האצבעות העדינות של מאשנקה

ארז נאנח. החריקות האלה של המעלית יגמרו ברע. אם הם מתחזקים את המעלית הזאת כמו שהם משקיעים בחומרי הבנין שלהם, יום אחד אני אפול ואשבור את הראש. במקרה הטוב אשבור את הגב ואשאר נכה. בעיתון יכתבו משהו קצר בעמוד שמונים על עוד מקרה של רשלנות בענף הבניה. ואם הם משחקים עם ההפרשות שלי לביטוח כמו שהם מפרישים את החומרים לבדיקות של אגף הבניה במכון התקנים, גם טיפול רפואי לא יהיה לי. מה היה לנו רע, חזר ארז ונאנח, מה היה לנו רע, מאשנקה, שעכשיו אני צריך לבקש בעבודה את מאירה? הבוס הזה שלך, שלא מרשה פלאפונים בעבודה, ובגללו אני לא יכול לצלצל אליך ישר, אלא צריך לשמוע אותו קודם. מה זה אין פלאפונים בעבודה? מה אתם, מנתחי מוח? גם לא משלם כמעט, וגם את מה שהוא כבר כן נותן, הוא משלם חודשיים או שלושה באיחור. גם רוצה שתעבדי בלי סוף, וגם לא מרשה פלאפונים. ועוד צוחק עלי, כשאני מבקש את מאירה. אם אני מתכוון למאשנקה, הוא שואל. פעם אחת התבלבלתי, פעם אחת, ומאז הוא מציק לי כל פעם. הייתי עייף, אחרי המשמרת, והתבלבלתי. הקטנה בכתה, והיה לה חום, והגדולה ישבה במיטה שלנו, בחדר השני, שמעה מוסיקה באייפד בקולי קולות. היא היתה כל כך חמה, שנכנסתי ללחץ, וחשבתי לקחת אותה לבית חולים. אבל הייתי כל כך עייף מהמשמרת הכפולה שעשיתי. אז ביקשתי ממנו את מאשנקה, בטעות. מאז הוא שואל אותי את מי אני רוצה יותר, את מאירה או את מאשנקה, וצוחק.

המעלית חרקה, גנחה, מגלה יותר ויותר שמיים ככל שהיא עולה, הטלטלה ועצרה. שמונים מטר מעל לקרקע, השמיים מאדימים באופק ומחשיכים, וארז מתחיל את משמרת הערב שלו. גשם טורדני ירד כל היום, והמשיך לזרזף גם עכשיו. למטה התחלפה משמרת הפועלים. יותר גרוע מרוסיה בונים כאן. הכל לוקח כל כך הרבה זמן. בטח שככה אי אפשר לגמור בנין בפחות משנה. אם למי שמפעיל להם את המנוף יש תואר שני בהנדסת רכבות, איך יצליחו לגמור בזמן? חודש קורס הסבה לבנין, ונותנים לי להפעיל מנוף של מאה ועשרים מטר. מהנדס עם הכשרה מינימלית מעמיס חומרים לארבעה פועלים, לפעמים חמישה, עד אמצע הלילה. בדיחה. בכלל פלא איך שני הבניינים הגדולים האלה, שעומדים כאן, וכבר גרים בהם, גמורים. מאשנקה אף פעם לא טועה בשם שלי. רק פעם אחת, בעבודה הקודמת, כשגם אני עוד הייתי בניקיון, היא התקשרה אלי באמצע משמרת, בוכה, ואמרה אנטולי, אנטולי, בוא קח אותי מכאן עכשיו. איזה נבלה זקן, בן ששים אולי, שיושב לו במשרד עד שעה מאוחרת, החליט שלא מספיק לו רק להסתכל על מאשנקה שלי. את הציפוניים הייתי עוקר לו אחת אחת. זקן אידיוט. לתפוס את מאשנקה שלי, כשהיא מתכופפת אצלך, לנקות את המשרד הנוצץ והמגעיל שלך, בתשע בלילה, ולהגיד לה שאתה מתגעגע לאישתך, שנסעה לחוץ לארץ? שיסע אחריה, דגנרט. סוטה. איזה אצבעות נהיו לה, למאירה שלי, מאז שהגענו לכאן. פעם היא פחדה שתחלה במחלה הזאת, שכתבו עליה פעם בעיתון. המחלה הנוראה הזאת, שמקבלים אם עובדים יותר מדי במחשב. והיא כל הזמן עבדה במחשב, במכון הפוליטכני שלה. עכשיו הידיים שלה, שהיו שם כל כך עדינות ולבנות, מלאות חריצים, מהמים והסבון של הנקיונות. גם כשהכפפות נקרעות, הם לא מחליפים. רק פעם בשבועיים אפשר להחליף, אמרו לה. אם את קורעת יותר מהר, תקני לבד. לא הבעיה שלנו, ככה אמרו. ממה תקנה? מהכסף שהם בקושי נותנים לה, או מהכסף שפה לפעמים נותנים לי, בשביל העבודה על המנוף הזה? חוסכים גם על הסבון, ומשתמשים בחומרים שהורסים קודם את הכפפות ואחר כך את הידיים. הרבה פעמים שמעתי אותה צועקת עליו שישלם בזמן. לא עוזר. הוא תמיד אומר שהבעל בית לא משלם לו. מה איכפת לנו מי לא משלם לו? כשהם מרוויחים, הם מתחלקים איתנו ברווחים?

