הודים באביחיל

רונית התקשרה כשהייתי במקלחת, מתרחץ אחרי העבודה בגינה. רינה מתכננת את השבתות באופן מדוייק. כל שבת והתוכנית המיוחדת שלה. תלוי בכמות האורחים שרינה מזמינה. היא כוללת, כמעט בכל שבת אחרי הצהרים, מטלות גינה עבורי. את הרשימה היא עושה ביום חמישי, ואני מבצע בשישי ובשבת. הפעם היו גם שני תיקוני חשמל ומשהו קטן באינסטלציה בנוסף לגינה. לא שמעתי את צלצול הטלפון בסלון. רינה פתחה את הוילון, העבירה לי את הטלפון, אמרה בטון הרוטן שלה "מחפשים אותך. אומרים שזה דחוף" וחזרה לעבודות הניקיון שלה. הייתי צריך להגיד לה שיחפשו את החברים שלהם. כל מה שרציתי עכשיו היה לגמור להתרחץ, לקרוא עיתון ולנוח. לא הייתי צריך לענות, אבל במקום זה ניגבתי את הידיים, ולקחתי את השפופרת. רונית ביקשה סליחה שהיא מצלצלת אלי הביתה, אמרה שהיא יודעת שביקשתי שלא תעשה את זה, אבל לא היתה ברירה. אמרה שבעלה שוב החליף משמרות, ואי אפשר מחר בבוקר. התעצבנתי. חשבתי שסיכמנו כמה פעמים שלא תצלצלי אלי הביתה, לא? את רוצה להרוס לי את הנישואין? מצטערת, אבל רק רציתי להגיד שהלילה הוא דווקא לא יהיה בבית, היא הוסיפה. טוב, עזוב, באמת אל תתרגז, רק פחדתי שתבוא מחר בבוקר, ומה יהיה אם תיפגשו. אמרה וסגרה. היא כל כך בסדר. לא הייתי צריך להתרגז. רק פעמיים היא צלצלה אלי הביתה. זאת בסך הכל הפעם השלישית. לא הרבה לחצי שנה. רציתי להתקשר להגיד שהתרגזתי סתם. לבקש סליחה. אבל סיכמנו שלא מצלצלים הביתה, ואולי בעלה עוד בבית. פתחתי את הברז בכל הכח, ונתתי למים הרותחים לבשל לי את הראש בזרם הכי חזק שיכולתי. אני מתגעגע. צריך לראות אותה. להרגיש אותה. מחר בבוקר אי אפשר, היא אמרה. לא הייתי צריך להתרגז עליה. היא בסך הכל רצתה להודיע לי, ומה אפשר לעשות שדברים כאלה קורים. המשכתי במקלחת ארוכה מהרגיל, מנקה את שאריות הבוץ מהציפורנים, משפשף את האוזנים. חופף ראש פעמיים. השארתי את המים זורמים בכח, וצלצלתי לצביקה. בהתחלה הוא לא הבין אותי בגלל הרעש של המים. כשהצליח לשמוע, לא אהב את הרעיון. גם לו היו תוכניות, שהוא לא התכוון לפרט. למרות שאף פעם לא דיברנו על כך, אני חושב שאני יודע מה התוכניות שלו, כמו שהוא שיש לי הרגשה שהוא משער מה התוכניות שלי. יש בינינו ההסכם לא כתוב. אני תומך בכל סיפור שלו כשאני מדבר עם אישתו, והוא תומך בסיפורים שלי כשהוא מדבר עם רינה. בסוף הוא הסכים, אבל לא בקלות. כנראה שהתוכניות שלו היו חשובות לו. הייתי צריך להתחנן, להזכיר חובות עבר, להבטיח שאחזיר לו. הכל חוץ מאיומים, עד שהסכים, ויכולתי סוף סוף לסגור את המים. יצאתי עטוף במגבת לסלון, לצעקות של רינה. שוב אתה מרטיב את כל הבית אחרי שאני גומרת לנקות. כשדיברתי עם צביקה, ביקשתי ממנו לחכות עם שיחת הטלפון חצי שעה, כדי שרינה לא תחשוד. אי אפשר לסמוך עליו. חמש דקות, זה כל מה שהוא הצליח להתאפק. הייתי מופתע וכעוס מהצלצול בכלל וממה ששמעתי מצביקה בפרט. הצגה שלמה לכבוד רינה. אחרי כמה סירובים וקללות, בהן אני מתעצבן וצביקה בצד השני שותק ומחכה שאסיים כבר, הסכמתי, תוך שאני מסתובב, ברגלים רטובות, מנופף בידיים ומטלטל את הראש מול פניה הכועסים של רינה. "אבל יש לך נסיעה גם מחר בערב!" היא מחתה "אתה יודע מה קורה איתך אחרי שאתה לא ישן שני לילות רצופים". היא לא באמת ציפתה להישגים. אנחנו נשואים יותר מדי שנים. היא הפסידה יותר מדי פעמים במאבק הזה מכדי שתחשוב שיש לה סיכוי לנצח.

