לא פלא שעכשיו, כשחזרה לעבוד, לחיות קצת, היא רוצה לצאת לפעמים, להתאוורר. הפלא הוא דווקא איך החזיקה מעמד בשלושת החודשים הראשונים, בבית כל היום, בלי לבלות. היתה נכנסת תשושה למיטה בתשע, ונרדמת לפעמים עוד לפני דבי. אבל למה הוא לא שומע את צלצולי הטלפון? את השיחות האלה? לפחות פעם אחת שירים את הטלפון וישמע את אחת החברות החדשות מבקשת לדבר איתה. כל הסיכומים האלה דווקא בימים שהוא מגיע מוקדם ודווקא כשהוא עסוק במשהו לזמן כל כך קצר.

הפרוייקט בעבודה נתקע. הלקוח לא היה מרוצה ואיים בתביעה. עד כדי כך. זה התחיל מאזהרה שאם משהו לא ישתפר, ומהר, הוא הולך להוציא מכתב הדורש להעיף את כל האנשים מהאתר ולהביא אנשי מקצוע אמיתיים במקומם. הדבר היחיד שהתחרה בכמות הבאגים שהכניסו הצוותים האחרים למערכת שפיתחו היו דרישות הלקוח לעוד ועוד דו"חות ומסכים, שכל קשר בינם לבין תיקי האיפיון שהוא עצמו אשר היה מקרי בלבד. הדיונים המקצועיים טיפסו לטונים גבוהים ולהאשמות הדדיות. מנהל הפרוייקט דרש ממנו לחזק את הצוות, ולא היה לו מושג איך. איך ישיג מעכשיו לעכשיו תוכניתנים? הדבר האופטימי היחיד היה הפרוייקט החדש שעמד להיפתח ודיברו עליו במסדרונות בלי סוף. משהו ענק בחו"ל. חברה רב לאומית, עם הנהלה בלוכסמבורג. מנהל האגף שלו רמז שאולי יקבל את ניהול הפרוייקט החדש. אם זה יקרה, יתרבו הנסיעות לחו"ל שכל כך אהב. גם יקבל חדר משלו וכנראה גם העלאה במשכורת. היומיום היה אמנם מדכא, הלקוח היה מעצבן עד אימה, אבל לעתיד היו צבעים ורודים.

בבית המצב נשאר כשהיה. כל צלצול טלפון הקפיץ אותו, אבל שיחת הטלפון לה חיכה לא הגיעה. פעם או פעמיים בשבוע, במפתיע, המשיכה לצאת למסעותיה הליליים. תמיד למד על הבילוי בבוקר שאחרי. ערב אחד ניסה לחקור אותה לפני שיצאה. התעקש ושאל שלוש פעמים, בניסוחים שונים, לאן היא יוצאת. לא הסתפק ב"איזה מסעדה חדשה שפתחו ברמת השרון. דבורה יודעת מה השם שלה, והיא המליצה". רצה לדעת מה שם המסעדה. ניסה להבין למה אף פעם היא לא יודעת לאן היא יוצאת, ופתח בריב נורא. לא כל כך ריב כמו מונולוג ארוך שלה, שנגמר בטריקת דלת כשיצאה לבילוי "למה אתה שואל? מה יוצא לך מכל השאלות הקטנוניות האלה? מה אתה חושב? לאיפה אתה חושב שאני הולכת? אתה שוב מתחיל עם סצינות הקנאה שלך. בסדר, אוקי, הנה אני הולכת לספר לך את האמת. מוכן? בטוח שמוכן? אוקי, אז אני הולכת למאהב שלי לסקס סוער כל הלילה. הצעקות שתשמע מכיוון רמת השרון זה כשאני אגמור בפעם השלישית הלילה. זה גם ההסבר לחיוך שיהיה מרוח לי על הפנים מחר כל היום, טוב? עכשיו אתה מבסוט? נרגעת? בחייך, רד ממני. אם אתה כל כך לא רגוע וחשדן, אתה יכול לצלצל לדבורה ולשאול אותה, בוא, הנה, אני אתן לך את המספר. נראה איך תרגיש אחר כך. אולי בכלל תבוא אתנו. מה הבעיה? נזמין בייבי סיטר. ערב עם בנות זה לא משהו שעושה לך את זה? טוב, הגזמת לגמרי. אני יוצאת, ואתה מוזמן לעקוב אחרי. אני עובדת כמו חמור יום עבודה שלם כי אתה לא מרוויח מספיק כסף, ואחר כך עוד יום עבודה שלם עם הילדים בבית, ולך מפריע שאני יוצאת לבלות עם חברה כמה שעות? עושה לי עניין מערב אחד בשבוע. אתה לא מתבייש? אצלכם, הגברים, ערב יציאה בשבוע זה סטנדרט. אז רק בגלל שאני אישה ישר אני זונה? אתה משהו, אתה יודע?"

