באמת שהיה מחסן כזה. בעצם עדיין קיים המחסן הזה

כשאני מסתכל על כל הסיפורים שהצטברו אצלי נראה לי שאם ייצא יום אחד ספר הסיפורים יהיו לו 4 חלקים : זכרונות מחיפה, סיפורי עבודה, סיפורי משפחה ושונות. לאיזה חלק ייכנסו סיפורים שמשלבים זכרונות עבר עם עבודה, כמו "קניות בפרנקפורט" או "גדלנו קצת"? שאלה טובה. והשבוע אני חוזר לעוד אחד מסיפורי הזכרונות שלי מחיפה.

אבל לפני שאני מדבר על הסיפור השבועי - זמן לסיכום ביניים קצר. זה הסיפור ה-16. עד עכשיו אני עומד בהבטחה הראשונית - כמעט 4 חודשים של סיפור שבועי. מאחר שאני בנאדם של מספרים (תשאלו את מיכל, העורכת שלי) אז, למי שמתעניין, עד עכשיו 32,300 מילים, כלומר – סיפור קצר ממוצע אורכו 2,018 מילים. פי ארבע מהסיפור הקצר איתו פתחתי את מסע הכתיבה לפני 16 שנים ("קח אותם" - כשהנחיית מערכת "העיר" היתה שהסיפור יהיה עד 500 מילים). ולמי שרוצה לקבל פרופורציות ולא יודע – ספר מבוגרים ממוצע מכיל בסביבות 60,000 מילים. יש הרבה יותר ארוכים, אבל אין הרבה יותר קצרים.

ואלה שמות הסיפורים עד כה :

1. בשבע יגיעו המובילים

2. בוריס נכשל בבחינות

3. קניות בפרנקפורט

4. זרח שחקן נשמה

5. שישה ימים, חמישה גולים וטרגדיה אחת

6. גדלנו קצת

7. מה אתי?

8. עוד פתק מהמורה

9. שידחפו את הקביעות שלו לתחת

10. קדימה, יוביק

11. הודים באביחיל

12. שרי לנכדים

13. עלים במרזב

14. חצי החלון שלי

15. אישי הישן

מה שמוביל אותי לסיפור של השבוע : "המחסן של סבא טאטו (בחולם)".

ברור שגם הסיפור הזה, כמעט כמו כל הסיפורים שאני מפרסם, לא התרחש כמו שהוא מסופר. הוא משלב זכרונות שונים ומשונים : מצד אחד - בית הכנסת הישן של סבא שלי, סבא טאטו, ברחוב צפת בחיפה. סבי, מה שלמדתי באיחור ניכר, כמו אביו לפניו וכמו בנו (אבי) אחריו, "התחזק" בגיל מאוחר, כשאבא שלו נפטר. אחרי שלושה דורות אני הראשון ששובר את המסורת ולא מתחיל להניח תפילין כשאביו נפטר. אבל יש לי פטור – כבר תרמתי שני אחים לדת. במקרה של סבא טאטו ההתחזקות היתה רצינית – כיפה על הראש כל הזמן, תרומות ניכרות לבית כנסת, תפילה בדבקות שלא סובלת הפרעות, ספר תורה שהוא מימן בארון הקודש. אצל אבי ההתחזקות התבטאה בעיקר בתפילת שחרית והנחת תפילין כל בוקר (במקביל לנסיעה בשבתות למשל). בית הכנסת הזה ברחוב צפת היה מרכז תרבותי באותן שנים לנו, הילדים. הרחוב בו עמד בית הכנסת היה זירה למפגש, שיחות ומשחקים לנו, הילדים, בעיקר בתקופות החגים, ולפעמים גם בשבתות (גרנו ליד בית חולים רוטשילד, אז לרדת להדר ברגל ולחזור כל שבת לא באמת עמד על הפרק. בחגים הספיק לנו). במקום ההוא, בהתערבות מדומיינת, מתחיל הסיפור. והוא ממשיך במחסן האמיתי של סבי, ברחוב הנמל בחיפה. סבי היה יבואן גדול בחיפה – קפה, סוכר, שעועית, חומוס ועוד ועוד. שקי ענק מלאים סחורות, משקל ענק לשקול את השקים, "משרד" מצ'וקמק להפליא בכניסה עם ניהול חשבונות של פעם – במחברות בכתב יד.עד היום אפשר למצוא את המחסן הזה, למרות שכיום יש בו חנות, נדמה לי למוצרי חשמל. המחסן הזה היה גן שעשועים של ילדותי – ענק, חשוך, מלא הרפתקאות והפתעות לילד כמוני. והכי מכל – קופות הצדקה המלאות כל טוב באותו פסאודו-משרד. וסביב לצימוד הזה – בית הכנסת והמחסן – סובב הסיפור.