עליתי לרמפה לראות בסידור העבודה מה המטען לתל אביב הלילה. ידעתי. אסור היה לי לקבל את הטלפון במקלחת. עדיף היה שרינה תרשום הודעה מרונית. הודים, היה כתוב על הלוח. כל השבוע אבוקדו, חוץ ממוצאי שבת. דווקא הלילה, הודים. אני שונא הודים. שונא את הסרחון שלהם, שמחלחל לתוך הקבינה, ולא עוזר כל המיזוג שבעולם. במיוחד בלילות חורף כאלה. שונא הודים בגלל הרעש שהם עושים בנסיעה, שגובר על כל CD, של כל סוג מוסיקה, לא משנה כמה חזק הווליום שאני פותח. שונא את הנוצות שלהם, שעפות תוך כדי נסיעה ומשאירות שובל שלא נגמר, כל הדרך מהגליל המערבי ועד תל אביב. כשחם מספיק, ואני פותח את החלוןחלקן עפות, בניגוד גמור לחוקי הטבע, לתוך הקבינה ומעצבנות אותי. שונא את הליכלוך שהנוצות משאירות על המשאית בסוף הנסיעה. שונא את חוסר שיווי המשקל שהלולים שלהם יוצרים, כשהם מועמסים בערימה גבוהה מדי. תמיד קומה אחת מעל למותר. סומכים על כך שאין יותר מדי שוטרי תנועה במוצאי שבת. האבוקדו מגיע במיכלים גדולים, מוצקים. אז המשקל אומנם כבד, וצריך לנסוע לאט, אבל המשאית יציבה. ואין לו ריח, והוא לא עושה רעש. אבוקדו זה נהדר. עם ההודים זה עניין אחר לגמרי. צריך לעצור אם יש גשם חזק מדי, או אם יש ברד, כי הם נכנסים ללחץ. עם אבוקדו זה לא ככה. בקיצור, אין שום דבר בהודים שאני אוהב. אבל, אחרי השיחות עם רונית וצביקה, ואחרי ששוב הרגזתי את רינה, לא יכולתי עכשיו לסגת.

כשביררתי עם מיכה, מרכז ההודים, מתי המשאית תהיה מוכנה, הסתבר שלא הסתיימו תלאותי לערב הזה. איציק חולה, הוא אמר לי, ולא תהיה לך ברירה. תצטרך לעזור לי בטעינה. הריח שלהם, כשהוא חודר דרך חרכי הקבינה בנסיעה רגילה, הוא ניחוח נעים וקלוש לעומת הריח שלהם, שנדבק מתחת לעור וחודר לנשמה, כשמעמיסים אותם. אולי שלוש פעמים בכל החיים הייתי צריך לעזור בהעמסה. הריח נשאר עלי במשך שבועות. הייתי אוכל עוגה ומריח את הסירחון שלהם. אני גם לא מלגזן מנוסה כמו איציק. בסופו של דבר, במקום לצאת מהמשק בשבע, התנעתי את המשאית בשמונה וחצי. גם ללא העצירה אצל רונית, אני אגיע לתור בפתח של השוק הסיטונאי באיחור. אף נהג לא אוהב את ההמתנה הארוכה במוצאי שבת בפתח השוק הסיטונאי. להגיע מאוחר מדי, ולתפוס מקום בסוף הטור האיסופי של משאיות באמצע הלילה זה סיוט אמיתי, וכולו מחכה לי.