בערבים כשיצאה, הפעולות הכי בסיסיות ופשוטות הפכו קשות. להתרכז בילדים כשהוא רוחץ אותם, לקרוא לדבי את הסיפור שלה לפני השינה בלי לחשוב איפה היא מבלה עכשיו. ועם מי. בהתחלה עוד הצליח לעבוד, אחרי שהילדים נרדמו, עד שהתעייף. עם הזמן גם זה נכשל. היה מוצא עצמו יושב, בוהה במסמך מלא טבלאות ותאריכים, במצגות חשובות או בתיבת ה-Inbox שלו, המתפוצצת מדואר נכנס, חושב על מירי המבלה בדירות זרות עם גברים אחרים. אחרי שהילדים נרדמו, היה מתיישב מול הטלוויזיה, עושה מאמץ אדיר להתרכז במה שהוא רואה. מחכה שתחזור, לא מצליח להרדם. בהתחלה עוד ניסה לשכנע אותה בטיעונים הגיוניים למה לא לחזור כל כך מאוחר "את הרי עובדת מחר. תהיי הרוגה. איך את יכולה לחזור בשתיים בלילה ולקום בשבע? את לא מתה בבוקר?". אחר כך, מותש מהריבים שההערות האלה גרמו, הפסיק גם עם זה. לעתים רחוקות הצליח להרדם עד שהיא חזרה. כשהיה עדיין ער, היה ממהר לעשות עצמו ישן, כדי למנוע מריבות. לפעמים כבר בעשר היה נרדם, מותש מהתעסקות ללא סוף עם שני ילדים אחרי יום עבודה מלא מתחים.

פעם אחת חייג, לאחר שיצאה, כוכבית ארבעים ושתים, ושמע את הטלפון הסלולרי שלו מצלצל. כשניסה בפעם אחרת היה צליל תפוס מהיר. לא ידע אם לחייג Redial או כוכבית ארבעים ושתים, אז ניסה את שתי האפשרויות. פעם אחת באמת ענתה לו דבורה, והוא מיהר לנתק. פעם אחרת ענתה לו אימא של מירי, והוא נאלץ לנהל איתה שיחת חולין ארוכה, כשמוחו מלא בתמונות של אשתו מתמסרת בהנאה לגבר חסר פנים המלטף את שדיה תוך שהיא משחררת בחיוך מפתה את כפתורי מכנסיו . לאט לאט היא עושה את הפעולה הפשוטה הזאת, מטריפה את חסר הפנים לחלוטין. ברקע קולה של אימא שלה מספר על ביקור אצל עוד מומחה לתחום רפואי חדש, ממנו הצליחה עד היום להתחמק, ובראשו מירי והזר הלש את גופה. באחת הפעמים הללו, כשחייג כוכבית ארבעים ושתיים, כשכבר שמע קול של גבר זר עונה, היא חזרה לרגע ממגרש החניה כי שכחה לקחת משקפיים. כשראתה אותו, עומד עם השפופרת ביד, הסתכלה בו במבט מלא בוז, לקחה את השפופרת והקשיבה ל"הלו הלו" הגברי בצד השני. "אני רואה שאתה עוקב אחרי." אמרה בקול רם מהרגיל "יפה, אני שמחה לדעת כמה הידרדרת. נורא מה שקנאה יכולה לעשות לבן אדם, אתה לא חושב? אני מקווה שאתה גאה בעצמך. סליחה, אדוני או גבירתי על ההטרדה. בעלי לא מרגיש כל כך טוב." אמרה למאזין בצד השני של קו הטלפון, זרקה בו עוד מבט מזלזל, טרקה את השפופרת, לקחה את המשקפיים ויצאה. אחרי שיצאה חייג שוב כוכבית ארבעים ושתים. בצד השני היה צליל תפוס עד סוף הערב.

