הגיגים משולבים בסיפור קצר של ממש

הסיפור של מחר הוא כמעט לא סיפור. מן אטיוד שכזה. יש לי כמה כאלה, והם באמת קצרים וחביבים. אבל לקרוא להם סיפורים? נו, לא ממש. סוג של מחשבה קצרה שמתארכת ל-600-800 מילים. אז בגלל שהתחלתי לפרסם סיפורים קצת ארוכים – אני מגוון. אחרי כל סיפור ארוך, כמו, למשל, Favorites של לפני שבוע, אני מפרסם משהו קצר וקומפקטי. והסיפור של מחר הוא כזה. סוג של תרגיל שהגיע לעולם רק בגלל שבחברת נס, בה עבדתי באותה תקופה, מישהו שמע שאני כותב (הספר הראשון שלי עדיין לא יצא לאור, ורק היה בשלבי עריכה גסים), ושאל אם ארצה לכתוב משהו לעלון של החברה. ביקשו? התיישבתי ושירבטתי. ויצא הסיפורון של מחר.

אז בגלל שאין לי יותר מדי מה לספר עליו, אני מפצה באטיוד אחר – לא דומה למחר, שהוא די סיפורי בכל אופן – למרות שהקטע הזה מתוייג כהגיגים ולא כסיפור שבועי. אז להלן – סיפור קצר שנקרא :

סיבליוס

לסיבליוס, בקונצ'רטו לכינור, יש, בערך חמש דקות מההתחלה, קטע של כל התזמורת. בעצם, תלוי ביצוע. כשקראיאן מנצח, הקטע מגיע דקה מאוחר מאשר, נניח, כשטוסקניני מנצח. אטי מדי הקראיאן הזה. תמיד היה. נסו להשוות את הסימפוניה הרביעית של ברהס כשהוא מנצח לעומת טוסקניני, וישר תבינו. כל כך אטי שנשאר באוסטריה והיה חבר במפלגה הנאצית כשחבריו הזריזים יותר – קלמפרר וטוסקניני למשל – ברחו לארצות הברית. אבל לא על זה רציתי לדבר. התזמורת כולה, חמש דקות לתוך הקונצרט, מצטרפת לכינור, שמפליא עד אותו רגע לקרוע את הנשמה בשקט מצטבר. הקטע היפה הזה נמשך חצי דקה, אולי דקה, לא יותר. התזמורת צוברת תאוצה, עולה ומסתלסלת לרצף תווים נפלא, שמיימי, מושלם. אם בטהובן היה מצליח לכתוב קטע כל כך יפה, הוא היה עושה לו את המוות במשך סימפוניה שלמה, או לפחות פרק אחד מהארבעה. סביר להניח שהפרק האחרון. הוא היה סוחט ממנו את המיץ. מתחיל בואריאציה של כלי המיתר לבד, מכניס אליהם, בחצי טון מעל, את כלי הנשיפה, עם אותה המנגינה. שלוש דקות לאט, שתי דקות מהר. לא משאיר ואריציה שלא עשה על הקטע. שום סקשן של התזמורת לא היה מזניח. חליל לבד, צ'לו מלווה בכינורות ברקע, חצוצרה בוכיה. אחרי ההתעללות הזאת, היה מקנח בסיום בלתי מסתיים, עד צאת נשמת המנגינה המופלאה. בין עשר לשלושים דקות היה מענה את פרץ גאונותו למוות. לא כך סיבליוס. הוא נותן לקטע היפהפה הזה את חצי הדקה שלו, עוזב וממשיך הלאה. אם מתאמצים, אפשר לשמוע ואריאנט דקיק וקצר בהמשך, אבל זה הכל. כל שאר היצירה מדהים, יפה מאד, נהדר, נפלא, אבל לא מפעים כמו חצי הדקה ההיא. מה זה אומר על סיבליוס. מה זה אומר על בטהובן? מה זה אומר עלינו, אוהבי הקונצ'רטים לכינור?

ערב אחד עמדתי בסלון, בחושך, לבד, וברקע התנגן לו סיבליוס. שלח את חצי הדקה הגאונית שלו לחלל, והמשיך בלי להסתכל לאחור. החלון הגדול היה פתוח, ובמרפסת של הדירה ממול עמד זוג. עמדתי והסתכלתי. היא היתה דקיקה ושבירה. הוא היה גדול ורחב. היא התקמרה תחת כובד משקלו, והוא גהר על גיווה השקוף. קראתי לה נעמה. שם יפה, נעמה. תמיד אהבתי.

קו דקיק וקטיפתי של פה, גומות חן שחומות, שיער שחור וחלק, אסוף בקשת לבנה עדינה, מלטף קלות את קו הכתפיים הצעירות, העדינות כל כך, הזכירו לי את נעמה, שהיתה שלי למשך חודש כואב לפני עשרים שנים. מאה קילו שהצטברו בארבעים או בחמישים שנים מלטפים ומחבקים ומנשקים ומעסים ומועכים ומערסלים ולשים חמישים קילו שהצטברו בעשרים וחמש, אולי שלושים, שנים. כאילו מנסים לעצבם מחדש, לבדוק את גבולותיהם.

ככה הם עמדו, מתנודדים. כאילו נמצאים בעיצומה של מלחמת התשה בלתי נגמרת, כל הקונצרט. כמה פנסי גינה האירו באור כתמתם, חולני משהו, את צדודיתה של נעמה ושל דורון. קראתי לו דורון. השיער הקלוש, המתאמץ ומתקשה להסתיר קרחת של ראש גדול, נטול צוואר, המשלים בית חזה רחב ומוצק, הזכירו לי את דורון, הרב סרן שאמלל אותי במשך חודשיים בבה"ד אחד. סיבליוס סיים. לא היתה יצירה נוספת על הסי. די. שקט השתרר בחדר האפלולי מאחורי, ודורון ונעמה המשיכו עוד רגע קצר עם התגוששות הצלליות שלהם. ואז, כאילו שמעה את השקט שהשאיר סיבליוס, נרתעה נעמה, הדפה את האיש המועך, והתפתלה תחתיו אחורה, משתחלת ממנו איפה שהוא לתוך פנים הדירה.

מה היה עושה בטהובן לחצי הדקה המופלאה של סיבליוס? מה היה אומר סיבליוס על העיבוד?