גינת בלפור, ליד הגנון של אתקה

ישבנו שלושה לארוחת בוקר בשמש אמצע אוקטובר, על פלטות אלומיניום גדולות בחצר של תע"ש. עוד מעט נהפוך אותן, במעגלה הענקית, למיכלי דלק נתיקים. המטוסים של חיל האוויר צורכים מיכלים כאלה בקצב מוגבר עכשיו, וצריך לספק את הסחורה, ומהר.

"נו?" שאל מנשה, פיו מלא בסנדוויץ' אבוקדו שעשתה אשתו.

"נו מה?" אימא עשתה לי שוב פיתה עם גבינה עגבניה וזיתים, כמו שאני אוהב.

"נו?" חקר שלמה, אוכל סלט בקערת פלסטיק. הוא היה אחרי התקפת לב, ואשתו דאגה שיאכל בריא.

"נו, מה אתם רוצים?" הייתי בן שמונה עשרה וקצת, וחיי החברה שלי עניינו מאד את שני חברי לצוות.

"נו, בחייך, אין לנו כח אליך." מנשה גרגר. היו לו ארבעה ילדים בבית, וחיוך שלא ירד מהפנים המשופמות שלו.

"מה אתם רוצים ממני? כל היום נו ונו. אולי נדבר קצת גם עליכם?"

"נו? היה כבר משהו?" שאל שלמה. לו היו רק שני ילדים, גדולים, כמעט בגילי.

"מה, מה היה? אולי תעזבו אותי?"

"נשיקה. היתה כבר נשיקה?" לשלמה היה מאד חשוב שנסיים את הנושא שלא גמרנו לדבר עליו אתמול.

"כן." חזרתי ותקעתי את הראש בפיתה. חצי מהחברים שלי כבר התגייסו, ועשו דברים הרבה יותר חשובים מלשבת בחצר מפעל בחיפה בשמש, ולדון בבחורות עם שני מבוגרים, שיכלו להיות אבא שלהם.

"סחתיין." מנשה כמעט פרק לי את הכתף.

"מברוק." הוסיף שלמה "וואלה, מברוק. ממה נהיה?"

"כמו שאמרתם." מלמלתי, מקווה שלא ישמעו. הם שמעו.

"אמרתי לך? לא אמרתי לך? אני מלך. הכל בחיים נוסחאות. הילד לומד. וואלה סחתין." אמר מנשה "והיה טוב? היא יודעת להתנשק?"

"כן." המשכתי למלמל. מה אני יכול לתרום לשיחה? אני יודע מה להגיד? איזה בסיס להשוואה כבר יש לי?

"רואה?" מנשה המשיך לנאום לשלמה "איך שתיאר אותה, ידעתי. אמרתי לך. קריית ים, בלונדינית, עשרים ושתיים? כמו שאומרים האינטיליגנטים, שם, במשרדים למעלה, אלה עם העניבות והחליפות, משוואה עם נעלם אחד. ככה אומרים, לא? אני, בזבוז אני על אישה אחת."

"בזבוז אתה בזבוז. בטוח." הסכים שלמה "איך שלא מסתכלים על זה בזבוז גדול."

"עכשיו," התעלם מנשה באצילות "אנחנו בשיעור השני. כמה לקח לך השיעורי בית של הראשון? שבוע? עכשיו, שאתה בוגר מצטיין, מנשה מלמד אותך שיעור אינסטנס. יומיים, מכסימום שלושה, ואנחנו נעבור לשיעור השלישי, הכי חשוב."

"טוב." אני, עם הפיתה, שממאנת להיגמר.

"אז ככה." מנשה פינה את שאריות הסנדוויץ' שלו, לקח לשלמה את קערת הפלסטיק, הניח בצד, ופתח "אתה, היום בערב, אתה נפגש אתה?"

"נפגש."

"יופי. כבר טוב. גם התנשקה, גם רוצה להפגש שוב. טוב. אתה לא מקרה אבוד כמו ששלמה אומר כל הזמן. אנחנו בדרך הנכונה. אז ככה זה הולך. אתה, היום בערב, מלטף אותה. לאט לאט אתה מלטף אותה. מבין? אתם הצעירים, קשה לכם לאט. אבל, אתה, לאט, הכי לאט שאתה יכול. כאילו אתה... כאילו אתה במערה נגיד, בחושך, צריך להתקדם? וצריך להזהר, שלא יהיה בור, או משהו כזה? נחשים. עקרבים. עטלפים. באר באמצע החושך. מבין? אז, מרוב הפחד, אין לך ברירה, ואתה ממשש את הקירות לאט לאט, בזהירות? בעדינות? מבין מה שאני אומר?"

