בסך הכל עצרתי לכוס קפה

בצומת נתניה דרום נזכרתי ששכחתי לקחת את הלאפטופ. כל כך הרבה פעמים בחודשים האחרונים התכוננתי לטלפון הזה. עשיתי רשימת דברים לקחת. אפילו לחפש אותה שכחתי, ודווקא עכשיו שכחתי לקחת אותו. לך תתכנן שדווקא בבית, באמצע הלילה, הטלפון הזה יתפוס אותך. התכוננתי להבעת הפנים שאלבש כשהטלפון יצלצל כשאני מציג בישיבה רבת משתתפים. איך אבקש סליחה ששכחתי להעביר אותו לרטט, אסתכל על המספר ואגיד שאני מוכרח לרגע לענות. איך זה יקרה באמצע פגישה עסקית בשולי כנס חשוב באירופה. בביקור אצל לקוחות סינים פוטנציאליים. איך אגיד באנגלית הצברית שלי "אקסקיוז מי, איי אם סו וורי סורי, באט זיס איז פרסונל. איי מאסט גט בק טו איזראל אז סון אז פוסיבל". הם, אנשים מנומסים, לא יעיזו לשאול מה העניין, ואני אהיה כל כך רציני וקודר פתאום, עד שהם יתחילו לדאוג. אפילו על שפת הים חשבתי. איך אני אקום, בהבעת פנים חמורת סבר, אקח את המגבת והעיתון שאני אקרא בדיוק באותו רגע, ואלך כפוף ראש למכונית, מחבק את הילדים הבוכיים. אם זה יקרה במשרד, תכננתי לא לשכוח את התיק בטעות, והז'אקט והעניבה התלויים על הדלת למקרה שצריך לקבל אורחים מחו"ל. אזכור להגיד לעדית לבטל את כל הפגישות שלי למחר, ואולי גם להמשך השבוע. על הכל חשבתי. רק ככה, בבית, סתם יושב עם נעלי בית, מנומנם מול הטלוויזיה, לא היה בתכנון. אז שכחתי את הלאפטופ. ודווקא היה לי תכנון הערב לגמור את המצגת לבורד. יש עוד יומיים, אבל לא רציתי להשאיר לרגע האחרון. את מסמך סיכום הרבעון כבר גמרתי לכתוב להם. נשארה רק המצגת. התכוונתי לעבוד עליה ברגע שהתוכנית בה בהיתי תסתיים. איך שכחתי ככה? והוא היה מונח לידי על הספה, פתוח על מסמך הסיכום. אפילו שני שקפים ראשונים עשיתי. טוב, הם היו פשוטים. רק להעתיק מהמצגת הקודמת את יעדי השנה ויעדי הרבעון. אני מוכרח להמשיך לעבוד על המצגת בבוקר. איך עושים את זה? איך המחשב יגיע לחיפה? אולי אבקש מנטע להקפיץ אותו ליגאל. מישהו מהמשרד בטוח נוסע מחר לצפון, ויקפיץ לי אותו. בעצם למה להיות פסימיים? אולי בכלל אחזור עוד הלילה. הספרות הדיגיטליות הירוקות בשעון הדאשבורד זהרו אחת ורבע. אני לא יכול לצלצל לנטע עכשיו. היא בטח כבר חזרה לישון. בבוקר אצלצל. זהו, בבוקר, דבר ראשון, אצלצל והיא תקפיץ אותו ליגאל. הוא יצליח לעבור דרכנו בדרך לעבודה, ומישהו תמיד נוסע לאיזה לקוח בצפון ויקפיץ לי.

