שבוע שלישי - אשמח אם תרשמו לבלוג

לפני שאכתוב משהו על הסיפור, יש לי בקשה.

אז זה הולך ככה : פרסמתי את הבלוג בפייסבוק מספר פעמים. לא רבות, אבל לפחות שש-שבע.

אחרי הסיפור השני שפורסם שמתי לב שכמה מחברי, שממש לא הגיוני שלא ירצו לקרוא את הסיפורים (מדובר על אנשים שכבר כמה שנים יודעים שאני כותב גם סיפורים למבוגרים, אבל לא נחשפו אליהם), לא מגיבים.

אז ביררתי עם שלושה, ואכן הם לא נחשפו לפוסטים שלי. הם משום מה לא הופיעו בפיד שלהם.

הסיפור הזה מתקשר לסיפורים אחרים עליהם שמעתי שפחות או יותר מסתכמים בקביעה הבאה :

פייסבוק מצנזרת פוסטים שהיא חושבת שאפשר יהיה לגבות עליהם כסף ממפרסמם.

כעת – אין לי שום אינטרס כלכלי בפרסום הסיפורים. הם הולכים ומצטברים אצלי כבר שנים. אני חושב שרובם טובים (ולפי התגובות גם לא מעטים מכם חושבים שהם טובים) ורציתי לחשוף אותם. לכן גם אין לי אינטרס לשלם לפייסבוק על פרסום פוסטים שלי.

אז מה שאני מבקש מכם, למעלה מ-60 האנשים שנרשמו לבלוג, הוא לפרסם אותו בפידים שלכם ולבקש שאנשים יירשמו. כמו שזה נראה עכשיו - בלי להירשם לבלוג הסיכוי לשמוע על סיפור חדש די קטן.

תודה מראש. ועכשיו כמה מילים על הסיפור השבוע. הוא שוב קצת שונה מהשבוע הקודם. הולדתו במקרה אמיתי לגמרי, שיכול להיות שחלק מכם זוכרים, ואולי אפילו היו אתי שם. הפסיקו טיסות לארץ בגלל מלחמה, או איום למלחמה, היום אני כבר לא זוכר. היינו שם קבוצת אנשים שחזרנו מאיזה ביקור או כנס, לא זוכר. מה שאני כן זוכר הוא שהיה איתנו מנכ"ל של חברה מאד רצינית שמה שהרשים אותי יותר מכל דבר אחר היה שהוא הגיע לנסיעה בת יומיים בחו"ל בלי שום תיק. חוזר - נסיעה לחו"ל עם משהו כמו פאוץ' או משהו דומה. אולי היה בתוכו זוג תחתונים. אולי לא. הייתי בטוח שיש לו מזוודה איפה שהוא, אבל לא היתה. ומה שהיה הכי מרשים היה שנוצר שם מצב שהיה צריך מישהו להתנדב להישאר עוד לילה בפרנקפורט משום שלא נשאר מקום בטיסה הבודדת שאפשר היה לתפוס. והמתנדב הראשון היה הוא, אותו מנכ"ל מרשים בלי שום מזוודות או תיק יד. זהו, לא היו טיסות, נתקענו לילה בשדה התעופה בפרנקפורט וכל השאר - בדיה גמורה.

ובבקשה - פרסמו ועודדו אנשים להירשם לבלוג.