בוריס מתכונן לבחינות

ביום שבת בערב, כשבוריס התחיל לבדוק אנשים בכיוון ההפוך, בצאתם מהקניון במקום בכניסתם, עזרא הבין שהבעיה שלו גדולה משחשב. הוא התעצבן. מפריעים לו דווקא באמצע התוכנית האהובה עליו ברדיו של קטעי החזנות במוצאי שבת. בהתחלה הוא חשב ששוב הצטברו יותר מדי מבקרים שחיכו שהקניון יפתח, וכמו תמיד במוצאי שבת מתעצבנים. אבל אחרי כמה דקות של רעש וצעקות מכיוון השער המרוחק, הוא הבין שקורה שם משהו מיוחד. לא עוד חבורת מבקרים מעצבנת עם השטויות שלה, שתיכף תשתתק. גם לא נשמע פיצוץ או רעש יוצא דופן. אז מה זה? אולי, וזה חשש סביר לגמרי, שוב בוריס עושה משהו ביסודיות.

בוריס עשה תמיד הכל ביסודיות. מאז שהתקבל לעבודה, לפני שנה. תוך זמן קצר מאד הוא התבלט כבודק הכי רציני והכי יסודי. לפעמים, כשהיה במשמרת של הכניסה לחניון, הצפירות העצבניות העידו ששוב הצטבר טור כל כך ארוך של מכוניות, עד שאפילו עזרא היה צריך להעיר לו שאפשר לעשות קצת פחות בדיקות. תבדוק רק את הבגאג', היה מנחה את בוריס. גם לא חייבים כל מכונית בכזאת יסודיות. רק מכוניות חשודות. נכון, היה צריך לבאר לבוריס, שהתעקש על ההנחיות שקיבל בהדרכה לפעול לפי הספר, אמרו לפתוח דלתות, אמרתי, זאת אומרת, אבל בלי להגזים. יש גם שיקול דעת. בבגאז' תמיד, בזה אין חוכמות, אבל בתוך האוטו – מעכשיו תבדוק רק כשאני אתן הוראה מיוחדת, טוב? רק כשיש לנו מידעים, אוקי? תסתכל קודם אם האנשים נראים חשודים. אל תבדוק מכוניות שיש עליהן סמל של מקום עבודה והנהג שומע שירי ארץ ישראל, היה מסביר לו. אבל מה לבוריס ולשירי ארץ ישראל. אין הבדל בינם לבין שירים אחרים, ולא היתה לו שום כוונה להתחיל ללמוד. תסתכל על הפקק שעשית, היה עזרא מתעצבן, השכנים עוד מעט יבואו שוב להנהלת הקניון ויגידו שהצפירות עושות להם חור בראש. אבל בוריס היה קפדן. מצדו, שכל העולם ימשיך לצפור ולצפצף כאוות נפשו. הוא ימשיך בבדיקות שלו. לא הטרידו אותו פקקים או צעקות או גשם זלעפות. עבד בדיוק כמו שהסבירו לו בקורס בן היומיים, שעזרא בעצמו ניהל. ואז, אחרי בדיקת הפתע של המשרד לביטחון פנים, שנעשתה, למרבה המזל, בשער עליו שמר בוריס, כבר אי אפשר לגעת בו. הנהלת הקניון קיבלה מסמך רשמי מקב"ט המשרד, עם ציון מעולה, וכדי לנעול את העניין הרמטית, מישהו במשרד לביטחון פנים החליט להדליף את הסיפור לעיתונים. אחרי פירסום טבלת הבטיחות הארצית, בה דורג הקניון שלהם במקום הראשון, חוץ מלהגיד לבוריס שימשיך ככה, באמת אי אפשר היה לעשות לו כלום. עזרא כתב לבוריס מכתב תודה מיוחד, שהודפס על נייר קלף, מוסגר ונתלה בחדר ההלבשה של השומרים בקניון, וההנהלה נתנה לו בונוס מיוחד. שובר לקנית ארוחה זוגית בקניון. במסעדה ממש, לא במקדונלדס, כמו שנותנים פעם בחודש לעובד המחלקה המצטיין. וגם הוסיפו שובר לקניית שלוש חולצות במשביר. ולא טריקו. אמיתיות. עם כפתורים וצווארון והכל. ומאז חדלו דיבורים על הקלה בבדיקות. זה לא שהוא עשה אחר כך משהו שונה. עזרא, פשוט, הפסיק להעיר, ובוריס המשיך לעשות הכל ביסודיות. כמו עכשיו, כשהתחיל לבדוק בכיוון ההפוך.

