בקצב הזה, עוד חמש שנים, דיקאן

"פיט טאונסנד, אלן סנדרלנד והשפעתם על ניק הורנבי; או למה ניק הורנבי נשאר תקוע בשנות הששים?" כך נתקלתי בדורון בפעם הראשונה.

עוד שנת לימודים התחילה, ואני הייתי משועממת. עד לקיץ הבא, בו אני מתכוננת להתמודד על ראשות החוג לספרות, צריך להעסיק עוד כמה עשרות סטודנטים משעממים. צעירים, נלהבים, יצירתיים ומקוריים בעיני עצמם, אבל כל כך צפויים ורדודים. נושא העבודה היה כללי ובלתי מחייב. כך אני נוהגת לבחון את הסטודנטים שלי בתחילת השנה. לקטלג אותם, ואם יהיה לי מזל גדול, דבר שקורה פעם בכמה שנים, אאתר יוצא דופן אחד או שניים. אלה שיצילו אותי מהמוות האיטי משעמום שצופנת בחובה שנת הרצאות נוספת, שבע עשרה במספר. "תבחרו סופר, כל סופר שהוא, לא חייב להיות מתוכנית הלימודים, והשפעות על יצירתו. בין חמישה לעשרה עמודים. לפחות אלף חמש מאות מילים. לפחות חמש מובאות". כך אני נוהגת, בשיעור הראשון של תחילת השנה, להכניס את הסטודנטים לקצב של שנת הלימודים האקדמית הראשונה שלהם. "יש לכם שבועיים שלמים, כך שאין צורך להחפז". רובם לא יודע מה לעשות עם המטלה. בלבול ופחד של תחילת שנה. המון בקשות הבהרה שלכולן אני עונה, מנסה להסתיר את ההנאה שלי מהתשובה, "תעשו מה שאתם מבינים". רוב הסטודנטים פונה למסלול הצפוי והקונבנציונלי. מבלזק ודיקנס ועד עגנון. מקוטלגי שעמום אצלי. אותם אני מסמנת בכרטיסיה שלי ב-"ש" - סטודנטים שכל מטרתם לגמור תואר, להשלים אחר כך תעודת הוראה ולשקוע לחיים ארוכים של הוראת ספרות לילדי בית ספר. אחרים בוחרים קורט וונגוט או תומאס מאן. מקוטלגי "נ" - נועזים. אלה ירצו להמשיך למחקר תיאורטי, וינסו עוד כמה שנים להדיח אותי מראשות החוג לספרות בה אזכה. יש שבוחרים אסימוב, יונתן גפן או סטיבן קינג. המאתגרים, אני קוראת להם. אלה שרוצים לבחון אותי. אחר כך מתברר שהחוג השני שלהם הוא משהו כמו מתמטיקה או ביולוגיה. הם כאן כי כתוב במדריך הפקולטה שצריך עוד שיעור בחירה, וזה משעשע אותם. מעקב רב שנתי לימד אותי שחלק גדול מהם נעלם אחרי שנה אחת מהאוניברסיטה, כי היא שעממה גם אותם. אחרי כל כך הרבה שנים, אני מבינה אותם. רק אלוהים יודע למה אני משתמשת בלשון זכר. הרי הרוב המכריע של תלמידי הן סטודנטיות. חוץ מהמאתגרים. אלה, רובם גברים. אני משאירה את קריאת שם הסטודנט לסוף הקריאה. את העבודה על ניק הורנבי קבלתי מגבר. זה היה ברור מיד. כמות איזכורי שחקני כדורגל וזמרי רוק לא השאירה מקום לטעות. אני יודעת שיגידו שהשוביניזם הנשי גרוע מהשוביניזם הגברי, אבל אני לא מכירה אפילו אישה אחת ששמות שחקני כדורגל ולהקות רוק הוא מרכז עולמה התרבותי, כפי שעלה מהעבודה שקראתי. יחד עם זאת, עד אז לא קראתי אף עבודה על ניק הורנבי. אני, אם להודות על האמת, קראתי עד אז רק ספר אחד שלו, ולא על כדורגל, והוא לא השאיר עלי רושם גדול. את שני השמות האחרים בכותרת העבודה לא הכרתי עד שקראתי אותה.