כמעט שנה עברה עליו בפחד ממכשיר הטלפון בביתו. אותו בוקר, בעבודה, היה צריך להתאמץ כדי לא להראות את האכזבה. הפרוייקט, שקיווה לנהל, מתחיל, אבל לא הוא ינהל אותו. מנשה קיבל אותו. לא הסבירו לו הרבה. הבוס רק אמר שהפרוייקט הורחב. ארבע חברות בחו"ל במקום שתיים, ולו חסר הניסיון שיש למנשה בניהול פרוייקט מסוג זה. "אתה עדיין לא בשל לנהל פרוייקט בסדר גודל כזה" או משהו דומה. "עוד שנה או שנתיים ותקבל פרוייקט כזה, אפילו גדול יותר". כאילו שזה אמור להמתיק את הגלולה המרה. הוא נשאר לשבת באופן ספייס. החדר שב והתרחק. הוא ישאר לשבת בעמדת ראש הצוות עם שאר התוכניתנים, בעוד מנשה נכנס בהבעת חשיבות לחדר שהוא קיבל. גם התוספת למשכורת, בעזרתה קווה לממן את החופשה בקיץ בחו"ל, נדחתה. כשסיפר לה את החדשות בטלפון, היא לא הגיבה. חיפש נימת השתתפות בקולה. קצת אמפטיה. היא רק המהמה מידי פעם "באמת?" ו"מה אתה אומר?" ו"באמת שזה לא בסדר". הדבר היחיד ששאלה, אחרי ששמעה את כל הפרטים והעלבון הכבד, ואיך דווקא מנשה נבחר, היה אם זה בסדר שהוא ישמור על הילדים בערב. לדבורה יש שני כרטיסים להופעה של בת שבע, ובעלה חולה. הוא, עדיין עסוק בעלבון על התפקיד שנגזל ממנו ועל חוסר האיכפתיות שלה, אמר, כרגיל, שאין בעיה.