יש לי אלרגיה לטלפונים אחרי שתים עשרה בלילה עוד מהצבא. באותה תקופה צלצול כזה היה מתחיל התרוצצות של חצי לילה לחפש מפקדים בכירים בפיקוד או בקריה, שיחליטו אם להכריז על כוננות בגיזרה או לא. כולי הייתי סג"מ מושתן שדיווחו לו ידיעה שלפי הנוהל צריך להעיר אותם בבית. לדבר עם האישה של הפונקציונר בשלוש בבוקר כשהיא לא מצליחה לעורר אותו. לנסות להסביר לאדם חצי ישן את הידיעה שקלטנו, ואת האפשרויות השונות בה ניתן לפרש אותה. סיוט. היום, אפילו הילדים יודעים שהסלולרים שלהם צריכים להיות על רטט אחרי אחת עשרה, שלא אשמע את הצלצולים של החברים שלהם. לחבר'ה האלה אין שום כבוד לשעון. לא מספיקים ההורמונים שמשתוללים להם בגיל הזה, הסלולרים האלה דפקו לבני הטיפש עשרה את השכל לגמרי. קטן עליהם לצלצל בשלוש לפנות בוקר רק כדי לצחקק שעה בטלפון. איזה קטעים. אני שונא את הטלפונים המאוחרים האלה. שתים עשרה וחצי בלילה זו או טעות, או משהו רע. וגם טעות, כשאני בדרך למיטה ונטע כבר ישנה, היא משהו רע.

על הצג היה המספר של אבא, ובשעה כזאת זה כבר היה סימן רע מאד. הוא דווקא הפתיע. מה שאמר לא התאים לתכנון שלי. חשבתי על משהו כמו "זהו זה, דורי, זה נגמר". או "יש לי משהו עצוב להגיד לך". או סתם בכי בלתי נשלט. לא. הוא דווקא נשמע נרגש, כמעט חגיגי. "היא רוצה לראות אותך. התעוררה ואמרה שתבוא. לדבר. להגיד לך כמה דברים" הוא אמר. סליחה, רציתי להגיד, היא שוב מזמנת אותי לשיחה? אבל התאפקתי. הסתכלתי על השעון. השעה היתה שתים עשרה שלושים וחמש. בזמן האחרון הוא הרי כבר לא מחזיק מעמד וכבר בתשע הולך לישון. אם, במקרה, לא הצליח להכנס למיטה עד עשר, אני מקבל למחרת דיווח שהוא לא הצליח להרדם רוב הלילה. הגיוני ללכת לישון בתשע. הטיפול בה גומר אותו. הוא כל כך עייף כל הזמן. "מאיפה אתה מדבר, אבא? אתה לא ברצינות נשארת שם עד עכשיו, נכון?". בשמונה, כשדברתי אתו פעם אחרונה, הוא עמד ללכת הביתה מהקרמטוריום. יש לו שם אחר, צדקני ומכובד, למוסד הזה ברחוב עבאס בחיפה. אני לא מצליח להשתמש בו. כבר בביקור הראשון, אחרי שאישפזנו אותה שם, הדבקתי לו את השם הזה. רק בסרטים הדוקומנטריים על השואה, סיפרתי לנטע כשהגעתי הביתה, רואים אנשים שעצמות הפנים שלהם כל כך חשופות, והעיניים שלהם כל כך בולטות ובוהות. כשהייתי צעיר עברתי ברחוב הזה כל כך הרבה פעמים. מלווה ביום ששי בערב את איריס, הבחורה הכי יפה בשיכבה, אחרי הערב בשבט, לביתה בבת גלים. מלא תקווה בדרך למטה במורד הכרמל, ושבור בדרך חזרה הביתה. פעם אחרי פעם היא כמעט נתנה לי, אבל התחרטה ברגע האחרון. אני הייתי הולך הביתה בשתיים לפנות בוקר ברחוב בלפור שבור ואומלל. עד שנמאס לה לגמרי מהסצינות שלי, והיא זרקה אותי לטובת איזה זאביק אחד מכיתה י"ב, שכנראה ידע מה צריך לעשות איתה. השאירה לי רק זכרון של טעם חזק של שום בפה, כשהתנשקנו אחרי הארוחות הרומניות שאימא שלה בישלה, ותחושת הבד המחוספס של החזיה המרופדת שלה באצבעות. עד לשם היא נתנה לי להגיע. אחרי השלב הזה היתה צריכה להחליף אותי במישהו שיודע מה עושים עם חזיות, ולא רק ברמה הטכנית. זאביק כדוגמא. וזכרון יופיה הכואב, הפראי. בפעם הראשונה כשבאתי לבקר את אימא ברחוב עבאס, זה הזיכרון שקיבל את פני. כשיצאתי משם, אחרי שעתיים של הביקור הראשון, נמחק הזיכרון הזה לגמרי. אתה לא זוכר את שערה השחור של איריס או את גוון עורה השחום כשיש לך שם אימא שמורידה שני קילו בשבוע. שעיניה בולטות, בוהות ומפוחדות יותר מביקור לביקור, עורה מצהיב וכתמי הזקנה החומים שהתרבו בשנים האחרונות, מתפרצים כמגיפה ככל שהמחלה משתלטת עליה. "היא רוצה לראות אותך!" הוא חזר, ואי אפשר היה לטעות בהתרגשות בקולו העירני. "עכשיו? לא נועלים שם את השער הראשי בלילה? בכלל אפשר להיכנס לשם עכשיו?" שאלתי "היית בכלל בבית באמצע?" חזרתי וניסיתי להבין איך הוא עדיין נמצא שם. "הייתי. קראו לי לפני שעה. כבר ישנתי. העירו אותי. לקחתי מונית ספיישל. אמרו שהיא ערה ורוצה לראות אותי בדחיפות, וכדאי שאגיע עכשיו". קולו רעד, נלחם בבכי , כמו שקרה לו פעמים רבות בזמן האחרון כשהוא דיבר על המחלה "כל עוד היא צלולה, הם אמרו. וכשבאתי היא אמרה שהיא רוצה לראות אותך". אם הוא הרשה לעצמו מונית ספיישל, זה עסק רציני. מתי גם אמר לאחרונה כל כך הרבה משפטים ברצף?