"מבין." המטפורה היתה קצת גדולה עלי, אבל השיעור הראשון שקיבלתי מהשניים האלה היה באמת מוצלח. ורציתי לדעת מה יקרה בשיעור השני.

"תתחיל למעלה, בשערות," אמר מנשה, ונגע בשערות של שלמה "אחר כך תרד לאט, ותלטף את האוזניים," אמר, ונגע באוזנו של שלמה, שחיוכו הלך והתרחב "ותרד לצוואר," המשיך להדגים, ואחר כך לכתף אחת, ולשניה, ותרד ליד..."

"הלו, הלו." סבלנותו של שלמה להדגמה פקעה "עוד נגיעה אחת, ואשתך לא תכיר אותך." הוא נרתע, וחזר לקערת הסלט שלו.

"בקיצור," לא היתה למנשה ברירה, אלא להמשיך את השיעור בלי אובייקט הדגמה "תמשיך לאט לאט ביד. חשוב מאד בית השחי והמקום הזה, כאן," הצביע על קפל הזרוע מצידו השני של המרפק "והיד, כאן," הצביע על גב כף ידי "גם זה מקום חשוב. ואם כל זה לא עוזר, תמשיך למותניים, לפעמים זה עוזר."

"עוזר למה?" שאלתי.

"עוזר לבחורה." סתם מנשה ולא פירש "אתה, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך, לאט ובזהירות, וכשזה יעזור, אתה תדע, תאמין לי. כמו שאתה יודע שעכשיו צהרים, ואחרי הצהרים יש ערב, ולפניו יש בוקר? ככה תדע. תדע, ושלא תשכח לשים אחר כך תמונה של מנשה ליד המיטה. ולא סתם תמונה – שיהיו נרות מתחתיה. ולא לשכוח להדליק את הנרות האלה, וכל יום להגיד תודה יפה יפה."

ההפסקה נגמרה. היתה מלחמה, והטייסים שלנו בדרך חזרה מקרבות האוויר שלהם נפטרו מהמיכלים הנתיקים שלהם בקצב מזעזע. חזרנו לעבוד.

חיפה היתה שחורה כמעט לגמרי. פסים דקיקים של פנסי מכוניות קרעו את החושך פה ושם. פיסות אור זעירות בקעו מהבתים המועטים, שבעליהם לא אטמו את חלונותיהם על פי ההוראות. ההאפלה היתה עדיין בתוקף, למרות ששברי ידיעות חיוביות התחילו לטפטף מהחזית המצרית והסורית. עדיין לא התפרסמו רשימות החללים. יעברו ימים עד שאדע שמוישלה', וחיים, ודובלה' ועופר ועוד כמה חברה' מהשבט לא יחזרו. יכולתי להתעמק ביהודית ללא רגשי אשם.

לגינת בלפור ולי היתה היסטוריה. לא רחוק מכאן נולדתי. מעבר לגדר היה הגנון של אתקה. אתקה שדאגה לספר לכל מי שרצה לשמוע, וגם למי שלא, על הילד ההוא, שביום הראשון שהגיע לגנון, טיפס עד קצה הגדר על השיח המטפס שעטף אותה. אף ילד לפניו או אחריו לא הצליח לעשות את זה, היתה מתפעלת. והילד הזה היה רץ אחר כך דרך אותה גינה לבית הספר היסודי שהיה במרחק מאה מטר. לצופים הייתי עובר בה שלוש פעמים בשבוע. וביום כיפור האחרון בבוקר, לפני שבועיים וקצת בסך הכל, לתדהמתי, ראיתי לידה, בדרך לבית הכנסת של סבא, בשמונה וחצי בבוקר, את טורי האוטובוסים ההזויים מעמיסים מילואמיניקים. מה עושים אוטובוסים ברחוב ארלוזורוב באמצע יום כיפור, אבא ואני לא הבנו. רק בצהרים, עם האזעקה שקרעה את הדממה היום כיפורית, התחלנו להבין. כעת הגינה היתה אפלה כמעט לגמרי. מישהו דאג לפנס הבודד, שעמד במרכזה, והדביק עליו פסי דבק שחורים, משאיר חריר דק, ששפך פס עגמומי צהבהב-כתום על אחד משני הספסלים בגינה. אנחנו ישבנו על הספסל השני, בחושך כמעט מוחלט, צמרות עבותות של עצי אורן ענקיים סוככות עלינו ומפרידות אותנו מהעולם כולו.

שקט היה בגינה. איש לא יצא לרחוב, ומהבתים לא נשמע קול. רק צחקוקיה של יהודית למשמע הסיפורים שלי על מנשה ושלמה קרעו את השקט. התרכזתי, כמובן, בעלילות הנשים והילדים, כפי ששני חברי המבוגרים הטיבו לתאר. לא חשבתי שיעניינו אותה שאר שיחות הגברים שניהלנו. אחרי כמה סיפורים, חידשנו מעשינו מהנקודה בה הפסקנו אמש.