העבודה היתה טובה. קולחת, רווית אנרגיות ויצירתיות. אחרי מאות עבודות אני מזהה, כמעט גופנית, עבודה טובה. רוב העבודות גורמות לי, בגילי המתקדם, רתיעה פיסית. אני מוצאת את עצמי קמה באמצע הקריאה ומסתובבת בבית. עושה לי קפה, בודקת אם אין גבינה שהחמיצה במקרר. מנסה להרגיע את העייפות והכעס. איזו שמרנות. איזה קונפורמיסטיות. מתי הם הולכים להיות צעירים, החברה האלה? אני, שגדלתי על מורשת ברקלי בשנות הששים, מנסה לאתר את המרד, ונכשלת. הם כל כך צפויים. כל כך דומים זה לזה. כל פעם אני מתפעלת מחדש מהשמרנות של בני הנוער האלה. שמעתי פעם הרצאה על התנודות של מגמות סוציאליות. דור מורד ופרוע ממשיך דור קונפורמיסטי וחוזר חלילה. אמרו בהרצאה שדור הילדים שלנו יעבוד הרבה פחות קשה מאתנו. הם יבינו, כך הסביר המרצה, את חוסר הטעם של יותר מעשר שעות עבודה ביום. הם יפתחו מקצועות של שעות הפנאי. העבודה של דורון היתה שונה. הוא לא צטט אפילו מובאה אחת על פי כללי הכתיבה האקדמיים הנהוגים. הוא ערבב תיאורי גולים עם שמות אלבומי רוק מפורסמים וקטעים מספריו השונים של הורנבי. העבודה היתה מלאה איזכורים של להקות רוק של שנות הששים, אותם היכרתי. מעולם לא הייתי חזקה בשמות של הסולנים בלהקות הללו. דורון, בדומה לניק הורנבי, כך הבנתי, היה. מה שלא היכרתי בעשרת העמודים שקלחו להם בנעימות היה עולם תרבותי שלם של שילוב כדורגל ורוק. טאונסנד היה חבר בלהקת רוק מפורסמת וסנדרלנד היה כדורגלן בקבוצה אנגלית מפורסמת. אני מודה שעד קריאת העבודה לא ידעתי את זה, ואחרי שידעתי לא הרגשתי חכמה יותר. מרוב השמות האחרים התעלמתי, והתרכזתי בפרשנויות של דורון, והמובאות שציטט מירחוני רוק. העבודה כל כך מצאה חן בעיני, עד שכתבתי כמה משפטים על כמה שנהניתי ונתתי לעבודה ציון מצוין. לעתים נדירות מאד עובר סטודנט את הציון טוב אצלי. לבטח לא בשנתו הראשונה, שלא לדבר על העבודה הראשונה שהם מקבלים ממני. אפילו לא הוספתי הערה לגבי התעלמותו מסטנדרטים של הכתיבה האקדמית. הוא עורר את סקרנותי, ובנסיון להבין את עולמו התרבותי של ניק הורנבי ושל דורון, אפילו קראתי את הספר שכתב הורנבי על כדורגל. ספרות גדולה לא מצאתי שם, אבל קל היה להבין ממה יכול בחור צעיר ליהנות בספר.

עשרים תלמידות נרשמו לשיעור ורק חמישה סטודנטים. בדרך כלל אני מניחה את ערימת העבודות על השולחן ואומרת לסטודנטים לקחת אותן בסוף השיעור. לא הפעם. רציתי לראות את הבעת פניו של דורון כשהוא קורא את ההערות ורואה את הציון. חיכיתי עד סוף השיעור, ואז קראתי שם אחר שם ומסרתי את העבודות אישית. סידרתי כך שהעבודה של דורון תהיה אחרונה, כך שאוכל לראות איך הוא מגיב. הוא פתח את העבודה לרגע קצר והציץ בכתוב. גבר נאה. צעיר, גבוה, רזה ומתולתל. אחר הסתכל עלי במבט ארוך ומחויך. עיניים כחולות, גדולות. מה בחור כזה עושה בשיעור ספרות? מאיפה יש לו, בגיל כל כך צעיר, מבט כזה?