ארז טפח על כתפו של גרישה, שלא שמע אותו מגיע. הוא צעיר, יושב כל היום עם האייפד שלו, בקושי שומע את מכשיר הקשר של מנהל העבודה. צודק. מי יכול לראות מה הוא עושה כאן? מסתכל על הפועלים הקטנים, כמו גפרורים שם למטה, ומבין מתנועותיהם מה הם רוצים. גרישה הוריד את האוזניות, שהמשיכו לצווח מוסיקת טכנו, וסגר את המכשיר. השארתי לך כאן חצי בייגלה, ארז, גרישה אמר, לא בא לי לגמור אותו. עשר שנים עם השם הזה, ועוד לא הצליח להתרגל שקוראים לו, באמצע משפט ברוסית, ארז. חוץ מזה, הוסיף גרישה, תראה את הערימה הזאת של הברזל שבע עשרה. משהו שם לא מחזיק טוב. כבר שתי חבילות התפרקו לי באוויר היום. מזל שלא היה אף אחד מתחת. גרישה לקח את תיק האוכל שלו ואת התרמוס, ונכנס למעלית בדרכו למטה. יש לו משמרת נוספת בטיילת. שומר במועדון לילה שם. חכם הגרישה הזה. לא הסכים להחליף את השם בשדה התעופה. אפילו שניסתה ללחוץ עליו, הגברת מהסוכנות. צחק לה בפנים. הצעירים האלה. אבל צודקים. גרישה שם מצויין. גם אנטולי. אולי גם אני אחליף חזרה לאנטולי.

ארז הניח את התרמוס ותיק האוכל בפינה, שם את הטרנזיסטור על המדף, וכיוון לקול המוסיקה. הוא גבוה, הגרישה הזה, המשיך לרטון, מנמיך את הכיסא, כדי שיוכל להגיע למוטות ההנעה. בשביל זה למדתי חמש וחצי שנים? תואר שני הם קוראים לזה כאן. ועוד בהצטיינות? בשביל להרים ולהוריד כיסא? להוריד כבל כדי להרים מטענים? להניע זרוע מתכת של שלושים מטר ימינה ושמאלה? ארז הסתכל למטה, וראה, בקומה חמש רק ארבעה פועלים. מה זה, משה, שאל במכשיר הקשר, זאת משמרת של שישה, לא? לא שישה? היו צריכים להיות, ענה משה, מנהל המשמרת, אבל אחד הרגיש לא טוב, ואחד לא יכול היה לבוא. יופי, עוד יותר טוב, כל הכבוד לענף הבניה הישראלי. מנהל משמרת אחד, מנופאי אחד וארבעה פועלים לשש שעות, על בנין שצריך להיות, בסוף, עשרים קומות. ואפילו השלד של קומה חמש לא גמור ממש, וצריך לעשות בו תיקונים. איך הם חושבים לגמור לבנות ככה את הבנין? טוב, מה איכפת לי אני? זה לא כסף של אבא שלי, וגם לא של אימא שלי, שתהיה בריאה. רק שישלמו בזמן, ומצדי, שלא יגמרו אף פעם לבנות אותו. ארז שוב נאנח, וכוון את זרוע המנוף לערימת הברזלים הגדולה. מבעד מסך הטיפות ראה את הפועל הרומני הבודד מסמן לו, עשרות מטרים למטה, שהכבל הגיע, והוא עצר את זרוע המנוף.

