גדלנו קצת

משרד החוץ ביקשו, לפני השליחות לארה"ב, לשנות את שם המשפחה למשהו יותר ייצוגי, והם החליטו, יחד, שגל הוא תחליף עברי ראוי. שילוב של פתיחת הגלברץ שלה מהבית עם התחלת הגלנקוביץ' איתו הוא נולד. כשדורית גל סיפרה לי את זה, למרות שגלנקוביץ' זה שם נדיר, וצלצל לי מוכר, עדיין לא קישרתי. גלברץ זאת עיירה נידחת בגבול רוסיה-פולין, כך הסבירה את פירוש השם אותו היא תרמה. אני מכחישת פולין, אמרה, בעצם הורי הם מכחישי פולין ואני סתם בת טובה. אז הם החליטו שהעיירה רוסית, הרחיבה, ואני זורמת איתם. לא התחברתי למקור הפולני. אנשים אחרים מהעיירה, כך למדה בטיול השורשים שעשו בקיץ, מחזיקים בגרסת מרבית שנות המאה העשרים, שהעיירה פולנית, לפני שנדדה לחסות הרוסית. גלנקוביץ', שהוא נולד לתוכו, לעומת זאת, הוא שם של יישוב יהודי קטנטן בצ'כיה שנעלם במלחמה. לידיציה לא היה הכפר היחיד שהנאצים מחקו.

היינו בקטע החברתי של שיחת ההיכרות. עשר הדקות הראשונות. לרוב הם באים בזוגות. הנציג הישן של הספק, שמציג את מחליפו, לרוב עם ההסבר המתנצל על הקידום המבטיח שהוצע לו, שאיך אפשר לסרב לו. הפעם דורית הגיעה לבד, בלי קודמה המעצבן בתפקיד. החלק הראשון הוא הכי מעניין. רוב השיחה בין כה וכה מוקדש להצגת הארגון, חלוקת האחריות, תפיסת יחסי ספק-לקוח. איך אני רואה את תפקידי ומה התוכניות בטווח הקרוב והרחוק. משעמם. לפעמים, לרוב כשהספק אישה, היא מתעניינת איך זה לתפקד במעמד בכיר של ארגון כל כך היררכי. אני מגוונת. תלוי בשומעת. ממציאה מטלות ביתיות רק כדי לספק את הסקרנות. יותר מדי מפגשים כאלה עברתי. כמעט תמיד הם משעממים. לפעמים אין לי סבלנות לסיפורים מסביב. הפגישה הזאת תפסה אותי במן בוקר כזה. לכן, כאשר סיפרה על טיול השורשים, העמדתי פנים שאני מקשיבה, ובעצם עברתי בזיכרון על שמות העובדים שעדיין לא קבעתי אתם פ"א. עד לחופשת הפסח צריך לגמור להיפגש עם כולם, נאמר בחוזר של משאבי אנוש. השנה הוחלט לשפר את התהליך. המשאבי אנוש האלה עשו עוד מחקר וגילו, הגאונים, שהקשר בין הכסף לשיחת המשוב הוא בעייתי. השנה יש להפריד את הבונוס השנתי מתהליך ההערכה, כך נאמר בחוזר. בשנה הבאה ההנחיות יהיו הפוכות, וגם הן יסתמכו על מחקר מעמיק ומעולה, שבסך הכל הפוך ב-180 מעלות לקודמו. רק כשדורית אמרה גלנקוביץ' בפעם השלישית, התעוררתי. "איך אמרת שקוראים לבעלך?"

"לא אמרתי. אבל, אם את שואלת, אז מיכאל".

"מיכאל גלנקוביץ'?" שאלתי.

"לא, מיכאל גל. אמרתי לך. שינינו. בגלל משרד החוץ. גלנקוביץ' קראו לו לפני שהתחתנו".

"הוא יליד חיפה?" שאלתי "שנת חמישים וחמש?"

"כן" ענתה דורית "למה, את מכירה אותו?"