השנה ההיא היתה שונה מקודמותיה. אני לא יכולה להגיד שהייתי נאמנה לחלוטין במשך שנות חיי הנישואין הארוכים שלי. למגורים בנהריה והוראה באוניברסיטת תל אביב יש מחיר, שהקפדתי שיהיה דיסקרטי. לינה של יומיים בבית דודתי בתל אביב במשך שנים הובילו לכמה חיסורי לילות. כשצלצלתי הביתה, מורדי חשב שאני אצלה, וכשצלצלתי אליה, היא חשבה שחזרתי יום קודם לנהריה. אבל כל אלה היו מה שאני קוראת, ביני לבין עצמי, אירועים פונקציונליים. למדתי להפריד לחלוטין בין הגישה המעשית נטולת הרגשות שיש ביחסים גופניים עם מרצה אורח, שמגיע לשנת הוראה מחו"ל, לבין היחסים הנהדרים שרק השביחו עם הזמן ביני לבין מורדי. בעל מצליח בתחומו ושני ילדים מתבגרים חיכו לי תמיד כשחזרתי בימי רביעי לרחוב השקט שלנו בנהריה. זה היה מבחינתי השילוב הנהדר, חסר ההתרגשות, של בית ועבודה. אבל הפעם, הרגשתי, משהו שונה הולך ונבנה. משהו שעד דורון לא הרשיתי לעצמי, ובכוונה נתתי לו להתפתח לאט לאט. הקצב האיטי היה חשוב לי, וטיפחתי אותו. זה לא הולך להיות עוד שיוף של הצרפתית החלודה שלי במיטה עם מרצה אורח לסמסטר. זה אולי בכלל לא הולך להיות. זה היה רק משהו באוויר, שהתענגתי עליו. כלל לא הייתי בטוחה שזה באוויר של שנינו, או רק שלי. דורון היה יושב מרוכז, לעתים מחוייך, בשיעורים. לי היה מערך שיעור שעבד כמעט עשר שנים, ויכולתי להרשות לעצמי לחשוב על מה שאני רוצה תוך כדי הרצאות. כשבחנתי את עצמי, נוסעת ברכבת לנהריה בימי רביעי בערב, הייתי שמה לב לכל המחוות הקטנות שנועדו רק לו, והוא לא יכול היה לדעת. גם על המחוות האלה שמעתי פעם הרצאה. משחק האצבעות בשיער כשהוא עונה לשאלה. התכופפות קלה, כמעט לא מורגשת, לעברו כאשר אני עוברת מול השולחן שלו. הרשיתי לעצמי, יותר מתמיד, להסתובב בין התלמידים, זוכרת את תיאוריו של מורדי על המורות שלו בתיכון. איך המורה לאנגלית היתה יושבת על קצה השולחן ומבטי הבנים היו תקועים בפינת השולחן הבולטת משמלתה. איך היו עוקבים אחרי צבעי התחתונים שלה בכל פעם שהתמזל מזלם והחצאית היתה מעט שקופה. לא, לא עשיתי שום דבר בצורה בוטה. יכול להיות שהבלטתי קצת יותר מכרגיל את המבטא האמריקאי ששנים ניסיתי להעלים. מורדי הסביר לי פעם שהוא חושב שהמורה לאנגלית, שהיה מאוהב בה בתיכון, היתה סקסית לא רק משום שהיתה צעירה, אלא גם בגלל המבטא שלה. לנו, הישראלים, הסביר לי, נשים זרות הן אתגר גדול יותר מישראליות. בגלל זה רצית אותי, הייתי צוחקת איתו, והוא, נבוך, היה מסביר מיד שמי שעולה לארץ בגיל שתים עשרה הוא בעצם ישראלי, ולכן המקרה שלי לא נחשב. אבל, הייתי מסכמת לעצמי בדרך לנהריה, אין הגינות במערכת יחסים בה מרצה בת ארבעים וחמש באוניברסיטה מחליטה להכניס למיטה סטודנט בן עשרים וחמש.

