הבאג של וויקס והאפשרות שאמות בחצי השנה הקרובה

קודם כל, בקשר לכותרת המטומטמת הנ"ל, שכל מטרתה שתפתחו את ההגיג הזה – לא להיבהל. אין לי כל כוונה למות בחצי השנה הקרובה. מצד שני – לך תדע.

אז ככה : תראו, כבר שיתפתי אתכם בעבר בבאג המעצבן הזה של וויקס, בו כאשר קטעים שמתוזמנים להתפרסם בעתיד, בניגוד לקטעים שאתה מפבלש online, לא יוצאת לגביהם הודעה למייל שלכם. אז זהו, שהם עדיין לא פתרו אותו. התוכניתנים שלהם עסוקים כנראה בבאגים יותר חשובים, או features שימכרו עוד מנויים לאתרים שלהם. אני, לעומת זאת, ממשיך לעבור, לעבוד ולתקן את הסיפורים של השבועות הקרובים (בכל זאת – יש כאן לא מעט סיפורים שלא נגעתי בהם 15 שנים פלוס מינוס). וכל סיפור שגמרתי לשייף, אני מעלה לבלוג עם תאריך של יום השישי העתידי המיועד לו. זאת אומרת – בכל רגע נתון מחכים 3 סיפורים עתידיים לפרסום עם תאריך של יום שישי איפה שהוא בצהרים.

אז איך בכל זאת אתם מקבלים הודעה, אתם שואלים? אז זהו, שאני, כדי שתדעו שיצא סיפור חדש, נכנס בבוקר יום שישי המיועד לבלוג ומפבלש אותם online.

ואז אני ישר חושב, מה יקרה אם אני אמות בחצי השנה הקרובה? באסה, לא? לא מבחינת זה שאני אמות, עזבו אתכם משטויות. אם זה יקרה בחצי השנה הקרובה זה אומר שזה יהיה מהר ובלי התרעה מוקדמת, וזה בסדר גמור. בשבילי זאת אומרת. בואו נתעסק בדברים החשובים באמת : הבאסה היא מה יקרה עם שלושת הסיפורים שמחכים לפרסום, ואכן יפורסמו – כי את הפיבלוש וויקס כן מבצעים בזמן הנקוב, אלא מה? בלי לשלוח מיילים, ולכן לא תקבלו הודעה. אז איך תדעו שהם התפרסמו, הא, אינטיליגנטים של וויקס?!?

אז להלן הנחיה : אם אתם לא מקבלים עד שמונה בבוקר ביום שישי בשבועות הקרובים התרעה – תיכנסו לבלוג אחרי הצהרים. יהיה שם סיפור חדש. שלושה שבועות זה יחזיק, ואחר כך – בינינו, מה איכפת לי אני? עכשיו התחלתם גם לדרוש דברים מהמתים?

או, ואם כבר מדברים על מוות, אז צר לי, אבל הסיפור של מחר לא הולך להיות שמח. ממש לא.

הסיפור הזה הוא על אירוע מעצב חיים מבחינתי, אחד מהארבעה-חמישה שעיצבו את מי שאני כיום. הוא התרחש ב-11 לנובמבר 2003 בשעות אחר הצהרים. עד אותו רגע רק אחרי ה-5 בנובמבר 1995 בכיתי ברצף כזה. מעניין שבשני המקרים בדיוק נהגתי כששמעתי מה שקרה ובשניהם חשבתי לרגע שאני שובר את ההגה במכה האדירה של "לא יכול להיות" שהכנסתי לו עם שתי הידיים. כשהודיעו לי, ב-2003, התחלתי ישר לבכות, ולא הפסקתי ארבעה ימים ברציפות. לא יכולתי להפסיק. מה שגאל אותי מהשיטפון הזה היתה השפעת, שעד אז ומאז, Touch wood, לא היתה לי. נפלתי, תרתי משמע, למשכב. ומעניין שמה שזכור לי יותר מכל במחלה הקטלנית הזאת (עד אז לא הבנתי כמה שפעת זה עסק רציני) הוא דווקא סיפור מהעבודה. אני בבית, קודח מחום, צריך לנהל ריבים טלפוניים ומיילים עצבניים מול האנשים שאמורים היו להיות שותפים שלי – אנחנו מאותה חברה, לא? אז מה אם אנחנו מחטיבות שונות של אותו גוף?? אין לי ברירה אלא לריב איתם, חולה או לא, כי הם מכרו ללקוח פרוייקט, שהיה אמור להתנהל בתחום שלי, במקום בשני מיליון הדולר בהם הערכתי אותו, במייל רשמי קיבינימאט עליכם, ב-800,000 דולר בשבעה תשלומים שנתיים (מה שהופך אותם לכל היותר ל-600,000 דולר, הבנתם אותי?). חברים לעבודה הם קראו לעצמם.

בקיצור – קיבלתי הידיעה, התחלתי לבכות ולא הפסקתי, הייתי בלוויה, בכיתי ובכיתי ובכיתי עוד קצת, עד שחליתי בשפעת. והסיפור הוא על אותו מוות טראומטי.

והקטע הבא הוא רק למי שבמקרה הכיר את איתן ורוצה לקרוא את ההספד שכתבתי באותו לילה בו קיבלתי הידיעה, ושלא קראתי בקול כי לא הצלחתי להפסיק לבכות. אז ככה הוא הלך לפני ארבע עשרה וחצי שנים :

אני בוכה בקלות. כשמשמיעים את "גבעת התחמושת" ברדיו אני בוכה. בלוויות של אנשים שאני לא מכיר אני בוכה. בסצינת הסיום של "שדה החלומות" אני בוכה כל פעם מחדש. הסיכוי שאעבור את ההספד הזה בלי לבכות אפסי. לכן הפקדתי את הקריאה בידי ידידי משכבר, קובי.