עזרא היה עסוק בעידכון המשמרות לשבוע הבא, מקשיב ברקע לקטעי החזנות. אשתו של משה נכנסת לניתוח פתאומי ואהרוני הודיע שלילד שלו יש שפעת ואשתו לא יכולה להישאר איתו אחרי ששלושה ימים לא הלכה לעבוד. יש גבול, אהרוני התנצל. בלגן. הוא היה בחדרון שלו, בצד השני של הקניון, כששמע את הצעקות מכיוון הפתח עליו שמר בוריס. הוא יצא בהליכה מהירה, שהפכה לריצה ככל שהתקרב לשער, מפלס דרכו בקושי בין המבקרים המצטופפים במסעות הקניות המשפחתיים של מוצאי שבת. מרחוק הוא ראה המוני אנשים מרוכזים בתוך הקניון, לכיוון היציאה. היה לו קשה להגיע לבוריס. לאנשים לא היתה סבלנות לעוד אחד שנדחף לצאת יותר מהר מהם מהקניון, ולא מבין על מה כל המהומה. רק כשראו את מדי חברת השמירה המגוהצים למשעי שלו, עם החולצה הלבנה ועליה הסמל הכחול, והאקדח, הסכימו לזוז. לקח קצת זמן, אבל בסוף הוא הגיע.

"יש כלי נשק, אדון?" שאל אותו בוריס.

"בטח שיש." ענה עזרא בזהירות.

"מצטער, אדון," ענה בוריס "אסור כלי נשק. צריך להשאיר אצלי. אפשר לקחת בדרך חזרה. מבקש כלי הנשק, בבקשה."

"תגיד לי, בוריס," התעניין עזרא "יצאת מדעתך? אתה לא מכיר אותי?"

"לא אדון," אמר בוריס "אפשר נשק בבקשה?"

"בוריס, זה אני, עזרא," התרגז עזרא. מאחוריו דחפו אותו האנשים, והוא הסתובב, הרים את תג הביטחון שלו למעלה, ושאג "אתם לא רואים שאני מנסה לפתור כאן בעיה? אני האחראי כאן, אז תנו לעבוד, טוב? אתם מתרחקים בטוב, או שאני מרחיק אותכם ברע."

"עזרא," התעשת בוריס "מה העניינים עזרא? סליחה, לא שמתי לב. סליחה. בטח שאתה לא צריך לתת לי נשק. לך מותר נשק."

"מה קורה כאן בדיוק?" התקרב עזרא עד שהיה במרחק ממנו יכול היה להריח את פיו של בוריס. הוא לא תפס אותו שותה בעבודה אף פעם, אבל תמיד יש פעם ראשונה, והוא רצה להיות בטוח. הוא גם רצה לראות את העיניים. בקורס קב"טים מתקדם לימדו אותם איך לזהות משתמשים, לפי המבט בעיניים, ועכשיו אולי הידע הזה יוכל להועיל. הפנים של השומר היו נקיות מכל הסימנים אותם לימדו בקורס.

"הכל בסדר, עזרא," בוריס התרחק קצת מהממונה, הקרוב מדי לפניו "ואיך אצלך?"

"הכל בסדר," שכח לרגע עזרא מה קורה מאחוריו, ואז שאל, מצביע על המון האנשים המתגודד "מה אתה עושה בדיוק, בוריס? מה כל זה?".

"תראה עזרא," התנגן בוריס בקולו העמוק "ככה הרבה יותר טוב. ככה אנשים לא מזיעים, ולא מתעצבנים. קודם, עומדים בחוץ. עכשיו אוגוסט. חם. אנשים מזיעים, נורא מזיעים, ועצבניים. לפעמים צועקים. לפעמים מקללים. לא טוב. לא טוב מקללים. פעם אחד אפילו יורקים. תראה, ככה הרבה יותר טוב. אף אחד לא מזיע, אף אחד לא מקלל. לא יותר טוב?" בוריס גמר את ההסבר, והסתכל במבט שעזרא לא הצליח להגדיר עד הסוף. בנסיבות אחרות היה אומר מבט משועשע.

