בשבע יגיעו המובילים

בשתים עשרה בצהרים הגיעו הארגזים. הוא אמר להם בטלפון שהוא חושב שעשרה, מכסימום חמישה עשר ארגזים, יספיקו. הם צחקו והביאו שלושים. הם צדקו. הוא לא ידע שיש לו כל כך הרבה זבל. הם אמרו לו שאף אחד לא יודע באמת, עד שהוא עובר דירה, ושעם כל הכבוד לו, זה המקצוע שלהם, ואם כל אחד יתרכז במקצוע שלו, יהיה הכי טוב לכוולם. אבל מדובר רק בדברים של בן אדם אחד, הוא ניסה להסביר להם, והם שוב צחקו.

הוא היה לבד בבית כשארז את הדברים. הם הסכימו, עקרונית, איך לחלק את החפצים. גם הסכימו שעדיף שיעשה את זה כשהיא לא בבית, אבל באמצע האריזה הוא הבין שיש בעיה עם חלק מהדברים שהוא חשב שהם שלו, אבל לא היה בטוח. סימן את אחד הארגזים בשני סימני שאלה, והתחיל לשים בתוכו את מה שלא היה בטוח לגביו. מי הביא את האנציקלופדיה הרפואית לחתונה? הדודים המשונים האלה שלה או הזקנים מהמושב שלו? איפה תראה היום אנשים מביאים דברים כאלה לחתונות? הם גם הכניסו צ'ק על סכום זעיר לתוך הכרך הראשון של האנציקלופדיה. איך צחקו כשמצאו אותו אחרי שנה, כשהחליטו לבדוק מה כתוב שם על המחלה שהיתה אז לנעמה. הפקידה בבנק לא היתה בטוחה שאפשר להפקיד את הצ'ק הזה שנה אחרי התאריך שכתוב בו. ועכשיו פתאום יש לו רגש סנטימנטלי, שאלוהים יודע מאיפה הגיע, לאנציקלופדיה הזאת. אבל לא כדאי לריב בגללה. ישאל אותה כשתחזור. בינתיים ישים אותה בארגז עם סימני השאלה. פתח את "מאה שנים של בדידות" וחיפש הקדשה. הרי כל אחד הביא את העותק שלו, הוא זוכר. ואחד מהעותקים היה כל כך מסמורטט, שהחליטו לזרוק אותו. אז העותק של מי נשאר? שלו או שלה? טוב, אין זמן, התחיל למיין תמונות מהאלבומים. שם בצד רק תמונות שלו ושל הילדים. יותר לא צריך תמונות רק של שניהם. היו תמונות שלא היתה ברירה ונאלץ לקחת אפילו שהיא מופיעה בהן. בשלב מסוים הפסיק, ושם את כל ערימת האלבומים בצד. שהיא תבחר עבורו תמונות כשתחזור. כשגמר לארוז, כבר היו שני ארגזים מסומנים בסימני שאלה. כל הארגזים שלו מלאים, ועוד לא ארז צעצוע אחד לילדים. הם הרי יהיו אצלו יומיים בשבוע. עם מה הם ישחקו? איזה ספרים יקרא להם?

בארבע וחצי נכנס להתרחץ. זאת הפעם האחרונה. יותר לא יתרחץ במקלחת הזאת. כמה פעמים רצה להחליף את אמבטית הישיבה באמבטיה רגילה? שש שנים אחרי השיפוץ, ועדיין הוא מחליק כשהוא מנסה לעמוד. איך נתן למעצבת הפנים לשכנע אותם שזאת אמבטיה טובה? את זה לפחות לא יצטרך לסבול. בדירה החדשה יש אמבטיה רגילה, ומקלחת, וגם ארון קטן.

יש לו זמן לקפה לפני שהיא חוזרת עם הילדים מהחוג? קפה מהקומקום מלא האבן. עוד דבר שהוא עושה בפעם האחרונה. לדירה החדשה קנה קומקום חדש. עוד שנה גם הוא יהיה מלא באבן. חמש וחמישה. עוד מעט ישמע את קולות הילדים ואת נקישות העקב של נעליה על השביל ליד הבית. בשנה האחרונה התרגל לחכות לקולות הנקישה האלה. הם היו האות שלו לצאת מהבית. ככל שהתקרב רגע הפרידה , והתרבו הריבים, הם פיתחו קוד סמוי להחליט מי יישאר בערב לבד בבית. כאשר היא היתה אומרת שהיא חוזרת מאוחר, הוא הבין שלפחות עד עשר הבית שלו. כשהיא היתה אומרת שאין לה טיפולים הערב, היה מחפש עיסוקים מחוץ לבית. העיקר לא להיות יחד. לא לשאול שאלות, ולא לשמוע יותר שקרים. אז גם הכיר את בתיה.