כשבא, היא כבר חיכתה לו בחוסר סבלנות ליד הדלת. לאחר ששלחה בו מבט נוזף על שאחר, מיהרה לצאת. "ואולי נשב אחרי ההופעה בבית קפה. אל תחכה לי" עוד הספיקה להפטיר לפני שיצאה. הוא נשאר עם שני ילדים שצריכים מקלחת, ארוחת ערב, וסיפור לפני השינה. דבי עכשיו בגיל שצריך להקשיב לסיפורים על מה שקורה לה בגן. זה מה שהגננת אמרה, כשהעירה להם, ביום ההורים, שנראה שהילדה זקוקה ליותר תשומת לב בבית. אפשר להסיק מהציורים שלה שהיא מרגישה בודדה, אמרה. כך לימדו אותם בסמינר מיוחד על ציורי ילדים. אז הוא הקשיב לדבי, והמשיך בעבודות הערב עם הילדים, אותן ביצע בצורה מכנית לגמרי, עד שמונה וחצי. מחשבותיו נדדו לפרוייקט האבוד, ומנשה המעצבן, והחדר שלא יהיה שלו. רק בתשע שם לב שהנורה של המזכירה האלקטרונית מהבהבת. כנראה שהטלפון צלצל כשרחץ את הילדים, והוא לא שמע. הוא הפעיל את המזכירה, ושמע את קולה של דבורה מזמרר "מירי, את שם? מירילה, אני יודעת שאת שם. מיריהההלה, תרימי. טוב, מאמי, כשתחזרי, תרימי טלפון. ביי. צ'או". היא כבר בטח מחכה מחוץ לאולם. השד יודע למה לוקח למירי כל כך הרבה זמן להגיע לשם. הן יאחרו להופעה. אולי כדאי שיבדוק אם מירי כבר הגיעה. חייג כוכבית ארבעים ושתיים וחיכה לתשובה. כשכבר עמד לנתק, ענתה דבורה מתנשפת "מירי?" ולאחר רגע "אה, זה אתה. איפה מירי?" "מה זאת אומרת איפה מירי? בבת שבע, לא? איתך?" שקט השתרר בצד השני של הטלפון. "למה, דבורה" עדיין ניסה להבין "מירי עוד לא הגיעה?" "לא," דבורה, מתעשתת משתיקתה, נשמעה בהולה לענות "עדיין לא. רציתי רק לדעת אם היא כבר יצאה. נמאס לי לחכות". ברקע הוא שמע את חיים יבין קורא חדשות. הסתובב והסתכל על הטלוויזיה שעבדה בלי קול מאז השתיק אותה שלא תפריע להשכבת הילדים. חזר והקשיב לקולו של חיים יבין ברקע בצד השני של הקו. לאחר המתנה ארוכה הצליח לבנות משפט די פשוט ולשאול בקול חלוש "את עוד בבית? עוד לא יצאת?" לדבורה לקח זמן קצר להתעשת "כן, אני הרגע יוצאת. חיכיתי שחזי יחזור מהקאונטרי לשמור על הילדים. אני קצת מאחרת ורציתי להגיד למירי שאם היא מגיעה לפני להופעה שתיכנס ותשאיר לי את הכרטיס בכניסה. חבל שתפסיד את ההתחלה" קולה של דבורה עלה ככל שהוסיפה וטוותה פרטים לסיפורה. "אבל חשבתי שחזי היה צריך לבוא איתך להופעה וחלה? הוא לא חולה? חשבתי שהוא חולה". "חולה? אה, בטח, אבל הוא הבריא בינתיים" החיוניות נעלמה מקולה של דבורה, והיא מיהרה להוסיף "טוב, שמע, אני ממהרת. אם היא תתקשר, תגיד לה שתיכנס ולא תחכה לי. רק שתשאיר את הכרטיס שלי אצל הסדרן. ביי", והיא טרקה את השפופרת.

איזה טמבל אני. כמה מטומטם יכול בן אדם אחד להיות? בת שבע? בחייך, אידיוט. צא מזה. מירי ובת שבע? איך לא נדלקו לך כל הנורות האדומות מיד כשהיא אמרה את זה? ומה שעשית עכשיו היה באמת הכרחי? היית מוכרח לעשות צחוק מעצמך ולהמשיך עם כל השאלות השטותיות האלה לדבורה? טוב, אז אולי עכשיו היא עדיין לא מתפוצצת מצחוק, כי היא מודאגת שמא הרסה למירי את האליבי. אבל כשהן יפגשו, איך שהן יצחקו עליך. בידים רועדות מכעס הוציא את המגירה בצד שלה של המיטה ושפך את תוכנה על המיטה.