יום שבת בלילה. בוקר יום ראשון, בעצם. מחר, זאת אומרת היום, יש לי יום ארוך. מתחיל שבוע חדש, מתיש. עד עשר בערב אני במשרד. משם טיסת לילה לניו יורק. יום לישיבת הבורד, יום הרצאה בכנס הסייבר על המוצר החדש שלנו, וביום רביעי אחרי הצהרים אני כבר בחזרה בארץ. עוד כמה שעות, בעשר נדמה לי, יש את ישיבת הכנה המעצבנת הזאת עם הכספים. להיות יצירתיים בתיקון תחזית ההוצאות. אחרת האדונים בניו יורק לא יאשרו לנו גיוס כסף נוסף. למה לא רמי? למה זה תמיד אני? למה אימא לא מבקשת את רמי? אם הייתי חוזר בתשובה והיו לי שנים עשר ילדים, גם אז היא היתה קוראת לי? הרי אם ירצה, למרות כל הצאצאים שלו הוא יגיע לחיפה באמצע הלילה. צפת זה לא סוף העולם, ואבא יחזיר לו את הכסף של המונית. לעצמו הוא לא מרשה מוניות, אבל לרמי הוא ישלם. "אתה בטוח שהיא דיברה עלי? היא לא רוצה את כולנו?" אני שואל את האדם הזקן והעייף בעברו השני של קו הטלפון. האבא החזק שלי שמה שנשאר ממנו עם המחלה הארורה הזאת שלה וההזדקנות המהירה שלו הוא זקן שבור שבקושי מחזיק מעמד. מקפיד להגיע לשני ביקורים כל יום. ממשיך להתעקש על שילוב של תחבורה ציבורית והליכה ברגל. מסרב לבזבז כסף על מוניות. מביא לה את הפודינג שהיא אוהבת, או את הקווקר. רואה אותה מאבדת כמעט חצי קילו כל יום, ומתגאה בכל חצי כפית שהצליח להחדיר לפיה המצומק והסדוק. מקשיב לרטינותיה על היחס של הצוות, על הבחילות והכאבים, על הקול שהלך, על שאיחר. "כן" הוא עונה לי בעייפות "היא אמרה איפה דורי. בפירוש. אי אפשר לטעות. יותר לא היה לה כוח. אבל בטוח דורי" ואני מרחם עליו. הוא לא זוכר שאני טס מחר. גם אני לא הייתי זוכר, אם הייתי חצי שנה בטקס פרידה כזה. חמישים שנים הם היו יחד. לא פשוט. למה שיזכור משהו אחר? "טוב, אני בא. רק תגיד להם לעשות לך קפה, טוב? או שתיקח שם מהמכונה בקומת הכניסה. הוא לא משהו, הקפה מהמכונה, אבל יותר טוב מכלום." אם אני לא אדאג לו, מי ידאג? אני חותם את השיחה, מול מבטה התוהה של נטע, שהתעוררה, כמובן, מצלצול הטלפון. בצומת חדרה אני נזכר שהוא לא שותה קפה אחרי חמש בערב, אבל הוא הרי בין כה וכה לא ביקש מהם להכין לו, ומהמכונה, אם אני לא מביא לו, הוא לא קונה. אז אין בעיה.