שפתיה של יהודית היו רכות. היא היתה המורה הכי טובה שיש. שלא כמו ניסיונות הבוסר הקודמים שלי, היא לא הסתערה עלי בלשון זריזה, לא נקשה שיניה בשלי, ולא קפצה שפתיה באמצע. יהודית היתה שונה. היא פתחה בנשיקה ארוכה, רגועה, מרככת את שפתי לתחושת חמאה נעימה. אחר, כמעט בהחבא, החליקה לה לשונה לתוך פי, מחוספסת, חמה, נעימה, מגששת דרכה אל לשוני, עוטפת אותה כשמיכה. לאט. מאד לאט. כל כך לאט, עד שכמעט שכחתי את משנתו של מנשה. משנזכרתי, שלחתי יד לראשה, והתחלתי ללטף את שערה. פתחתי בשערות בקדמת המצח, קצות אצבעותי עושות דרכן, מנסות להסתנכרן עם אטיות לשונה. משם, במעלה הראש, הלאה, לעורף, בורר קבוצות שיער אחרות כל פעם, חופר אל שורשיהן וחוזר ועולה אל קוצוותיהן. וכך, לאט לאט, היא בתוך פי, ידי מתקדמות על פי המפה של מנשה, מנסה להתרכז בשתי הפעולות בו זמנית. מאד נעים לי בפה, נעים לי ביד, אבל עדיין לא ברור לי מה זה ה"יעזור" הזה שמנשה דיבר עליו?

משנגמרו לי שערותיה של יהודית, והייתי בדרכי לצווארה, נזכרתי ששכחתי את האוזניים. בלי למהר, ממלא בצייתנות דקדקנית אחר הוראותיו של מנשה, חזרתי לאוזן ימין. תנוך, מעטפת האוזן, ענבל. מאד לאט. שם לב לשערות הזעירות, דקיקות, רכות, כמעט לא מורגשות. שום דבר לא קורה. אוזן שמאל. אולי הבעיה היא בסדר. נשנה – מעטפת, תנוך, ענבל. עדיין כלום. טוב, הלאה. הצוואר, מעקב רפרפני אחרי התפתלות תפיחת העורק העדינה אל העורף וחזרה במעלה הצוואר לכיוון הראש. לשונה עדיין בפי, אבל חוץ מזה אין שינוי. אחר כך כתף ימין, מחליק בעדינות, שלא לבצע פעולות חריגות מדי, מעל כתפית החזיה, משתדל ומצליח לא לגעת בה. עובר לכתף שמאל. אותן פעולות. לאט לאט. עדיין שום דבר. אולי מנשה טועה. זה שהוא היה כל כך בטוח בעצמו, לא אומר כלום. אולי אני מדלג על משהו שהוא אמר. טוב, מחר אשאל אותו שוב.

כשהגעתי לידה הימנית, השינוי הגיע. בהתחלה הוא היה מזערי. כמעט בלתי מורגש. ללא הנחיות מנשה, אין סיכוי שהייתי שם לב. ככל שירדתי במורד היד, סורק כל מילימטר מרובע מקיבורתה, הרגשתי כיצד הולך גופה ומצטמרר. זה התחיל בתזוזה קלה של הכתף. מינימלית. פעוטה. בכריות קצות אצבעותי הרגשתי איך שערות ידה הזעירות, שהיו בהירות באור יום וכעת היו חלק מהאפלה הכללית, מזדקרות. כשהגעתי למרפק, זה קרה. השינוי המיוחל הגיע סוף סוף. האיתותים עליהם דיבר מנשה הפכו כעת ברורים. רעד של ממש עבר מהכתף וזעזע את כל הזרוע. בכל יום אחר הייתי חושב שקר לה. כשנגעתי בחטף בזרת בקפל ידה, אותה פיסת עור רכה וענוגה בצדו הפנימי של המרפק, אליה לא הצליחה הדגמתו של מנשה על שלמה להגיע, התקמר גופה. זה עזר, רציתי לצעוק למנשה, זה עובד. אבל איפה אני עכשיו ואיפה מנשה, שיושב עם האישה וארבעת הילדים אי שם בפרברי חיפה, משחקים מונופול בהאפלה. השיטה שמצאו להרגיע את הילדים. אז התאפקתי. יהודית לא. ה"יעזור" של מנשה הוכיח את עצמו. לפתע, בתנועה מהירה עד כדי כך שלא הצלחתי לעקוב אחריה, היתה ידה, ששחקה עד אותו רגע בשערות עורפי, מונחת על ידי הימנית, מושכת אותה בהחלטיות אל קדמת חולצתה. קשה לי להסביר איך היא עשתה את זה, לא הספקתי לשים לב, אבל בתנועה זריזה, שגם כשאני מנסה להיזכר בכל כוחי אני לא מצליח לשחזר, הצליחה לפתוח בידה השניה את אבזם החזיה.