עזרא הסתכל על בוריס, נזכר בכל הדברים שקרו בתקופה האחרונה. לפני קצת פחות מחודש בוריס הסתובב, בבדיקות של הסגירה, כשמהסלולרי שלו בוקעת מוסיקת טכנו בקולי קולות, תוך שהוא משנן בקול חוקי פיסיקה. עזרא שמע את המוסיקה, למרות שבקעה מהאוזניות, עד לקצה השני של החניון הנטוש, ואת קולו הרם של בוריס, מנסה לגבור על עוצמתה, חוזר על החוקים. השעה היתה אחרי חצות, ושכנה יצאה לחלון הבית הסמוך, וצעקה שיפסיקו כבר עם הרעש הזה. ואז, לפני שבועיים, כך סיפר לו חיים, הוא התחיל בוקר אחד לחלק סוכריות לנהגים ליד המדחן. לא לכל אחד שנכנס. הוא עבד לפי חוקים של איזה טור חשבוני מסובך, שהיה לו בראש. רק לפי הטור החשבוני הזה חילק. כשעזרא שאל מה קורה, הוא ניסה להסביר את הטור, אבל עזרא איבד אותו באמצע ההסבר. היה שם משהו עם מספרים ראשוניים, וכפולות וחזקות. איך בן אדם יכול לבצע את כל פעולות החשבון האלה בראש תוך כדי בדיקת מכוניות, ועוד לחלק סוכריות לפי התוצאה, לא היה ברור לעזרא. אבל בוריס למד מתמטיקה ופיסיקה לתואר שני, כך שעזרא שיער שהוא מצא שיטה גם ללמוד וגם לשמח אנשים באותה הזדמנות. הוא ביקש ממנו להפסיק עם זה, ובוריס אמר שאין בעיה. בין כה נגמרו לו הסוכריות. הוא ביקש עוד ועוד משמרות לילה, כדי להתכונן לבחינות מועד בית, אחרי שהפסיד את מועד אלף בגלל מילואים. אחר כך הגיע הסיפור של כרטיסי ההגרלה שהוא ניסה למכור לכל השומרים בשבוע האחרון. גם לעזרא. שלושים שקל ביקש על כרטיס. אמר שהסיכוי לזכות ממש לא רע, והסכום הוא ענק. כמה עשרות אלפי שקלים, תלוי בכמה אנשים ישתתפו. גם הפעם ניסה להסביר, מתמטית, את סיכויי הזכיה לקבוצת שומרים שהסתכלה עליו במבטים תמהים. הבעיה העיקרית מבחינתם היתה שהכרטיסים היו ריקים. ולא עזרו כל השאלות של האנשים. ההסברים של בוריס הפכו משונים משאלה לשאלה, עד שהם הפסיקו לשאול. אף אחד לא קנה כרטיס, ובוריס אמר שהוא לא מבין איך הם יכולים לוותר על פרס כל כך גדול, כשסיכויי הזכיה כל כך טובים.

"טוב, תשמע," עזרא שינה את הטון שלו לסמכותי יותר, חסר רגש. כמו שהסבירו לו פעם, בקורס במשמר הגבול, איך צריך להתנהג במצבי לחץ "עכשיו אני נותן לך הוראה להפסיק עם זה. תחזור לבדוק את האנשים כרגיל, בכניסה. לא ביציאה. כשהם נכנסים מהרחוב," חזר והדגיש למקרה שאיזה שהוא פרט חמק מאוזניו של בוריס "לתוך הקניון. מבין? זאת ההוראה שלי. חוזרים לשיגרה. הבנת?"

המבט מזרה האימה, שהחזיר לו בוריס, הבהיר שהוא הבין מצויין, אבל לא בטוח שמה שהוא הבין, היה דווקא מה שעזרא אמר. הוא עשה תנועה לעבר האקדח שהיה בחגורה שלו, ועזרא מיהר לתפוס את היד, ולשנות את טון הדיבור.

"סתם, סתם. צוחק איתך אחי. לא ברצינות, בוריס, אח שלי. צוחקים, אחי. חיים," עזרא הרים את הקול, כשראה את השומר הדתי נכנס לקניון, לקראת משמרת הלילה שלו "חיים, בוא הנה רגע. אני צריך את העזרה שלך."

מבטו התמה של חיים לימד שגם הוא לא מבין מה קורה, אבל הוא התקרב לעזרא.

"אנחנו צריכים לעזור כאן לבוריס," אמר עזרא, מנסה לשמור על טון ענייני "בוא רגע, תעזור לי לעשות סדר בברדק הזה, שהאנשים כאן עושים. בוא, נעשה כאן תור כמו שצריך," והוא משך את חיים לסניף הסופר פארם הסמוך, תוך שהוא לוחש "תעשה מה שאני אומר, ואל תשאל שאלות," וממשיך בקול גבוה, שבוריס ישמע "נו, יאללה, תזדרז. תמהר כבר, או שאני מוריד לך שעות מהמשמרת."