"זומנתי." אמרתי לנטע "היא רוצה לדבר אתי." דוחס בגדים לעבודה מחר וכלי רחצה לתיק היד. "אני עדיין לא נוסע לחו"ל" אני עונה לשאלה שעוד לא נשאלה "אבל עד שאני אגיע לחיפה, ואחזיר את אבא הביתה, יהיה ארבע בבוקר. אני, בארבע בבוקר, לא נוהג בחזרה. ואני צריך להגיע למשרד ממש מוקדם." המשרד בנתניה. אין שום הגיון לחזור הלילה "אני אישן שם, ואגיע משם ישר למשרד." אני ממשיך להסביר ולארוז "אז מה יהיה עם הטיסה? תעבור בבית לפני שתצא לשדה, נכון?" "תגידי, אני יודע מה יהיה עד הבוקר? זומנתי. אצלנו במשפחה כשאתה מזומן," שמרתי על ניצוץ של סרקזם "אתה מתייצב. אז הנה, אני מתייצב." שנינו, בלי לדבר, נזכרים בפעם האחרונה שזה קרה. אומנם אז זה לא קרה באמצע הלילה, והיא לא היתה חולה, אבל המילים היו דומות "יהיה בסדר, אל תדאגי. למדתי לעבור את זה. זה בטח יהיה כמו בפעם הקודמת. הטפה ארוכה ושינה קצרה אחריה. אני חייב לנסוע. אני לא יכול לעשות את זה לאבא. רק שתחזיק מעמד עוד שבוע. אם אני מפספס את מועצת המנהלים הזאת, לא בטוח שתהיה לי עוד הזדמנות אחת." אני גומר לארוז את הדברים ויורד לאוטו. בנתניה אני נזכר ששכחתי את הנייד, אבל זה מאוחר מדי.

רק שלא יתפוס אותי שוטר במהירות הזאת. אני יכול לראות את פרצופו המגחך של השוטר שיתפוס אותי. עוד בדחן שהמציא תירוץ על אימא גוססת בשביל להסביר את המספר שרואים על אקדח מד המהירות. אני מאט. שוטר תנועה הוא הדבר האחרון שאני צריך כעת. אולי אני אצלצל שוב לאבא, לדעת אם הוא דיבר עם רמי ואביבה. הוא בטח שוב ריחם עליהם, עם החיים הקשים שלהם, והחליט לא להטריד אותם באמצע הלילה. הוא עם הצפת שלו והיא עם לימודי האומנות שלה. אין טעם לצלצל לאבא. הרי גם אם זכר לקחת את הסלולרי שלו, הוא בטח סגר אותו, כדי לחסוך את הבטריה. או שהוא זכר לקחת אותו, אבל שכח לטעון את הבטריה בבית. בשביל מה בכלל אנחנו קונים סלולרים להורים המבוגרים האלה? כמה הייתי צריך להתחנן עד שהסכים לקחת אותו, רק כדי שנוכל לדבר איתו כשהוא בביקורים האלה בבית החולים. באיזו התלהבות הוא צלצל אלי כדי להתגאות שהצליח, אחרי חצי יום של נסיונות, להקליט הודעה במענה הקולי. איך נעלב ממני ולא דיבר אתי שבוע כששכחתי להתקשר כדי לשמוע את המענה שהקליט ולהביע התפעלות.