העבודה של אמצע הסמסטר השני נתנה לי הזדמנות נוספת. בשנה רגילה אני מטילה עבודה המכינה אותם לקראת הסמינריונים בשנים הבאות. השנה חיפשתי נושא פרובוקטיבי, וקראתי לעבודה "סרט מבוסס ספר – ההבדל בין המקור הספרותי לסרט". שוב, אותם סוגי סטודנטים. "מוות בוונציה", "תוף הפח" ו"מיכאל שלי" של ה"שינים". "תמונות קצרות", "שתיקת הכבשים" או "אודיסאה 2001 בחלל" של ה"נונים". שמחתי לראות את שמו של דורון מודפס תחת הכותרת שלא שייכת לאחת משתי הקבוצות הראשונות - "אפוקליפסה עכשיו – האם באמת התבסס קופולה על קונרד, או שרק חיפש תשומת לב אומנותית". כמו בעבודה הראשונה וכמו כמה הערות שהעיר בשיעורים, הוא לא יכול היה, בצורה טבעית, שלא להיות מקורי. חיבר את יצירתו של קונרד עם הקריירה של קופולה. ההקבלות שעשה בין המילים של ג'ים מוריסון בשיר, שכנראה, ראיתי את הסרט לפני כל כך הרבה שנים שאני ממש לא זוכרת, נועל או פותח את הסרט, לבין פסקאות של קונרד היו גם הן יצירתיות ומקוריות. גם הפעם נהניתי למרות ששוב האיר לי דורון פערי ידע לא קטנים שיש לי בתחומי הקולנוע והמוסיקה. את הציון, מצוין מינוס, חתמתי בהערה "אשמח אם תקדיש לי כמה דקות להסביר את המינוס ולהשלים פערים תרבותיים, שחסרים לי להבנה מקיפה יותר של עבודתך".

לשיעור הבא באתי מבושמת יותר מהרגיל. לא ענן. הבזק אחד, נוסף על הרגיל, בדרך לכיתה. השיעור בספרות השוואתית לשנה א' הוא השיעור האחרון ביום שלישי, ולמרות שהיה ערב חמים, השארתי את הסוודר תלוי ברישול על כתפי. צריך לזכור, ארבעים וחמש מול עשרים וחמש. כמו שאומרים הילדים בבית הספר היסודי, לא כוחות. כשהוא ביקש לדבר איתי, אחרי השיעור, הצעתי שילווה אותי לקפה "אחרי השיעור האחרון, לפני שאני חוזרת הביתה, אני מוכרחה קפה". הוא הסתכל על השעון. "אבל אם אתה ממהר אין בעיה, אפשר לדחות את זה. אני יכולה להתאפק" שולחת מבט משועשע, בוטח "לא לגבי הקפה. לגבי הפגישה. היא יכולה לחכות" הנחתי יד מרפרפת על כתפו ופניתי לקחת את התיק וללכת. "לא, לא, זה רק שהבטחתי למישהו שאני אגיע ל... ל..." המבוכה התאימה לדורון. היא הפחיתה עוד מספר שנים מגילו. "מישהו או מישהי?" לא שמטתי את רסן השיחה. "לא, לא, אל תסביר. זה בסדר" עוד ליטוף אימהי קצר של היד "עוד שבוע. לא יקרה כלום. ארבעים וחמש שנים בלי להכיר את כל השירים של מוריסון, עוד שבוע, פחות שבוע" והתחלתי ללכת. גם חשיפת הגיל היתה מתוכננת. אין הגינות, פשוט אין הגינות. "לא, זה לא חשוב, אני בא. מכסימום אני אאחר קצת. יחכו לי. לא יקרה כלום" דורון מהר להכנע, ומצאתי את עצמי הולכת לצד גבר צעיר ונאה לבית הקפה בכניסה לאוניברסיטה. אני יודעת שאני נראית טוב כשאני רוצה. שיער צבוע שחור ומפוזר. מעט מאד קילוגרמים עודפים על המטר וששים שלי, ורק אני יודעת איפה הם מרוכזים ואיך להסתיר אותם. בהליכה הנכונה ליד המטר תשעים שלו היה