השמש שקעה כעת לגמרי, והשתרר חושך כבד. הטיפטוף התגבר, והפך גשם סוחף. מגובה מושבו נראו הטיפות מטיילות באוויר בלי כיוון, אחר מתאחדות, ומסתחררות במערבולות הרוח קבוצות קבוצות, כמו להקות דגים ענקיות, מוארות בלבן הבוהק של פנס המנוף והצהוב כתום של אורות הבניינים הסמוכים. אוויר קר חדר מבעד החריץ בחלון התא, וארז סגר אותו. היו לו עוד שלוש חבילות ברזל להעלות לקומה חמישית, שלוש רשתות, כמה בריכות בטון, ויוכל לנוח קצת. העבודה התנהלה לאיטה, ואפילו משה כמעט ולא הפעיל את מכשיר הקשר. אפשר היה לראות אותו, חבוש בקסדה המיוחדת הירוקה זרחנית שלו, מחלק הוראות לפועלים, מדליק סיגריה בסיגריה.

רק שש וחצי. הזמן זוחל. עוד שלוש וחצי שעות עד סוף המשמרת. הרעש של טיפות הגשם הדופקות על גג התא החריש את המוסיקה, וארז הגביר את קול המקלט. ברדיו היתה שעה של מוסיקה קאמרית שלא הכיר. צריך לדבר עם מאשנקה על החיסורים של הגדולה מבית הספר. אולי מאשנקה תלך לדבר עם המורה, לשאול מה קורה. עדיף שמאשנקה תלך. העברית שלה יותר טובה. הילדה אומנם אמרה שזאת טעות של המורים, והיא בכלל לא היתה חסרה כל כך הרבה שעות, אבל צריך לבדוק. הילדה לא שקרנית, אבל אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בגיל הזה. כל הזמן עם המוסיקה שלה והיציאות עם החברים. רק שלא יקרה מה שקרה לגלינה ויאנק עם הבת שלהם. יאנק, לפחות, לא עבד, ויכול היה לטפל בילדה, עד שקצת הסתדרה. חצי שנה טיפל. איך אנחנו נוכל לטפל בבעיות כאלה, עם שעות העבודה של שנינו? חוץ מזה, אנחנו והחברים עזרנו קצת ליאנק בכסף. מי יעזור לנו אם יקרה משהו לגדולה? מי יטפל בה? יפטרו אותי אם אני אקח חופש אפילו לשבוע. ובטח גם את מאשנקה. ארז הפסיק את תנועת המנוף, מזג לעצמו תה חם מהתרמוס, ופתח את תיק האוכל. עוד פעם פסטרמה בחרדל עם מלפפון חמוץ.