במחלף מכמורת אני יורד. אני עייף ועצבני. מוכרח קפה. למרות מה שאמרתי לנטע, אין לי כח לשיחות כאלה עכשיו עם אימא. לפני יומיים הייתי אצלה, ואני בטוח שהיא לא זיהתה אותי בזמן הקצר שהיתה ערה. השעה מאוחרת מדי. לא רק הלילה מאוחר. באופן כללי מאוחר מדי לשיחות כאלה. אני יושב על ספל קפה שחור וקרואסון. המקום כמעט ריק. אני לא יכול להאמין שהיא באמת ביקשה אותי. מה היא רוצה להגיד לי ? אצלנו במשפחה, כשמבקשים שתבוא לחיפה, זאת המקבילה הכי קרובה לזימון לחדר המנהל בתיכון, כדי להגיד שתביא את ההורים. רק שעכשיו אלה ההורים שמזמנים. מה יש לה להגיד שהיא לא אמרה כבר בחודשים האחרונים? איזה מין סיכום היא מכינה לי? הרי כל מה שלא יכלה להגיד כל השנים, היא אמרה מאז שגילו את המחלה. אחרי הבדיקות הראשונות, כשעוד היה ספק, היא התאפקה. כשהתחילו הטיפולים הכימותרפיים, היא התחילה לדבר. עשרים שנה הצלחתי לבלום אותה, ועכשיו נפרצו כל הסכרים. בהתחלה אמרה שהיא רוצה לדבר אתי. פגישה בבית קפה. לפני עשרים שנה עשיתי את הטעות הזאת בפעם האחרונה. נסעתי עד לבית הקפה האומלל הזה בחיפה כדי לקבל הסבר מה לא בסדר בכל מה שאני עושה, ואיך אני צריך לשפר את חיי. אחרי השיחה ההיא, נשבעתי שאני, לשיחה ללא נושא מוגדר וברור, לא נוסע יותר. מאז דחיתי אותה כל פעם בתירוצים אחרים. הקפדתי ללוות אותה כנהג, כסבל, כטבח. העיקר להיות עסוק במשהו. רק לא לדבר. זה הצליח, אבל מאז שנכנסה סופית לבית החולים, ולא רק לטיפולי יום, לא נשארה ברירה. אי אפשר לדבר רק עליה כל הזמן. מביקור לביקור היא גם הפסיקה לפחד ממני. בקולה ההולך ונחלש, פיה הולך ומתקרב לאוזני ככל שמיתרי קולה בוגדים בה בגלל החולשה והרעב. בטיולים הקצרים והכאובים, מרובי העצירות, במסדרון של בית החולים, נשענת על כתפי בקושי, כשעוד יכלה ללכת. נצלה כל אפשרות ללחוש לי הערות ולשאול שאלות כפי שלא העזה כבר שנים. כשאשפזנו אותה בקרמטוריום כבר לא היו לה גבולות. כשהיא לא מסוגלת לנשום מהמאמץ, היה לה מה להגיד על הילדים. ועלי. ועל נטע. למה הם רואים כל כך הרבה טלוויזיה. כמה הרבה הם משחקים במחשב. למה הם לא מטיילים יותר בטבע. למה אנחנו מאכילים אותם את כל הזבל התעשייתי הזה. למה הם לא מבקרים אותה. למה הם לא עוזרים לאבא, הם כבר גדולים מספיק לעזור. למה אני לא מבקר יותר את דודה רינה. אני הרי גר כל כך קרוב אליה והיא כל כך זקנה. יקרה לי משהו אם פעם בחודש אקפוץ אליה לביקור? ולמה לא שלחתי שנה טובה לדוד ויקטור בטורונטו. הוא שלח לכם מתנה כל כך יפה לחתונה. אני לא עונה, והיא ממשיכה לשאול. למה אני לא שומר יותר על עצמי, ומה זאת הכרס הזאת שצימחתי, ואיפה השערות היפות שהיו לך. למה אתה עובד כל כך הרבה שעות, ומה בכלל אתה עושה שם בעבודה הזאת, היא לא יכולה להבין. מה זאת אומרת החלטות וישיבות. איזה עבודה עושים שם אצלכם? את כל שנות ההשתקה היא מנסה לדחוס לתוך אותם רגעים בודדים בהם הכאבים או העייפות לא מכריעים אותה.