ברור לי שהכל יהיה בסדר, אם הוא רק ייתן לי עוד קצת זמן. אני שאלתי מעט, הוא ענה הרבה. הוא דיבר על רוק וכדורגל וקולנוע ופוליטיקה וגם מעט על ספרות. הרבה התלהבות, הרבה ידע ואסוציאציות, הרבה מקוריות. אני הקפדתי, אחת לכמה משפטים, לשלוח ליטוף קצר או לשלב רגלים כך שבמקרה אגע ברגליו. חשבתי שהוא יחזיק מעמד עד עשר. אין הגינות, כבר אמרתי. הוא נשבר הרבה לפני כן. תוך שהוא מסביר בהתלהבות למה קופולה בחר דווקא את ברנדו לתפקיד ב"סנדק", למרות שהוא נחשב רעל בקופות באותה תקופה, היתה לפתע היד שלו על שלי. רגע קצר, שהוא לא שם לב אליו. זה היה אחרי שנגעתי בו רק חמש פעמים. ידו מעט מחוספסת, אבל המגע היה נעים. ושוב קופולה לקח את ברנדו לסרט הזה, לעשרים דקות, טיפה פחות, של הופעה מחשמלת. ההשוואה בין ויטנאם של המאה העשרים לאפריקה של המאה התשע עשרה עניינה אותי פחות מדורון של המאה העשרים ואחת. מתשובתו לשאלה "איך בגיל כל כך צעיר אתה מכיר כל כך טוב את שנות הששים והשבעים?" למדתי שהוא בן עשרים ושלוש, צעיר משחשבתי. מהשאלה "את הדעות האלה קיבלת בשומר הצעיר?" השלמתי עובדות לגבי עיר הולדתו ונעוריו, ומ"אתה לא מאחר לפגישה שלך?" אחרי יותר משעה בבית הקפה הבנתי שיש לו חברה, ושאם הוא לא עף אליה מיד היא זורקת אותו מהדירה שלהם. כשנפרד, ממהר לפגישה שלו, אצבעותיו הנעימות נשארו על הכתף שלי זמן עודף קצר. זמן שיש לו משמעות בכל גיל. גם בגיל עשרים ושלוש.

שבוע מאוחר יותר מצאתי את עצמי, בתום השיעור האחרון ביום שלישי, הולכת שוב לכיוון בית הקפה עם דורון, להשלים את השיחה. הוא הוביל את הדרך, אבל בחר במסלול שונה, שלא היכרתי. הדרך שלו התפתלה בין השבילים והמדשאות של בנייני האוניברסיטה. השבילים, נטושים בשעת ערב זאת, היו צרים, וצעדנו קרוב מאד זה לזו. לאחר כמה חיכוכים של ידו בידי, בחלק חשוך של השביל, הוא לקח לי את היד, וכך הלכנו, מלטפים אחד את השני כמו שרק ליטוף ראשון של כפות ידיים יכול להיות מרגש. כשהתקרבנו לחלק מואר של השביל, הוא שמט את היד, אבל לאחר שחזרנו לחלק חשוך של השביל, עצר והסתובב אלי. בחושך ראיתי רק את צללית פניו מתקרבת אלי בהיסוס. כשראה שאני לא נסוגה, המשיך להתקרב. ברגע הבא הייתי בתוך פיו, מתנשקת בהתלהבות של בת שש עשרה עם הסטודנט בן העשרים ושלוש שלי. אמרתי כבר שמלאך לא הייתי, אבל, אלוהים עדי, אני לא זוכרת מתי נישק אותי גבר בלהט כזה בפעם האחרונה. הוא היה טעים ורך וידע מה לעשות עם הלשון ועם השיניים. יש דברים שצעירים לומדים בגיל מאוחר יותר. לנשק הם יודעים. ברכבת, בערב יום המחרת, מחייכת לעצמי לזכר הנשיקה ההיא, תפסתי פתאום שלרגע לא חששתי שמישהו יעבור בשביל ויזהה אותי. גם בבית הקפה בו ישבנו אחר כך יכול היה מישהו עם מבט בוחן מספיק לראות את סומק ההתלהבות שנשאר על פני עוד שעה ארוכה. כנראה שיצאתי מדעתי, כי זה פשוט לא היה איכפת לי.