הגשם נחלש, ושוב יכול היה לראות במטושטש את חלונות הבנין הסמוך. מולו, בקומה האחרונה, נפתחה דלת הכניסה, וגבר לבוש בחליפה ועניבה נכנס. הוא הניח את התיק, הוריד את הז'אקט, שחרר את העניבה, ונעלם מהחלון. רגע אחר כך חזר והגיח דרך חלון המטבח. הוא הסתכל על השולחן, פתח את דלת המקרר, והסתכל ארוכות לתוכו. כשדלת המטבח עדיין פתוחה, הוא הסתובב, וצעק משהו. שני חלונות מימין, ראה ארז את האישה, שוכבת על המיטה בחדר השינה, קוראת עיתון ולא מגיבה. הגבר חזר וצעק, והאישה המשיכה לקרוא בלי לענות. אחרי כמה צעקות כאלה, הגבר חצה את המטבח בצעד החלטי, הופיע בחלון הסלון וחצה גם אותו, והופיע שוב בחלון חדר השינה. האישה קמה מהמיטה, אומרת משהו שארז לא שמע. הגבר המשיך בצעדו הנמרץ, מוסיף לצעוק. האישה ענתה, מצטנפת מול כעסו, אבל צעקותיו לא הפסיקו. הם נעמדו אחד מול השני, פניהם קרובים מאד זה לזו, הוא צורח והיא מנסה לענות. החלונות היו סגורים, וארז לא שמע דבר. מהמרחק הזה, גם בלי הגשם בחוץ וחלונות המנוף והדירה פתוחים – גם אם היה שומע, לא היה מבין מה הם צועקים. אחת הצעקות גרמה לה להרים את הראש, ולענות. נראה היה שרווח לה, כי כעת היא חייכה אל הגבר. אחרי שני משפטים שלה, הגבר הסתובב, עומד לחזור למטבח. האישה אמרה עוד משפט עם חיוך, וזה היה האות לגבר להסתובב, ובתנופה לתת לה סטירה. היא נפלה אחורה, על המיטה, מחזיקה בידה את פניה. הגבר התקרב אליה, ונתן לה סטירה נוספת. ארז התחיל לחפש את מכשיר הטלפון שלו בתיק. זה משהו רע. צריך לצלצל למישהו, להודיע. שיבואו ויפרידו. אבל למשטרה אי אפשר. ברוסיה לא מצלצלים למשטרה. רק צרות יש מהם. אבל כאן ישראל. אולי יצלצל בכל אופן? אם זה ימשך ככה, הוא יהרוג אותה. אבל אם יצלצל, מה יגיד? איזה קומה זאת? מה הכתובת בכלל? כששלחו אותו בפעם הראשונה לכאן, לא אמרו כתובת. אמרו לרדת באוטובוס בפינת פנקס דרך נמיר, ולחפש שלושה בניינים גבוהים. שניים גמורים, ואחד באמצע בניה. זה המקום, אמרו, לא תוכל לפספס, ולא מסרו כתובת. עכשיו, מה יגיד לשוטר שיענה? הוא מצא את הטלפון, וחייג למשטרה. צליל תפוס נשמע. לא להאמין המדינה הזאת, רטן לעצמו, וחזר וחייג. נשמע צלצול רגיל, והוא חיכה. הגשם נפסק כעת לגמרי, והדמויות בחלון היו ברורות לחלוטין. הגבר נתן עוד מכה לאישה, שהמשיכה להשתופף בפינת המיטה. בצד השני של קו הטלפון, צלצל המכשיר, אבל אף שוטר לא ענה. איך הם הצליחו בכלל להקים את המדינה הזאת ככה, איך? בשביל לחפש עובדים זרים ולגרש אותם יש להם אנשים, אבל בשביל לתפוס גברים מכים אין. ארז הסתכל למטה, והתחיל לספור את הקומות. לפחות יוכל להגיד לשוטר באיזו קומה גר הזוג הזה. גם להם יגיד הבניין בפינת פנקס דרך נמיר. מכשיר הקשר התעורר לחיים "תגיד לי, נרדמת שם למעלה? אין לנו את כל הלילה לחכות לך. תגמור כבר את הפסטרמה שלך ותעמיס כבר עוד ערימה" מאיפה המשה הזה יודע איזה סנדוויץ' מאשנקה מכינה לו? הוא הרים את מכשיר הקשר, כדי לספר למשה על המכות, כשראה שאין כבר מה לספר. הגבר ישב כעת על המיטה, והאישה זחלה מפינתה והתכרבלה בין זרועותיו. הוא כבר לא צעק, ורק ליטף את ראשה. "משטרה שלום" ענה לו סוף סוף קול גבר בטלפון. "אה, אהה" התבלבל ארז "כלום, כלום, סליחה, טעות", וסגר. "מה אמרת?" משה היה עצבני "מה טעות מה? מה סליחה, מי סליחה? לא צריך את הסליחות שלך, רק את הברזל עשרים. ברזל שבע עשרה יש לנו מספיק. ומהר כבר, אין זמן". ארז הניח את הסלולרי על המדף, הפעיל את הזרוע, וכיוון את הכבל לערימת העשרים. אחרי שהרים שלוש ערימות, הסתכל שוב על חלון חדר השינה. הוא היה חשוך. בסלון היה אור קלוש שהגיע מהמטבח, שם ישב הגבר ליד השולחן, והאישה עמדה בפינה ועשתה לשניהם קפה. "עוד שתי ערמות שבע עשרה, לקומה שש" נבח משה. הזוג ישב ושתה קפה בשתיקה, ואנטולי הרגיש צמא גדול. היה מחניק בתא. התנור החשמלי דלק, והחלונות נשארו סגורים מאז הגשם. האישה ליטפה את ראשו של הגבר, וארז הרגיש איך הסנדוויץ' עושה דרכו חזרה למעלה. אין אוויר. אין חמצן בתא. הוא מיהר לפתוח את החלון לרווחה, והקיא את נשמתו החוצה. פלחי הפסטרמה וחתיכות מלפפון חמוץ התעופפו בנחת באוויר הצלול, משייטים כמו נוצות בין כיסי האוויר הקטנים, עד שנחתו עשרות מטר למטה. הוא נשם נשימה עמוקה, מרגיש איך האוויר מנקה את גופו. אם אני לא שומע מיד את קולה של מאשנקה, אומרת שהכל בסדר, אני עוזב את המשמרת עכשיו ונוסע למשרדים המצוחצחים שלה ברמת גן.