מול עיניהם הנדהמות של קופאי הסופר פארם, משכו עזרא וחיים את המוטות והחבלים המסמנים את התור לקופות, והציבו אותם ליד בוריס. אחרי שיצרו מסלול מפותל ומסודר, מול בוריס, התחילו לדחוק את האנשים לתוכו. אחרי כמה צעקות, דחיפות ונזיפות, לא נשארו יותר מדי אנשים ביציאה. רובם עברו, רוטנים וכועסים, ליציאות האחרות מהקניון. עשרים, אולי שלושים איש, עמדו בתור, ממושמעים, מחכים לבדיקה של בוריס. הוא המשיך בבדיקות הקפדניות של האנשים היוצאים, מהנהן בברכה למבטיהם המשתאים של קונים חדשים שנכנסו מדי פעם לקניון. הוא היה קפדני כהרגלו, מנומס אבל תקיף. זמן קצר עבר, והתור לפניו התרוקן מאדם. עזרא וחיים עמדו ליד בוריס, לפניהם מסלול המורכב ממוטות וחבלים מהסופר פארם, מרחוק כמה אנשים עומדים, מתלחשים ומצביעים עליהם, ולידם עוברים בניחותא אנשים הנכנסים, בלי בדיקה, לקניון.

"נו, בוריס, הכל בסדר, הא?" ניסה עזרא לפתח שיחה "אין עבודה, הא?"

"כן, הכל מאה אחוז, לא?" ניסה חיים לעזור, ולמרות מבטי האזהרה של עזרא, המשיך ושאל "מה קורה? מה הקטע עם הבדיקה הזאת, בתוך הקניון, ולא בחוץ?"

בוריס עמד להתחיל להסביר שוב לחיים את ההגיון שבבדיקה ההפוכה בקיץ הישראלי החם, כשעינו קלטה משהו מנוגד לחוקים. אישה צעירה, דוחפת לפניה עגלת תינוק, התקדמה לעבר הפתח, ממהרת החוצה. מהעגלה בקעו קולות בכי תינוק, והיא ניסתה לנענע אותה כדי להרגיע אותו. כל תשומת לבה היתה לתינוק בעגלה. היא לא ראתה את המסלול המיוחד שהם הקימו, ולא שמה לב לשלושת השומרים העומדים בתחילתו.

"גברת," הפסיק בוריס את ההסבר, שעדיין לא התחיל "רגע אחד, גברת. לאיפה את הולכת ככה?"

האישה, שקועה לחלוטין בתינוק, עדיין לא שמה לב לבוריס, והוא הרים את קולו "גברת, תשמעי, גברת. צריך לעמוד בתור. יש תור, גברת. מה קורה איתך? את חירשת או משהו כזה?"

האישה המשיכה ללכת, מרוכזת בתינוק בעגלה, מנסה להרגיע אותו. בוריס חשב עוד רגע, ואז עשה מה שלימדו אותו בקורס. הוא הוציא את האקדח, איזן אותו וכיוון אותו אליה.

"גברת, פעם אחרונה," הרים קולו ככל האפשר. כעת כבר צעק, והאנשים בתוך הקניון פנו בבהלה לשמע הצעקות. כשראו מה קורה, נשכבו או נצמדו לחלונות הראווה ולקירות "גברת, תעצרי מיד." האישה שמעה, סוף סוף, את הצעקות, והסתכלה על בוריס. רגע של מבוכה עמד בעיניה, כשהיא סקרה אותו, אחר כך את עזרא, את חיים וחזרה לבוריס. קול בכי חזר ובקע מהעגלה, והיא, במקום לעמוד, התחילה לצרוח, ולרוץ לכיוון היציאה, דוחפת ומטלטלת את העגלה לפניה.

בוריס כרע ברך, כמו שלמדו ביום המטווח, עצם עין אחת, השעין את היד על הברך, וכיוון.

קול היריה הדהד בקניון. בוריס הסתכל בהפתעה על עזרא, ואחר כך, כמו בסרטים, הסתכל על כתפו, ושוב על עזרא. על פניו עלה חיוך חיוור. האקדח נשמט מידו, וצנח, לאט לאט, על הרצפה. אחריו נפל בוריס, עדיין מחייך.