אור קלוש נגה מהפנס הגבוה, זורה שלולית עכורה של אור חיוור על הגינה. בתוך החושך הכללי זרחו שני עיגולים לבנים, מושלמים, בוהקים באור הלא טבעי של ההאפלה, מקיפים שני עיגולים קטנים יותר, שחורים. ראיתי פה ושם דברים יפים בחיי, אבל מעודי לא ראיתי מראה יפה כל כך. כה הדור. כה נשגב. כה מרוחק, ועם זאת כה קרוב ומושך. בחומר של בחינות הבגרות לא למדנו על כלי הדם, אז אני לא יודע כמה יש בגוף האדם. אצלי, באותה שניה, כולם, כל המאות או האלפים, הזרימו במרץ בלתי נדלה דם ללב. כחזן הלום רעב, המרים ראשו מסידור התפילה ומסתכל על הדר ארון הקודש, הפתוח בתפילת נעילה. כמו יפי הכינרת, המתגלה בבת אחת כשמגיעים לפסגת קרני חיטין בטיול ההכנה של הגדוד בצופים. כאדם המחפש כל חייו מטמון, שאפילו לא ידע על קיומו, ולפתע, לפניו, שני ארגזים מלאים מטבעות זהב נוצצות. והנה מולי המטמון הזה. גיזת הזהב הפרטית שלי. ומעל המטמון הפרטי הזה, הקרוב אלי, זהרו שני פסי שיניים מחייכים, עיניים לבנות הסתכלו בי ממעבה החשיכה, והיד הנעימה, אותה יד זריזה והחלטית, שבתנועה הקסומה לפני רגע שיחררה את החזיה, עטפה את עורפי ומשכה אותי הלאה ופנימה, אל תוך הקסם הרך.

"נו?" שאל מנשה. הנשים כנראה דיברו ביניהן שיחת בריאות כזאת, אחרת לא היה הסבר לקערת הפלסטיק הצהובה, מלאת הסלט, שמצא בתיק האוכל.

"נו מה?" גם אימא החליטה לגוון, והכניסה לסנדוויץ' שלי דג מלוח, שאני לא סובל. היא אומרת שהוא מאד בריא לעצמות.

"נו?" חקר שלמה, אוכל את הסלט שלו מהקערה הכחולה.

"נו, מה אתם רוצים?"

"בחייך? אתה לא רוצה להגיד לי שכלום? אתה לא מתכוון להגיד שמנשה הגדול טועה, נכון, ילד? אין – מנשה הקוסם לא טועה. יש נושאים שכן, תשאל את אשתי היא תגיד לך כמה וכמה. היא תפרט, תאמין לי. אבל בנושא הזה? אין טעויות. אין אפס אצל מנשה הגדול. מנשה המלך, בשבילך. אם לא הצלחת, אתה חנטריש עוד יותר ממה ששלמה ואני חושבים. בסוף לא תהיה לי ברירה ואני אצטרך להקריב את עצמי ולשבת אתכם, שתראה איך עושים את זה נכון. תגיד לה מנשה בא רק בשביל ההדגמה ותיכף הולך. היא תבין. בטוח. אני אעשה ואתה אחר כך תעשה בדיוק אותו הדבר, הבנת? תשמע מה מנשה אומר : אם לא קרה כלום, אז אתה לא עושה מה שאני מסביר לך. לא כמו שצריך. הבנת?"

רשימות החללים והנעדרים כבר התחילו להגיע. למרות עמדת הפתיחה הנוראית באמצע יום כיפור והשמות המוכרים מדי, היה כבר ברור שגם את המלחמה הזאת אנחנו מנצחים בסוף. עמדת הפתיחה היתה איומה, והחששות היו רציניים, אבל ידיעות טובות הגיעו מכל החזיתות. בסוף יהיה בסדר. הגיוס שלי הוקדם ואולי אתפוס עוד משהו מהמלחמה הזאת. עמדתי לעזוב אותם עוד כמה ימים. בשבועיים שהמשכתי לעבוד אתם הם חקרו אותי בלי הפוגה, אבל אני שתקתי. שוטר טוב ושוטר רע, חוקר קשוח וחוקר אוהד. שאלות, איומים, הבטחות, תחנונים. מה הם לא ניסו? הם שואלים, ואני בשלי. שותק כמו קבר. שיחפשו את החברים שלהם. אני לא מדבר עם זרים על ענייני הפרטיים. חוץ מזה, אני עוד רגע מתגייס.