הטלפון של בעל הבית צלצל וצלצל, אבל לא היתה תשובה. כשענתה לבסוף המזכירה האלקטרונית, ניתק. רק זה חסר לי, להשאיר לו הודעה. יש עוד מספר, שמאשנקה נתנה לו. תשתמש רק במקרי חירום, אמרה, רק כשממש אין ברירה. בעל הבית מאד יכעס אם תצלצל סתם ככה למספר הזה. אנטולי מיהר לחייג את המספר השני. אחרי שני צלצולים, ענה לו הבוס, מתנשף, בקול כעוס "כן, מה?". זה לא ערב לשני ישראלים נובחים. אולי בכל זאת נחכה עד שיהיה מקרה חירום באמת, סגר ארז את הסלולרי.

האוויר הקר שנכנס מבחוץ טיהר את התא. הוא מזג לעצמו תה מהתרמוס, ושתה לאט. עוד שעה, רק עוד שעה, מלמל לעצמו, מניע את זרוע המנוף, מרים קורות ברזל לקומה שש, לעבודות של משמרת הבוקר. חבורת ילדים חצתה את הרחבה הגדולה מתחת, ונעמדה בין ערימות הקרשים והברזלים, דנה בהתלהבות בנושא לא ברור. תיבת התהודה שיצרו שלושת המבנים העצימה את קולות הצחוק והדיון שלהם. אנטולי ניסה להבין מה הם אומרים, אבל לא הצליח לקלוט דבר. נדמה שהם חוזרים על שם אנגלי אחד, אבל לא בטוח. משהו כמו ג'ונס, או ג'ימס, או ג'ורדן. הם המשיכו עוד זמן קצר בדיון, ואז התפזרו. רבע לעשר. "עוד שתי ערימות, וגומרים" במכשיר הקשר אפילו קולו של משה נשמע כבר עייף.

המעלית עשתה דרכה למטה באיטיות, ציריה העייפים חורקים, מצרצרים וזועקים. צריך לשמן אותם. מחר אשמן אותם, מחר, כשיהיה לי כח. עכשיו הכי מהר שאפשר לאוטובוס, והביתה, השתרך לתחנה הקרובה. צריך לראות שהקטנה סידרה את הילקוט נכון למחר. ולא לשכוח להסתכל בילקוט של הגדולה, לראות שעשתה שיעורים. וגם אם יש עוד פתק מהמורה. מוכרחים לעשות משהו בנושא. החיסורים האלה לא טובים. זה יגמר ברע. רק שיהיה לי כח להסתכל בתיקים ולבדוק. וגם לא להרדם שוב מול הטלוויזיה. לחכות עד שתגיע באחת עשרה וחצי. אני צריך חיבוק ממאשנקה שלי. ולטיפה של הידיים העדינות שלה. למרות החריצים.