אם אני מכירה את מיכאל? מיכאל, בעלה של דורית, הנציגה החדשה של חברת אמ. סי. אל.? שמנחם, קודמה בתפקיד, ניסה להעיף אותי אחרי שטרפדתי החלטה לקנות את מוצר הדגל שלהם? האידיוט הזה נפגש עם המנכ"ל וניסה להסביר לו כמה אני לא מקצועית ומשוחדת וחפיפניקית ועוד כמה ביטויים נפלאים. כנראה שהיה נואש. בטח לחצו עליו לסגור שנה עם מספרי מכירות משופרים. אחרת אי אפשר להסביר איך הוא לא ידע כמה טובים הקשרים שלי עם הבוס, שפירט לי במדויק כל מה שאמר עלי. עשיתי לו את המוות אחרי זה. בנחמדות, אבל ביסודיות. לא פלא שכעת שלח הודעה שהוא חולה ונמנע מלהצטרף לשיחת ההיכרות של דורית. אז את נשואה למיכאל? שתקתי. למיכאל? שאחראי לצלקת שכמעט לא רואים ליד העין שלי, ולסיפור המפורסם בכל השיכבה על שיעור ההתעמלות בכיתה ה’?

מיכאל היה הילד הכי מדהים בשכונה. לדעתי ולדעת מיקה, הוא היה הילד הכי יפה בעולם. הספורטאי של השיכבה, ובעל הבלורית הכי יפה והחיוך הכי משגע. בחצר של מיכאל היה עץ חרוב עתיק, זקן, חרוץ שקעים ועתיר בליטות. אפילו אני, שהייתי נמוכה מרוב בני גילי, הצלחתי לטפס עד לצמרת שלו תוך שניות, נעזרת בגזעו רב הבליטות. מהעץ, אם תפסתי עמדה טובה, הייתי יכולה לראות מצויין מה שקורה בבית של מיכאל. מקום הישיבה שמצאתי על הענף של עץ החרוב הזה היה קרוב מאד למרפסת. קרוב מיד. זאת היתה בעיה, כי מי שיצא למרפסת והסתכל שמאלה ולמעלה, היה יכול לראות אותי. אבל לא היתה לי ברירה. הייתי מוכרחה לשבת שם. פוחדת אבל לא זזה. אולי הוא יצא למרפסת לרגע, ואוכל לראות אותו. העובדה שהחדר אליו היתה המרפסת מחוברת היה של אימא של מיכאל הפריעה לי. אבל לא היתה לי ברירה אחרת. לחדר של מיכאל היה רק חלון, ולא היה עץ מתחתיו. אז הייתי מוכרחה לשבת שם.

עד שתפסתי אומץ לעלות על העץ עברו חודשים ארוכים בהם אני ומיקה, הבת של השכנים והחברה הכי טובה שלי, חרפנו נפשנו ברחובות חיפה. עד כיתה ה’, היינו שתי הבנות-בנים של הכיתה, ושריטות ופצעים היו חלק בלתי נפרד מגופנו. הבית של מיכאל עמד על רחוב הס, שירד בתלילות חריפה מהכרמל להדר, ומול ביתו התפצל לשניים. כשנסעתי מהבית שלי להדר, משתוללת עם הקורקינט שלי ברחוב מונטיפיורי, היורד ליד בית חולים רוטשילד, הייתי מגיעה למהירות הכי מסוכנת ליד הבית שלו. שם צריך לפנות בחדות ולהמשיך במורד התלול של המדרכה של רחוב הס ימינה. היה ריגוש בסיבוב החד הזה, במהירות בה נסעתי על הקורקינט החדש שלי. ההתרגשות גדלה, כי היה סיכוי קלוש שמיכאל יהיה במקרה בבית, ייצא לחלון ויראה אותנו מחרפות נפשנו בעבורו. פעם אחת הוא הסתכל מהחלון. מההתרגשות שכחתי לסובב את הקורקינט, וכמעט נדרסתי. בפעם השניה באותו יום, כשעשיתי שוב את הסיבוב, הוא כבר לא היתה בחלון. אני, דוהרת במורד ומחפשת אותו בעיני, נתקלתי בכל הכח בעמוד חשמל. היום רק במאמץ אפשר לראות את התפרים הזעירים ליד העין הימנית, שאז היתה שטופת דם. מזל שבית החולים היה כל כך קרוב. הצלקות הזעירות הן העדות שנשארה להיתקלות ההיא ולעין שכמעט איבדתי. הקורקינט, היחיד בשכונה שהיה לו מושב אחורי, ושבסיס העמידה שלו היה בגובה כמעט שלושים ס"מ מעל לכביש, ולא נמוך ומגרד את המדרכה כמו של כולם, והיו לו גלגלים גדולים, ולא קטנים ונוקשים כמו של כולם, היה מושבת עד החורף. לא שקרה לו משהו. עונש של ההורים על אותה נסיעה חסרת זהירות. עד סוף הקיץ נאלצתי לראות את מיקה משתוללת על הקורקינט שלה. אני על עץ החרוב, רואה את מיקה דוהרת, ומדמיינת לי איך הוא מסתכל עליה שם, מחלונו שבחדר המרוחק. אולי מתאהב בה? היו מחשבות קנאה מפלחות את הראש.