בתיה עברה גירושים קשים בעצמה, הסביר לו איציק, כשהציע לו להכיר אותה. היא נורא נחמדה ובטח תוכל לעזור לך, לתת לך עצות מה עושים ומה לא. אולי שכחת לדרוש משהו שמגיע לך בהסכם הגירושים. לא את כל הדברים עורכי הדין טורחים לספר ללקוחות שלהם. חוץ מזה, מה אכפת לך? בין כה אתה מספר לי שאתה צריך לברוח מהבית. מה אתה מפסיד? היא ראש טוב, מכסימום תעביר ערב בכיף. ובתיה היתה מקבלת אותו בביתה, למרות ההתרעות הקצרות, בערבים שהיה צריך לצאת מהבית. היא היתה מלאת הבנה ואהדה. מקשיבה לסיפוריו ומנחמת. מדי פעם נותנת עיצות לגבי הסכם הגירושים. האוכל שבישלה היה ביתי ומפנק. וכששאלה "שכבת כבר עם מישהי אחרת מאז שהחלטתם להתגרש?", כבר היה מאוחר מדי בשבילה להתחרט. כששמעה את התשובה, הצפויה לאור התנהגותו באותו ערב, נאנחה עמוקות בקולה הצרוד והעמוק, תוצר של שנים של עישון, ממשיכה לעזור לו לפתוח את החזיה שלה. "איזה טיפשה אני" המשיכה לדבר, תוך שהיא ממשיכה להתפשט "איזה מטומטמת. אסור להיות הראשונה אצל גבר מתגרש. אסור. כמה פעמים אמרתי את זה לאחרות. רק רע יהיה לי מזה. רק רע. אתה תמשיך לחפש ואני אשאר עם החרא. אני חזקה בעצות לנשים אחרות. לגבי עצמי...?". והוא, פצוע משנת מאבק עם מי שהיתה החברה הכי טובה שלו מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה סוף סוף גוף של אישה אחרת.

גוש הארגזים חוסם לילדים את מגרש המשחקים המועדף שלהם בסלון. הזיז את שני הארגזים שהפריעו לראות טלוויזיה. לשחק לא יוכלו. לפחות לראות טלוויזיה בסלון. הוא יכול היה לשמוע את נעמה בקולה המתפנק, "מה זה כל הארגזים האלה? זה מתנות? לאן נוסעים?" ואת התשובה החוזרת ומסבירה מה שאמרו הרבה פעמים לילדים בתקופה האחרונה. "כמו אבא של ליאתי, זוכרים? שאתם באים אליהם לבית של אימא שלהם בתל אביב ולפעמים אתם נוסעים אליה לבית של אבא שלה בהרצליה? וגם רעות, שאת לפעמים לא יכולה לשחק אתה כי היא אצל אבא בירושלים. זוכרת?" "וגם אבא יהיה בירושלים?" "לא. אבא קנה דירה כאן קרוב. ראיתם את הדירה, נכון? זוכרים שאבא לקח אותכם להתייעץ איזה רהיטים לקנות? והוא עשה לכם חדר מיוחד שם. כבר שכחתם, חמודים? ואימא תגור גם כן קרוב לכאן.""ואנחנו נשאר לגור כאן?""לא, מכרנו את הדירה הזאת, זוכרת? לאנשים שיש להם ילד שקוראים לו עומר, והוא בגיל שלך, ואולי יעבור ללמוד בבית הספר שלך. זוכרת? אבל נגור קרוב""וכל יום נבוא לישון כאן?""לא. כל יום תישנו אצל אימא. ויומיים בשבוע תישנו אצל אבא. וכל סוף שבוע שני תישנו אצל אבא. שבת אצל אימא ושבת אצל אבא. לא כיף?""ונבוא לפה לשחק בחצר כל יום?""תדברי עם עומר, ואם תרצו, וההורים שלו יסכימו, תבואו לשחק כאן כל יום" ועכשיו היא תראה את כל הארגזים ושוב תשכח הכל. שוב יצטרכו להסביר לה.