אני ואיתן מכירים מלידה. חצי שנה פחות יום אחרי שהוא נולד, נולדתי אני באותו בניין, ברחוב הרצליה 10 בחיפה. הוא בקומת הקרקע, אנחנו בקומה השלישית. ממש ליד קולנוע אוריון וקרוב מאד לפלאפל של אחמד. כשהיינו בני שלוש, ההורים שלי עברו דירה, וחזרנו ונפגשנו בצופים. מאז, 37 שנים, אנחנו ביחד. התגייסנו, אם זכרוני אינו בוגד בי, באותו יום, ה-11/11/1973. נכון מאד, ביום מותך חגגת שלושים שנה לגיוס. היינו יחד בטירונות בבה"ד 13, בקורס קצינים בבה"ד 1, והמשכנו להפגש, כל השנים, לפחות פעמיים בשנה. לחגיגות ימי ההולדת של ילידי יולי-אוגוסט בקיץ ולחגיגות ימי ההולדת של ילידי ינואר-פברואר בחורף. יש לי תמונות של כל מחזור חייך הקצר מדי. התמונה בשחור לבן כשביקרנו אותך בבסיס ליד מטולה ב-1975 , ותמונות דיגיטליות בצבע שצילם דרור לפני שלושה שבועות בסוכה שלכם. התמונות של עודד, הבן האמצעי שלי ושל תום, הבכור שלך, כתינוקות בלול, על הדשא ליד הבית שלי. היום שניהם מתקרבים לצו גיוס ראשון.

תקליטים אספנו ביחד. היינו מזמינים אותם מחו"ל, בכסף שחסכנו מהמשכורות הצבאיות, על פי קטלוגים מיוחדים שהצלחנו להשיג מ"בית התקליט" בחיפה. לא יותר מחמישה תקליטים בהזמנה, כדי לא להסתבך עם המכס. עשרות שנים לפני האינטרנט. שנינו גם גאים בזה שהצלחנו לשמור את הפטיפון עובד עד היום. אהבנו יחד את פינק פלויד, ואמרסון לייק ופלמר, וג'טרו טול. וג'נסיס. אוי, כמה שאהבנו את ג'נסיס. את האוסף של רנסנס על סי. די., שקניתי כבר דרך האינטרנט השנה, לא הספקתי לשכפל לך. אני יודע שביקשת מהילדים שלך לאתר את השירים ברשת ולערוך לך אוסף. אני רק לא בטוח שהם סיימו לעשות זאת. איזו התרגשות היתה כשאנני הסלם ורנסנס באו לארץ להופעה. מי יידע להעריך את האוסף הזה שלך?

זאת הפעם השלישית שאנחנו, החיפאים, נפגשים בחודש האחרון. הפעם הראשונה היתה בסוכות, במסורת שהתחלתם, אתה והילה, להזמין לסוכה שהקמתם במושב, ובה כל כך התגאית. עם הבריכה והצפרדעים, והרמקולים המיוחדים לגינה, שינגנו לך את התקליטים שאנחנו אוהבים, כשאתה נח מעבודות הגינון. הפעם השניה היתה שבוע אחר כך, לפני שבועיים וחצי, בנסיון הפטתי שלי להחיות את מסיבות הריקודים של נעורינו. ולחשוב על זה שהזמנתי אותך ואת הילה אלינו הביתה, לבדוק אם רצף השירים שהכנתי למסיבה עובד. שניכם שלחתם בי מבטים מלאי רחמים, ולא עצרתם את היוזמה המשונה. הפעם הבאה אמורה היתה להיות רק עוד חודשיים, בפגישה של ימי ההולדת של החורף. גם שלך. אבל אתה החלטת שמן הראוי להקדים. החלטת שארבעים ושמונה כבר לא נחגוג לך, אז אנחנו נפגשים היום בפעם השלישית כאן.

כשחושבים על זה בהגיון, בכלל לא מפליא מה שקרה. מה שמפליא אולי, זה שזה שלא קרה קודם. הרי כל דבר עשית לבד. את כל תיקוני החשמל אצל קובי עשית. את הפיאט 600 פירקת והרכבת מחדש לבד במשך חודשים רבים. איך היית מבסוט כשהיא קרטעה כמה קילומטרים. חשמל, מכונאות רכב, אינסטלציה, גינון – הכל לבד. אני יכול לדמיין אותך אתמול, קם משנת הצהרים הקדושה שלך, והולך לתקן משהו על הגג. תגיד, לא יכולת ללכת לשתות איזה קפה במקום? מה בער לך? מה היה כל כך דחוף?

איתן יקירי, יצא לי להגיד לך כמה פעמים בצורה ישירה, ובנוכחות קהל, כך שאי אפשר להגיד שאני ממציא משהו לכבוד המעמד הזה. אין לי מושג למה, אבל תמיד אהבתי אותך. אני חושב שאני מדבר בשם קבוצה חיפאית, מאד מגובשת, כשאני אומר שאנחנו אוהבים אותך כבר יותר מארבעים שנה. למדנו עם השנים להכיר טוב מדי האחד את מגרעות חברו. הגיל לא הקהה אותן. אולי להיפך. ולמרות זאת, עמדה החברות שלנו במבחן השנים, והמשכנו לאהוב אותך. מאד.

להגיד שתחסר לי זאת בדיחה גרועה, כי אין לי מושג איך מעכלים ריק כזה אחרי כל כך הרבה שנים.

מה אני אגיד לך, איתן כוכבי יקירי, תהיה לי בריא. רק שתהיה לי בריא.