מחשבון, קרם ידים, מסרק קטן, מברשת שיער גדולה, מערכת צבעי עיניים, יומן משרדי מלפני שנתיים, קלטת של איזה מחזיר בתשובה שדחפו לתיבת הדואר. כמה זבל יש לאישה הזאת במגירה, המשיך לברור את החפצים. דפדף בספר טלפונים קטן וישן, אך היו בו מעט מאד שמות, ואת כולם הכיר. מתוסכל, הפעיל את המחשבון והכפיל מספרים עד שמילא את תאי התצוגה והצג הראה Error. חיפש סימן. ראה משהו שלא הצליח לפענח בכתב ידה על מאמר מעיתון ישן, שאלוהים יודע למה שמרה. היתה שם חוברת מתכונים ישנה. היא בכלל לא מבשלת. למה היא שומרת חוברת כזאת? כשעמד להחזיר את החפצים למגירה, ראה פתק קטן, שנפל כנראה מהיומן המשרדי. על הפתק היה כתוב ערן ומספר טלפון. איזור רמת השרון. מי זה ערן מרמת השרון? איך אני מברר בעשר בלילה מי זה ואיפה הוא גר? מי יכול לתת לי את הפרטים האלה? בבזק לא יענו לי. הם לא נותנים כתובת ושם לפי מספר טלפון. הם צודקים. בגלל אנשים כמוני הם לא מוסרים את המידע הזה. אז מי כן יכול לעזור? יחזקאל. יחזקאל יכול. יש לו אח, שעובד כבר שנים ב-144. לו הם יתנו את המידע.

עשר דקות אחר כך ישב, מנסה ללא הצלחה להסדיר את דפיקות ליבו, בוהה בשם המשפחה והכתובת שקיבל מיחזקאל. באמת רמת השרון, אבל הדירה לא על שם ערן. דירה שכורה, יכול להיות? אז מה עכשיו? מה אני עושה? שני ילדים ישנים בחדר השני, והוא, אם הוא לא יודע אם היא עכשיו אצל הערן הזה ברמת השרון, יוצא מדעתו. מי יכול לבדוק? בהה בכתובת. את מי אני מכיר, שגם גר קרוב לשם וגם אפשר לבקש ממנו שילך לשם, יכנס לבית זר באמצע הלילה וידפוק על דלת, שאין לו מושג של מי היא? מי יכול, מי? אין אף אחד. גם אי אפשר באמת לערב מישהו בדבר הזה. לא מישהו שאני רוצה שימשיך להיות חבר שלי. אבל אם אני לא יודע, אני משתגע, נעל בידים רועדות נעלי התעמלות ויצא לגשם השוטף בחוץ.

בצומת הפיל ניסה להיזכר אם סגר את דלת הבית, ולא הצליח. הוא נסע מהר מדי, מתפלל לא להחליק. שלא תתפוס אותו משטרה, ושלא יכנס פורץ לדירה שאולי השאיר לא נעולה ויחטוף את הילדים. אצבעותיו רעדו בלי שליטה ועורק הצוואר שלח גלים של כאב לראשו. כשהגיע לרמת השרון עצר ובדק שוב במפה. אף פעם לא הצטיין בניווט, והוא לא יכול להרשות לעצמו עכשיו לאבד את הדרך. הרחוב שהיה רשום בפתק היה חד כיווני, אבל הוא לא רצה לבזבז זמן, ונסע נגד כיוון התנועה. זה רחוב קטן, לא יקרה כלום. ליד מספר 35 עצר והחנה את הרכב. קצת קשה היה לזהות דרך הגשם, אבל לצד המדרכה ממול עמד הפיאט אונו שלה. בטוח שזה הרכב שלה. אותו צבע ירוק ואותה המדבקה הצהובה של מכבי תל אביב, שהיא לא טרחה להוריד מאז קנתה את האוטו מאוהד שרוף לפני שנתיים. הרטט התפשט מכפות הידיים לכל הזרועות והפך בלתי נסבל. הגרון שלו היה יבש, ועיניו שוטטו מהאוטו שלה, דרך הגשם השוטף, לבניין החשוך. אולי זה החלון המואר בקומה שניה. אולי החלון החשוך בקומה הרביעית. אז מה עכשיו? אני עולה ומחפש שלט שכתוב עליו משפחת גפרט, על שמה רשומה הדירה? אולי שלט של ערן משהו? ואם יש שני ערן בבית הזה? ומה אם היא בדיוק תצא מהדלת? איך הוא יסביר שהוא שם? עכשיו ירד ברד, וגג הפח של המכונית נשמע כאילו מישהו מרקע עליו ציור בפטיש, כמו בשיעורי מלאכה בבית ספר יסודי. ומה הוא יעשה אם ידפוק על הדלת ויפתח לו איזה בחור צעיר ויפה? הוא ישאל אותו אם מירי שם? והצעיר ישאל על איזה מירי אתה מדבר, שזה עוד בסדר יחסית, או, הרבה יותר גרוע, יקרא לאחור "מישהו מחפש אותך, קושקוש". אולי, הכי הגיוני, ישלח אותי לעזאזל? ואולי בכלל היא תעמוד מאחורי הערן הזה, חצי ערומה? מה יגיד אז? זונה אחת, איך שיקרת לי כל הזמן, את לא מתביישת? באתי לקחת אותך הביתה? למה את עושה לי את זה? בשביל החרא הזה את עוזבת ככה אותי ואת הילדים שלך?