הוא הזדרז לגמור לשתות. גם הספל הזה נשאר אצלה. רק הוא זוכר איך נסדקה הידית שלו. באמצע הויכוח ביום ששי בצהרים, ממש לפני שההורים שלו הגיעו. מוטי שוב טילפן, והיא רצתה לצאת להיפגש איתו. חצי שעה, גג שעה, הבטיחה. בבית קפה, לא אצלו בבית. ואתה יכול לבוא לבדוק. אני אגיד לך בדיוק איפה נשב. זה חשוב למוטי. וזה חשוב גם לי. יש לו לקוח חדש שהוא רוצה להעביר אלי. אתה יודע איך זה ביזנס חדש. הוא אומר שזה ממש דחוף. אל תדאג, אני אחזור לפני שההורים שלך יגיעו. ותפסיק לדאוג, אני לא עושה איתו כלום. אתה עם התקפי הקנאה חסרי התכלית האלה. בסך הכל מה אני מבקשת? שתיקח את הילדים מהמעון, ותשמור עליהם חצי שעה? כל כך נורא? אני יודעת שיום ששי זה היום היחיד שלנו יחד. אבל ככה זה כשמתחילים עסק חדש. הורג אותי שאתה לא מבין. צריך לוותר. אתה צריך ללמוד לוותר, זה מה שאתה צריך. ואתה צריך לעזור לי. אתה כל כך לא מפרגן, שחבל על הזמן. ורק אז הוא טרק את כוס התה שהחזיק, והיא התנפצה לתוך הכיור וסדקה את ידית הספל הזה. אם את יוצאת שלא תחזרי, הזהיר. אחת הפעמים הבודדות שהכעס הזה עזר. היא הסכימה, לא לפני שרטנה שוב על חוסר האימון והילדותיות. אחר כך, כל פעם ששתה מהספל הזה, נזכר בויכוח. היא אפילו לא שמה לב שהידית נסדקה.

הניח את הספל בכיור, ונעמד עוד רגע מול המערכת, עובר פעם נוספת על התקליטים. "היסטוריה" של אמריקה זאת מתנה שקיבל מקובי או לא? לא משנה, שישאר אצלה, ממילא אני לא משוגע עליהם. הפטיפון, בכל מקרה, מתנת השחרור מאבא, נשאר שלו. לפחות על זה לא היו ויכוחים. לקח את "לילה באופרה" והפך אותו. לא, זוהר לא כתב הקדשה כשנתן לי את התקליט בביקור ההוא בפריס. אבל התקליט הזה שלו, בטוח. מבחוץ נשמעו קולות של ילדים וקשקוש מפתחות. איך לא שמע אותם מתקרבים? דלת הכניסה נפתחה והוא מיהר לחמוק דרך הדלת האחורית, מתכופף בעוברו בגינה מתחת לחלון הגדול בסלון, שהילדים לא יראו אותו. היא בטח ראתה את המכונית במגרש החניה, ומנחשת שזה מה שהוא עושה.

כשחזר, אחרי ערב מנחם נוסף אצל בתיה, הבית היה חשוך ושקט. היא, כאמור בהסכם הבלתי כתוב ביניהם, ישנה בחדר השינה. הוא לקח בקבוק קולה מהמקרר, והתיישב על הכורסא בין הארגזים, דוחה את הרגע בו יצטרך ללכת למיטה. המיטה, שבהחלטה עקשנית שלו המשיך לחלוק איתה עד הרגע האחרון, כשיגיעו המובילים בבוקר. הדליק את הטלוויזיה ולחץ על Mute. על המסך, בשקט מוחלט, הרביצה חבורת גברים אחת בחבורה שניה, כשהם לא ירו זה על זה, בין רצף אחד של פרסומות למשנהו. פנסי מכונית מחפשת מקום חניה מחוץ לדירה שפכו אור על התמונה שקנו יחד לפני עשר שנים. תמונה של אישה זקנה יושבת ליד ים סוער. התמונה הראשונה שקנו ביחד מהצייר שישב בפינת אלנבי, ליד השוק, כשהיתה בהריון הראשון. גל של רחמים עצמיים שטף אותו. ישב, ארגזים חוסמים כל פינה בסלון שכל כך אהב, גברים הורגים זה את זה בדממה מוחלטת, ודמעות שוטפות את לחייו בלי קול. הוא לא שמע אותה מתקרבת. יד רכה הונחה בהססנות על לחיו, מנגבת את הדמעות, ויד אחרת החלה מלטפת בזהירות את ראשו. ראש מתולתל התכופף ופה מוכר התקרב למצחו כדי לנשק אותו. בתנועה אינסטנקטיבית הדף אותה ממנו. קול חנוק של עלבון ליווה את צעדיה כשחזרה לחדר השינה. אחר כך הצטרף אליה, מצטנף בצד שלו במיטה מנסה להרדם, מקפיד לא לגעת בה, כפי שהתרגל בחצי השנה האחרונה. עוד שלוש שעות נשארו, זהר השעון המעורר לידו. בשבע יגיעו המובילים.