לסמסטר נשארו עוד שלושה שבועות, ובסוף השבוע ההוא לא היה לי זמן לחשוב מה יהיה הלאה. לאן הדברים יתפתחו. כל סוף השבוע היה מוקדש לתכנון נסיעה משפחתית ארוכה לארצות הברית. מורדי ייקח חופשה ארוכה, והילדים יוותרו על מחנות הקיץ. נתחיל בשבוע אצל הורי בקונטיקט, נסיים בעוד שבוע אצלם, וכל שאר הזמן יוקדש למסע קרוואן בכל רחבי צפון אמריקה. זאת היתה הפעם הראשונה שניסע כמשפחה לנסיעה כל כך ארוכה, וההתרגשות היתה גדולה. עוד שלושה שבועות לסיום שנת הלימודים, ורציתי להיות איתו לבד לפחות פעם אחת. יום שני עבר בלי שראיתי אותו, למרות שהסתובבתי מחוץ לחדר המרצים שלי יותר מהרגיל. באותו ערב לא היה לדודה מושג ממה נובע חוסר הסבלנות שלי כלפיה. אולי אני צריכה לחשוב שוב. אולי אני פחות חזקה משחשבתי. כשנכנסתי לשיעור האחרון ביום שלישי, דורון נתן לי פיסת נייר והלך למקומו. רציתי לדעת מה הוא כתב, אבל הפתק היה ארוך מכדי לקרוא אותו לפני השיעור. היה קשה לי להעביר את כל ההרצאה בלי לדעת. כאשר הסתיים השיעור התפזרו הסטודנטים, וגם דורון מיהר לדרכו. "מורתי", הוא כתב. מתוק. הרבה פחות מקורי מהעבודות שלו, אבל מתוק. "אין לי מושג מה אני מרגיש. אף פעם לא הרגשתי משהו כל כך חזק, אבל כל כך לא ברור. אם אנסה לפרק את זה למילים, זה ישמע רע או בנלי, ואו שאפגע בך או שאפגע בעצמי. בכל מקרה, אהבה זאת לא, כך שאת יכולה, לבטח, להרגע. הייתי שמח אם כושר הכתיבה שלי, כפי שהוא מתבטא כשאני כותב על ספרות או קולנוע היה מסייע לי גם בטקסט זה. הוא לא, ואני מצטער על כך. אולי אז הייתי מוצא מילים חלופיות למה שאני מרגיש. כל מילה תהיה פחות מקורית מקודמתה. בכל מקרה, תוך חשש שאני חוזר על עצמי, אבל כדי לא להדאיג – לא התאהבות ולא אהבה. לסיכום ובקיצור, אני רוצה להיות תכליתי, הייתי מאד מאד שמח אם היית יכולה להתפנות אלי לשעה-שעתיים. אני גר לא רחוק, ואם יש לך זמן פנוי בבוקר מחר או בבוקר ביום רביעי בשבוע הבא, אני אשמח. אני מחכה באולם הכניסה של הפקולטה. אם תגיעי במהלך רבע השעה הקרובה אני אהיה שם. אם לא תגיעי, אבין שטעיתי, ואני מבטיח שלא תשמעי יותר ממני". מתוק. כל כך מתוק. עד שתים עשרה בצהרים אני פנויה מחר. עד שתים עשרה ורבע ליתר דיוק. יש לי זמן בשבילך, ואני אגיע. ארזתי לאט את התיק שלי והידסתי, או ריחפתי, אלה המילים שצריכות לתאר את התחושה שהיתה לצעדי, לאולם הכניסה של הפקולטה למדעי הרוח. דורון עמד שם, מבודד, מתעניין בציוני הבחינות התלויים על הקיר עוד מהסמסטר הקודם. "אני יכולה להגיע בעשר. מה הכתובת?" שמעתי את עצמי אומרת בטון ענייני כשעמדתי לידו, לא טורחת להנמיך את הקול או להעמיד פני מתעניינת בכתוב ברשימות הציונים. דורון היה מוכן. לא יכולתי להבליע חיוך כשראיתי את הרעד בידו כשנתן לי את הפתק שהכין עם כתובתו.