הקפה נגמר, ואני מזמין עוד ספל. אם היא כבר עירנית, שתחכה עוד חמש דקות. בשנות הנישואין הראשונות זה נראה לי טבעי. הם באים לבקר והם מתעניינים בי, בנטע, בילדים. כשראיתי שאחרי כל ביקור היא עוזבת בלי שקיבלה תשובות מספקות, ואני נשאר עם כל השאלות ששאלה, ועם הריבים עם נטע, התחלתי להתרגז. אחרי כמה התרגזויות כאלה, כשממש הרמתי את הקול, נבהלה ממני, והפסיקה. הבינה שיש נושאים שאם תדבר עליהם, אני אתרגז. לא שהבינה מה הבעיה או למה לא צריך לדבר עליהם, אבל הפסיקה. איך זה שמכל שאלה על חינוך הילדים, המשקל שלי, כמות שעות העבודה שלנו, נולד ריב כזה. לא הבינה לחלוטין. הרי זאת לא ביקורת. רק נסיון להבין ולעזור. בסך הכל רציתי לדעת. מה בסך הכל אמרתי? אפילו בימים האחרונים, במסדרונות של המוסד הנורא הזה, כשהיא מזהה אותי רק לפעמים. יושבת בכיסא הגלגלים הישן, שראה עשרות אנשים הופכים לגופות בחייו הקצרים, היא ממלמלת מדי פעם דברים עלי. אף אחד אחר לא מבין. הם חושבים שהיא כבר בעולם שהוא רק שלה. רק אני יודע שכשהיא שואלת למה צריך לבשל כל כך הרבה, היא מדברת על כמויות האוכל המוגזמות שאנחנו נותנים, לדעתה, לילדים. וכשהיא מתיזה חצאי הברות על פגישות וישיבות, היא ממשיכה את השאלות על העבודה. לא משנה כמה פעמים הסברתי על ישיבות, וקבלת החלטות, ותוכנה ושיווק. בסוף תמיד היא חוזרת לשאלה הנצחית "טוב, הבנתי. אבל מה בעצם אתה באמת עושה שם כשאתה בא בבוקר לעבודה?"

אבל עכשיו, שבר כלי מדשדש ומתפורר בכאבים, נטע אומרת שאני צריך להפסיק להתרגז. תרגע, היא אומרת לי, אם אתה לא יכול לגייס אמפטיה, לפחות אל תקשיב. תחשוב על העבודה. תתכנן מצגות, חוזים עם ספקים, שיחות הערכה תקופתיות, סידור חדרים חדש. או שתתארגן על עצמך ותהיה רגוע ומבין, או שתעשה כל דבר רק לא להקשיב. תנדנד את הראש מדי פעם בהסכמה, ואל תענה בכלל. בשביל מה לריב איתה ברגעים האחרונים שלכם ביחד? לא חבל? זה מה שאתה רוצה לזכור ממנה כשכבר לא תהיה איתנו? אבל מה אני אעשה שזה לא עובד, וממש לא בא לי לשמוע הטפת מוסר באמצע הלילה, גם אם אני היחיד שמצליח להבין אותה מבעד ללחישות החורקניות? לא, אני לא מוכן. אני לא נותן לה לדבר. אני אקח את אבא לישון ואתכונן לנסיעה לישיבת הבורד. אם גם עכשיו היא תנסה לחנך אותי, אני לא אסכים. שוב בצעקות אם צריך. זה מה שאני אעשה. שיתעוררו כל החולים והמתפגרים. אני צריך להישאר עירני. שוקולד, זה מה שאני צריך לדרך. גרפתי שלושה מקופלת מהדוכן על הדלפק, שלמתי לקופאית, וחזרתי לאוטו. יאללה, יותר מדי זמן ישבתי כאן, התנעתי את הרכב ולחצתי בכל הכח על דוושת הדלק.

חריקת הבלמים המזעזעת, המלווה בנקישות מערכת ה-ABS, הקפיצה החוצה מהחנות את הקופאית המנומנמת. במראה ראיתי שגם המתדלק התרומם בחדות מכיסאו ובהה בי. מאיפה צצה לה הזקנה הזאת שעומדת, עיניה הפעורות תקועות בי, עגלת תינוק ישנה, מאלה שלא ראיתי מאז שהייתי ילד, מלאת סמרטוטים לפניה, והפגוש שלי סנטימטר ממנה? איפה היא היתה לפני רגע? מי מסתובב בשעות כאלה בתחנת דלק בירידה למכמורת עם עגלת תינוקות כזאת? מה יש לאנשים כאן?