הילדים. הילדים, התחלחל פתאום, הילדים כבר כמעט שעה לבד בבית, בלילה סוער כזה. התניע את המכונית ונסע במהירות מסוכנת חזרה. חצה רמזור באור אדום, וניסה לנחש אם הבזק האור שראה פתאום היה ברק או מצלמת משטרה. גם אם זאת מצלמת משטרה, הם יכולים לזהות מספר רכב בברד כזה? המפתח כמעט נשבר בדלת כשידיו הרועדות ניסו לפתוח אותה. הוא כן נעל. הילדים היו בסדר. ישנים כמו שעזב אותם. החדר שלהם להט מחום, והוא סגר את התנור. אני פושע. פורץ היה משהו פעוט ליד מה שעשיתי. השארתי שני ילדים ישנים לבד עם תנור גז בוער שעה וחצי, צנח בעייפות על כורסת הטלוויזיה. בזמן שהלכתי לראות למה אשתי לא רואה הופעה של בת שבע, יכלו הילדים להחנק מגז. להישרף חיים.

כשהתעורר, מבוהל, השעון של הוידאו הראה שתיים בלילה. הסלון היה כעת קפוא, והרגל שלו נרדמה. הוא דידה לעבר חדר הילדים, ווידא שהם מכוסים. משך את הקונבקטור מהסלון לחדר שלהם, הדליק אותו, וצלע לעבר חדר השינה שלו. החדר היה חשוך, והמיטה שלהם היתה ריקה. היא עדיין לא חזרה. רק נורת המשיבון הבהבה בחושך. הוא לחץ על ה-Play, ולאחר שהקסטה חזרה להתחלה, שמע את קולה, חד, קר ופסקני "אני רואה שאתה לא בבית, אז כנראה שזה באמת אתה במזדה עם הסמל של אי. טי. אל. שם למטה. יופי. אני מקווה לטובתך שהשארת מישהו ששומר על הילדים, כי כמו שאתה רואה, אין תשובה בבית. דבורה התקשרה אלי עכשיו, ואני רואה שלא למדת כלום, ואתה ממשיך לעקוב אחרי. אני מקווה שאתה מבסוט, ושלקחת משהו חם ללבוש, כי מבחינתי, לא איכפת לי אם תצטרך להשאר באוטו עד מחר כאן למטה. אל תחכה לי הפעם. נמאס לי לראות אותך עושה את עצמך ישן כשאני חוזרת. אתה כל כך מגוחך עם ההצגות האלה, שאתה לא קולט בכלל. אז אל תחכה. רק אל תשכח לפנות בוקר לחזור הביתה. צריך לקחת את דבי לגן. ותלביש אותה חם. ואל תצא לפני שמריה באה לשמור על נעם. ותשאיר לה כסף, כי מחר סוף החודש. ו.." כאן עשתה מירי הפסקה וקולה הפך קפוא, כמעט מתכתי "חוץ מזה, הבוס שלך צודק. מי שמתנהג ככה באמת לא צריך לנהל פרוייקטים גדולים. אני בטוחה שמנשה ישן מצויין בבית שלו עכשיו. שתהיה בריא. אני אתקשר ואודיע לך מה הלאה".