"נורם" שמעתי מאחורי קול מוכר. רק אדם אחד בעולם קורא לי כך. בשבע עשרה השנים שאני מרצה כאן הוא בא אולי שלוש פעמים, ודווקא עכשיו הגיע. מה פתאום היום? הסתובבתי בקריאת שמחה למורדי, מקמטת את הפתק של דורון לתוך התיק. במרכז החלל הגדול, נעול בסנדלים החגיגיים שלו, עמד מורדי עם זר פרחים גדול ביד אחת, ומזוודה קטנה ביד השניה. בזווית העין ראיתי את דורון מסתובב בהבעה מעורבת של הפתעה ודאגה. מה התאריך היום? עשרים? לא, עשרים ושנים לחודש? בחיי, הוא צודק. עשרים שנה אנחנו נשואים היום. איך שכחתי?

מורדי מאד השתדל. הקדיש מאמץ ותכנן כמו שהוא ידע לעשות עם הנסיעה לארצות הברית. מקום שמור במסעדה, כרטיסים לסרט שהוא חשב שאני אוהבת ולילה ב"שרתון". יום נישואין שמח. גם העובדה שהוא הצליח להפתיע אותי, וששכחתי בכלל מהאירוע, שימח אותו. במסעדה נראה הקיבוצניק שלי, שלמעני התפשר, עזב את הקיבוץ והפך לאגרונום בנהריה, משונה למדי. במכנסי הקורדרוי החומים המגוהצים שלו, בסנדלים התנ"כיות ועם שאריות התלתלים המלבינים, הוא היה שייך למלון "שרתון" כמו נזיר בודהיסטי לדיסקוטק. כל הערב התרפקתי עליו. הוא היה כל כך חביב ודובי. הפגם היחיד בתוכניתו, התנצל כשהגענו למלון, הוא שעליו לצאת מוקדם חזרה לצפון. הרצאה שהוא הבטיח לתת בבית הספר האיזורי. לא נורא, לחשתי לאוזנו, כשנחגוג שלושים שנה נשלים את החסר. בחמש בבוקר נתן לי נשיקה על המצח, לחש שוב מזל טוב, והיה בדרכו לתחנת הרכבת.

אני המשכתי לישון כמעט ארבע שעות אחרי שמורדי עזב. בדיוק כמו שאני אוהבת וכל כך מעט נותנים לי, באלכסון על המיטה הענקית, הקורנת ניקיון. בתשע התעוררתי, רגועה ומאושרת מדפיקה בדלת. התכנון לא נגמר בערב הקודם. שירות החדרים שהזמין לי מורדי הגיע בתשע בדיוק. חצי שעה באמבטיה הנהדרת, מכרסמת קרואסון ומחייכת לשושנה הבודדת באגרטל הזעיר. מעט יותר בושם מהרגיל. שפתון סגול כהה. רק מעט סומק. נראה לי שכמה קמטים יראו עלי טוב הבוקר. הקומביניזון שאני אוהבת ללבוש מתחת לשמלת הקיץ. סירוק השיער, שהקפדתי לא לחפוף, ואחריו פיזורו לרעמה שחורה, ואני בדרך. בפתק מקומט בארנק שלי יש שם של רחוב קטן ושקט, ליד האוניברסיטה. ושם מחכים לי.