"תגידי לו איקי. איקי מחיפה. הוא יזכור" אמרתי לדורית.

"איקי? חשבתי שקוראים לך אריאלה"

"זה נכון, אבל מי שמכיר אותי מהבית ספר בחיפה, מכיר איקי. גם מי שמכיר אותי מהצבא אפילו לא יודע שבעצם קוראים לי אריאלה. רק באוניברסיטה נעשיתי אריאלה. חזרתי לאריאלה, זאת אומרת. את, אם תגידי לו אריאלה, הוא לא ידע על מי את מדברת" הסברתי."אז מה, למדת איתו בבית הספר?"

עכשיו אני צריכה לשקול טוב מה אני אומרת. דורית לא חברה שלי. אני מדברת עם נציג שלספק מרכזי שלנו, חברת אמ. סי. אל., ואני צריכה להיזהר. אני מחליטה להמר, מקווה שדורית שונה ממנחם.

"אם את רוצה את כל האמת, בין הגילאים שבע לשתים עשרה הייתי מאוהבת בו עד אימה. סוג של אהבות שיש רק כשאת כל כך צעירה. משהו של פעם בחיים. ולא הייתי היחידה." הוספתי "כל הבנות היו מאוהבות בו. הוא היה ילד מדהים. באמת. משהו מיוחד. תשאלי אותו על החרקות שהייתי עושה בשבילו, ועל עץ החרוב ליד הבית שלו. הוא יזכור. הוא, בכל מקרה, שלא תדאגי, אף פעם לא עשה סימן שהוא בכלל שם לב אלי".

דורית, בשלב זה של השיחה, נראתה, יותר מכל דבר אחר, נבוכה, ואני קצת איבדתי ביטחון בהימור שעשיתי. "אני אגיד לו. הוא בטח ישמח לשמוע. תשמעי, זה מעניין. משהו, לא? לא להאמין כמה העולם קטן, לא? אבל אולי נחזור קצת לענייני עבודה? המזכירה שלך אמרה שאפשר להקציב לי רק שלושת רבעי שעה לכל הפגישה. רציתי לקבל ממך סקירה, אם אפשר, על הרה-ארגון האחרון שעשיתם. הבנתי שיש מוצרים נוספים שלנו שכעת את אחראית עליהם ואולי יעניינו אותנו. יש לנו, למשל, משהו שהוכרז ממש עכשיו, ואולי תרצו להיות חלק מהבטא-סייט שלו?"

המבוכה של דורית, והאופן שבו התמודדה איתה, מצאו חן בעיני. היא מצאה חן בעיני. חזרנו לענייני עבודה. הארכתי את הפגישה, ואחרי שעה נוספת של שיחה, בה מצאנו תחומי עניין אישיים נוספים, נראה היה שניתן לעבוד מצויין ביחד.

למחרת יצאתי לנסיעה קצרה לחו"ל. דיווח רבעוני למועצת המנהלים. אח"כ דורית יצאה לכמה ימי חופש, כך ששבועיים עברו לפני שנפגשנו לפגישת עבודה שניה.

"תשמעי, אין לך מושג כמה בעלי התרגש" פתחה דורית "הוא בכלל טוען שאם היה מישהו מאוהב שם בשני, זה היה הוא. הוא אומר שאת היית מדהימה, ובכלל לא התייחסת אליו כל השנים."

"בחייך" עניתי "כל הגברים אותו דבר. צריך להגיד תודה אם הם זוכרים את השם שלך כשהם חוזרים מהעבודה. את במיוחד בבעיה אם במקרה יצא לך להצליח ולהתקדם בחיים. תאמיני לי, שמעתי כבר מישהו שאמר לי בדיוק אותו דבר. באותן מילים. אני אמרתי לו שבתיכון הייתי מאוהבת בו, והוא, מה הוא ענה? בדיוק כמו בעלך. איפה היית כל השנים האלה? ומה את מדברת? ואת זוכרת בדיוק ההיפך ממה שהיה. דברים כאלה. אל תאמיני להם. כמו שההוא לא שם עלי אז, גם מיכאל אף פעם לא התייחס אלי. זאת האמת". עכשיו אני הייתי הנבוכה מבין שנינו, ומיהרתי להחזיר את השיחה לפסי עבודה.