הזקנה סובבה ממני את ראשה העטוף במטפחת ירוקה מטונפת ובצליעה אטית המשיכה לדחוף את העגלה עד שנעלמה באפילה של ירכתי תחנת הדלק. הקופאית והמתדלק חזרו לעיסוקיהם ואני, דקה ארוכה, הרגעתי את דפיקות הלב שלי בסידרת נשימות עמוקות. מתי פעם אחרונה ראיתי כזאת עגלה? אני נזכר בתמונה צבעונית. מהמעטות שאבא צילם בצבע כשהיינו קטנים. גן האם נדמה לי, או מקום דומה על הכרמל. אימא עומדת, צעירה וגאה, שמלה פרחונית, בעגלה רמי, אני ליד העגלה, מחזיק לאימא את היד ושנינו מחייכים. גם לה, בתמונה, יש מטפחת ראש, אבל צהובה. איזה תמונה מאושרת. אושר אמיתי, שקשה לזייף. לא תמיד היתה מרירה כל כך. כשהיינו ילדים היא לא התחשבנה איתנו על כל דבר. עברו עליה דברים בחיים. צודקת נטע. אני האידיוט. ילד שלא רוצה להתבגר. מה ההתחשבנות הזאת? מאיפה אתה מקריץ את השטויות האלה? תגדל, דביל, תתבגר כבר. טוב, ממש הגזמתי, באמת מאוחר. אני לוחץ בעדינות על דוושת הדלק, והרכב מחליק אל מחוץ לתחנה.

בכניסה לחיפה נזכרתי בדרכון שעמדתי להכין לנסיעה בתיק, כשאבא התקשר. אני מחפש בחושך עט ונייר לרשום לי תזכורת, וכמעט מתנגש בגדר מאולתרת שהקימה מע"צ לתיקונים בכביש. אני מוותר. כשאגיע לקרמטוריום אכתוב לי תזכורת. בינתיים אנסה להגיע בשלום לאבא, שבטח כבר דואג לי.

כל הכבישים בחיפה ריקים. אני מטפס לכרמל בדרך הים. שכחתי כמה העיר הזאת יפה. אין לנו אורנים כאלה בתל אביב, וגם לא נוף כזה. כמעט שתיים לפנות בוקר, ואני טועה ובמקום להמשיך ישר לעיר, פונה על אוטומט, כמו שאני רגיל לנסוע הביתה, לכרמל. במרכז אחוזה אני תופס את עצמי, ומתחיל לרדת לכיוון העיר התחתית. אף אחד לא נוסע ברחוב מוריה בשעות כאלה. אני עובר את מרכז הכרמל הריק. כמה פועלים עושים תיקונים ופנסי הרמזורים מהבהבים צהוב. מתחיל לרדת להדר. איריס מזמן עזבה למצפה בגליל. גשם דקיק מטפטף כשאני חוצה פס לבן ונכנס לחניה של ההוספיס מהכיוון האסור. אף פעם לא הייתי כאן בשעה כזאת. הבניין הגבוה, שחור ודומם, ואני נכנס למעלית הלא נכונה, כרגיל. מתי כבר אלמד את הדרך למחלקה שלה? אני עומד במעלית, מסתכל על עצמי בראי הגדול. יאללה, צא מהשטויות, תהיה נחמד אליה. תקשיב, תהיה אמפטי. תתפייס כבר, אהבל.

מהפנים שטופי הדמעות של אבא, שעומד ליד הדלפק, מדבר בשקט עם האחיות, אני מבין שלא יהיו יותר הטפות. לא הטפות, לא שאלות תם, לא ריבים. לא הלילה ולא אף פעם יותר. אנחנו נכנסים לחדר שלה. הריח הנורא הזה שוב מקבל את פנינו. ביום שהזקנה הקודמת נפטרה והכניסו את האישה הזאת כשותפה לחדר של אימא, התלוננו. אמרנו שאו שיוציאו אותה מהחדר, או שינקו אותה לעתים יותר קרובות. עכשיו כבר לא צריך. אימא שוכבת על הצד, פניה מופנים למעלה, פיה פעור, כמו מנסה לצעוק זעקה אחרונה. אבל הפה הזה כבר לא ידבר אתי. אני לא צריך לזכור לקחת את הדרכון. ולא יקרה כלום אם הלאפטופ יישאר בבית. ימצאו כבר מישהו להחליף אותי במצגת לבורד.