באירוע השנתי של אמ. סי. אל. יצא לי לראות את מיכאל, אחרי כל השנים שעברו. אלמלא היה ליד דורית, ולא הייתי שומעת ממנה את הסיפור, לא הייתי מזהה אותו. נכון, עברו יותר משלושים שנה מאז ראיתי אותו לאחרונה, אבל בכל זאת. כמעט מטר תשעים בנויים לתלפיות. שיער קצוץ, כמעט לבן כולו. בחליפה מחוייטת שהחמיאה לגיזרתו, מיכאל נראה כמו שזכרתי את אבא שלו, רק גבוה בעשרים סנטימטר.

רק מקרוב, אחרי ההצגה הקצת נבוכה "תכירו, זה בעלי, ארז", "תכירו, זה בעלי, מיכאל, בעצם אתם כבר מכירים", ואחרי כמה משפטים מהוססים, מצאתי את החיוך שזכרתי מאחורי הבעל הגדול של דורית. עם קצת מאמץ ניתן היה לשחזר את הילד של פעם. הבלורית השחורה אמנם נעלמה, אבל השפתיים והגומות היו שם. והשרידים של החיוך.

פגישות, שיש ביניהן הפרש של שנים רבות, דומות זו לזו. שיעור שלמדתי בדרך הקשה, והפגישה הזו לא היתה יוצאת דופן. מתחילים בסקירה היסטורית קצרה של בני זוג, ילדים, מקומות עבודה ותפקידים, תארים ומקומות מגורים. ממשיכים בכמה אנקדוטות שמתחילות ב"אתה זוכר" ונגמרות באנחה נוסטלגית. איך צחקנו על המורה ההוא ואיך צבענו בלילה את הילדה ההיא ואיך האימא שלה התקשרה להורים שלנו להתלונן. אחר כך משלימים מידע לגבי חברים משותפים שנעלמו לנו. אחד ירד לצרפת, זה התחתן וגילה רק אחר כך שהוא הומו. זאת נפטרה מסרטן וההוא סתם היה הבטחה גדולה שהתאיידה. איך קיבל כל שנה פרסים ובסוף גמר פקיד בנק שאפילו ניהול סניף זניח לא נתנו לו. וזה נגמר בשקט מעיק בין שני בני אדם שפעם היה להם עולם ומלואו משותף וכעת עולם ומלואו חוצץ ביניהם. נפרדנו, כמו שתמיד נפרדים בפגישות כאלה, ב"הכדור אצלנו, אנחנו הרי יודעים את הטלפון" הממשיך את אחיו ההכרחי במקרים אלה, "מוכרחים להיפגש שוב".

העבודה עם דורית התגלתה אכן כשונה מהעבודה עם מנחם. היא כיבדה את החלטותי כלקוח. ייצגה את המוצרים שלהם בכבוד, אבל ידעה מתי להפסיק ללחוץ. אפילו זכתה להיות בין המעטים שהזמנתי אותם לארוחת צהרים מיוזמתי. שיחות העבודה בינינו היו לא פורמליות וזרמו. באותה שנה היה לי פרוייקט ענק של החלפת שתי מערכות במקביל. דורית עזרה לי בפרוייקט כמו שאי אפשר היה לחלום בתקופתו של מנחם. באנשים, בשטחי עבודה, בהתקנות של סביבות טסט, מחשבים, פריסת תשלומים. לא להאמין מה ששינוי נציג הספק יכול לעשות. שיחותינו גלשו, כאשר התארכו מבדקי הקבלה של הפרוייקט ולא רציתי להשאיר את האנשים שלי לבד, לשעות הערב המאוחרות. לפעמים הפכו השיחות לאישיות. דורית סיפרה לי קצת על הילדים שגדלו, התואר שמיכאל מושך חמש שנים. הניתוח שהיא היתה צריכה לעבור ואח"כ התגלה כטעות רפואית. אני סיפרתי קצת על מה שקורה לילדים שלי. שתינו התחמקנו מפרטים רבים מדי על חיי הנישואין עצמם. ברחנו לספרים, חינוך, עיצוב, אפילו פוליטיקה. שיחות נשים. למרות כל השיחות האישיות האלה, והנסיונות של דורית להגיע לשיחות על ילדותי עם מיכאל, הצלחתי להתחמק מלספר לדורית את הסיפור על תחתוני האתא והחזיה הראשונה שלי. הסיפור המפורסם שמצליח למיקה כל פעם מחדש בפגישות המחזור של החברה מהצופים.

כל אורכו של הסיפור שלושה או ארבעה שיעורים בכיתה ה’ בבית הספר היסודי. יש גורסים שזה היה בכיתה ד' ויש גם כמה גרסאות לגבי אורכו של הסיפור. יש המגזימים ואומרים שזה היה שש שעות מלאות. אני מאמינה שהוא לקח שעתיים, כי מה שאני זוכרת זה ששיעור ההתעמלות היה בשיעור הרביעי, והלכנו הביתה אחרי שש שעות. בכל מקרה, היינו מתחלקים, לפני תחילת שיעור ההתעמלות ובסופו לשתי חבורות. הבנות היו נשארות בכיתה, והבנים היו יוצאים לשירותים. אנחנו היינו מחליפות למכנסי הכותנה התפוחים וגופית האתא הכחולה בכיתה, והם היו מחליפים למכנסי ההתעמלות הכחולים וגופית האתא הלבנה בשירותים. באחד הימים, כאשר כל הבנות גמרו כבר להחליף בגדים, ורק אני עוד הייתי באמצע, נפתחה הדלת ומיכאל עמד בפתח. הוא חזר מוקדם מהרגיל, ולא בדק, כמו שהיה צריך, אם גמרנו להתלבש. מושא חלומותי והסתכנותי התחבורתית עמד בפתח, כשכל לבושי זוג תחתוני אתא לבנים, וגרוע מזה, החזיה הראשונה שלי. אותה פיסת בד ראשונית, שכל כמה שניסיתי לדחות את השימוש בה, ולא להיות מבין הראשונות שהבנים טופחים על גבינו כדי להרגיש אותה, כבר לא היתה לי ברירה אלא להתחיל ללבוש. כל הבנות בחדר התחילו לצחוק. גרוע יותר. מיכאל, לתדהמתי, הצטרף אליהם. אני, אדומה לחלוטין מבושה, לפי דיווחי כל הנוכחות, מיהרתי להתלבש והתיישבתי. שילבתי שתי ידיים על השולחן והנחתי את הראש עליהן. ככה, במשך שעתיים או ארבע שעות או שש, בוכה או סתם שותקת, הכל תלוי בגרסת המספר ואיכות זיכרונו, ישבתי בכיתה עד שנגמר יום הלימודים. לא עזר כלום לאף מורה, אני הסתגרתי בבושתי, ולא הרמתי ראש מהשולחן. והסיפור הפך מיתולוגיה קטנה ומשעשעת של בני מחזורי. מן תחרות הסיפור הקצר בפגישות, וכל המרבה בפרטים צבעוניים, הרי זה משובח.

הפרוייקט ארך כמעט שנה, ולמרות בעיות לא פשוטות, הסתיים בהצלחה. שבוע לאחר הסיום, קבלנו, אני ועוד כמה מאנשי, הזמנה לחגוג בערב בבית של דורית. תהיה שתיה, ואוכל טוב, ויש גם בריכה, הוסיפה בכתב יד. תביאו בני זוג. יהיה כיף.

הערב אכן היה מוצלח. כמו שדורית הבטיחה. אוכל, שתיה, מוסיקה. כמה מהחבר'ה הביאו בגדי ים ונכנסו לבריכה. האווירה הנעימה, וכמה כוסות יין הצליחו להכניע אפילו את הבושה שלי, והחלטתי שגם אני יכולה להיכנס לבריכה. אם דורית חיה בשלום עם הבטן שלה, הם יסתדרו עם הכרס הקטנה שהלידות השאירו עלי, והלחץ בפרוייקט, עם כל הנישנושים במטבחון בלילות, ביסס. לקחתי את התיק בו הבאתי בגד ים, נכנסתי לאחד החדרים בבית, והתחלתי להחליף בגדים.

עמדתי בחדר כמעט חשוך, ללא חולצה, עם תחתוני הבריג'יט ג'ונס השחורים שלי, מקפלת את הג'ינס, כאשר הדלת נפתחה. מיכאל עמד בפתח עם כוס קפה ביד וטלפון צמוד לאוזנו. "לא, לא על זה דיברנו," הוא אמר, מחפש מקום להניח את כוס הקפה "בפירוש צריך פיתרון לנושא. לא, חכה רגע..." ואז הוא הרים את ראשו וראה שהוא לא לבד בחדר. "אופס, סליחה," הוא אמר "טעות שלי".

ואז הוא זיהה אותי. "אני תיכף חוזר אליך, מושיק... כן, כן, דקה ואני חוזר." הוא אמר וסגר את הסלולרי. הוא עמד שם, אור המסדרון בגבו, קפוא רגע ארוך, מסתכל עלי, ואז אמר, חיוך, אם שמעתי נכון, בקולו "הרגשה של Déjà vu באוויר, לא?" וכשהמשכתי לעמוד בלי תנועה, שותקת, מנסה לחשוב על משהו שנון להגיד, הוסיף "חוץ מזה שאת לא בוכה עכשיו."

טוב, זה היה יותר מדי. התבגרתי קצת מאז, לא? "גם אז לא בכיתי", תיקנתי, עדיין מחזיקה במכנסים המקופלים, כמעט בועטת בעצמי. איפה השנינות, שאני כל כך גאה בה, כשאני צריכה אותה?

"גדלת קצת" ציין מיכאל, טון הדיבור שלו עדיין משועשע, עדיין עומד וחוסם את הכניסה "וגם החלפת חזיה", הוסיף, ואני, כמו תינוקת, מיהרתי להרים את החולצה ולכסות את החזה והבטן. הוא עמד שם עוד רגע ארוך, שותק, ואז הניח את כוס הקפה על השולחן ליד הסלולרי, סגר מאחוריו את הדלת ונשען עליה. הוא הסתכל עלי במבט בוחן של גבר מנוסה, שראה דבר אחד או שניים בחייו ואז הסתובב, נעל את הדלת וחזר והסתובב אלי. בתנועות החלטיות, אבל אטיות, הוריד את החולצה, ובחיוך הרים אותה ונתן לה לצנוח לרצפה. אחר כך חלץ את הנעליים והגרביים, והשיל את המכנסיים. לפני עמד מיכאל שלי, בתוספת כמה קילוגרמים וסנטימטרים, בתחתוני בוקסר ירוקים ובלי גופיה.

"עכשיו אנחנו תיקו. את הראית לי את הלבנים שלך, ואני הראיתי לך את שלי" אמר מיכאל, והחיוך התרחב על פניו היפים. המשכתי לעמוד, שותקת, מנסה לחשוב על משהו מתוחכם להגיד. לא היה לי.

זיק נוסף נדלק בעיניו של מיכאל, ובתנועה קצרה נוספת הוא הוריד את תחתוני הבוקסר. הוא התפתח מאז היה הילד בבריכה שהגננת זהבה היתה פותחת לנו בימי קיץ חמים במיוחד. "זה בשביל שאת תהיי חייבת לי בשלושים השנה הקרובות" אמר, וחיוך גדול על פניו.

עמדתי שם, בוחנת את אהבת ילדותי. אחר כך קמתי, הורדתי את שארית הלבוש שלי ועשיתי צעד לכיוונו. החיוך נעלם מפניו, וראיתי בבירור שהמחווה שלי ריגשה אותו. הוא בדק בידו לאחור, מוודא שהדלת נעולה, והתחיל להתקרב אלי לאט. כשהוא עמד קרוב אלי, מרוגש בעליל, הרמתי יד ללטף אותו. גם הוא גדל קצת. הוא נרעד וקרב את שפתיו לשפתי. עמדנו שנינו, באיחור של שלושים שנה, זה מול זו. בחנתי ארוכות, בפעם האחרונה, את בעלה של דורית, ואז הרמתי יד ובליטוף זהיר של הראש, הרחקתי אותו ממני.

"או קי. חבל. ניצחת שוב. חשבתי שאנחנו מחסלים כאן חוב, אבל כנראה שיצטרך להישאר כאן, למרות הכל, חוב פתוח לעוד שלושים שנה. נראה, אולי מתי שהוא נסגור את החשבון סופית". אמרתי, ולבשתי את בגד הים שהיה מונח על הכיסא. כשהייתי ליד הדלת הסתובבתי, הסתכלתי לאחור ואמרתי "יאללה, בוא, חוזרים למסיבה". שניה אחרי שיצאתי מהחדר חזרתי, נעמדתי בפתח, הסתכלתי עליו שוב בחיוך ואמרתי "בכל מקרה, שתדע לך, מיכאל, מאד נחמד היה לפגוש אותך שוב, מאד נחמד. יפה גדלת".