בזיכרון, כרגיל, התגבר הגשם. הגירגור הרגיל של ההודים הפך לקרקור קולני. בקיסריה הפך הגשם לברד והקירקור לצווחות. צרחות ההודים התערבבו עם קרקוש כדורי הקרח על גג הקבינה, והכל הפך יחד למקהלה בלתי נסבלת. אין לי זמן לעצור. אני ממשיך, בניגוד להוראות, עד שאוכל לעצור ליד אביחיל. אסור לי להכניס את המשאית למושב עצמו בביקורים שלי. מאז שהכרנו במועצת הפרי, שם היא עובדת, נפגשנו כמה פעמים בתל אביב. בפעם הראשונה הצלחנו להתחמק מכנס במלון גל. אחר כך השתמשנו בחדר שלה בבנין המועצה בלילה, כשכולם הלכו. היתה אפילו הקבינה שלי. עד שהיא הזמינה אותי לילה אחד למושב. הוא עובד לילה, אמרה, אתה יכול לבוא. תגיע מאוחר. הדבר היחיד שביקשה היה לא להיכנס למושב. להחנות את המשאית בצפון נתניה, ולהיכנס ברגל. היא בולטת מדי, רונית אמרה, ישר יראו אותך. עם האיחור ביציאה, הלילה לא יהיה לי זמן אפילו לעשות את הסיבוב דרך נתניה. אחנה את המשאית על כביש החוף, החלטתי. לא המעשה הכי חכם שאפשר לחשוב עליו. יש לא מעט רעיונות טובים יותר. אבל היה מאוחר וגשום, והייתי עייף, והתור בכניסה לשוק הסיטונאי. יש שם מפרץ חניה לא גדול. לשעה של ביקור הוא יספיק, ואין לי זמן להישאר יותר משעה. לא מקבלים משאיות אחרי אחת בלילה. הברד נחלש והלך. עד שהגעתי למחלף בית ינאי הוא הפך לגשם חזק, אבל רק גשם. התחלתי להאט כמעט קילומטר לפני המחלף. הדלקתי את האיתות ואחר כך, ליתר בטחון, גם את אורות החירום. בלמתי בצורה הכי בטוחה שיכולתי, מתפלל שאף נהג של סוף שבוע, שחוזר מבילוי משפחתי בצפון, לא יתנגש בי בגשם הזה.

באמצע הדרך מהכביש הראשי למושב, על דרך העפר שמקשרת ביניהם, מכנסי רטובים מהגשם ונעלי מלאות בוץ, עצרתי מודאג. נעלתי את המשאית, או שכחתי? צריך לחזור ולבדוק. יש גבול לחוסר האחריות. זה כבר לא קשור לאחריות. פשוט מטומטם להשאיר את המשאית פתוחה ככה על כביש החוף. טוב, אבל אין לי זמן, המשכתי לדשדש בבוץ. כשהגעתי סוף סוף לביתה, חומק מפנסי הרחוב בין הבתים כדי שלא יראו אותי, הייתי רטוב עד לשד עצמותי, ואומלל. את הנעליים בקושי יכולתי להרים בגלל משקל הבוץ. אם אני לא חוזר למשאית עוד שלושת רבעי שעה, מכסימום, אני בכלל לא אכנס לרשימה של השומר בשוק הסיטונאי.

אני לא יודע אם רונית שמחה לראות אותי או הופתעה. הדבר היחיד שעשתה כשראתה אותי היה לשים אצבע על הפה ולהשתיק אותי. רחלי התעוררה ממש עכשיו, היא לחשה לאוזני, מובילה אותי ישר לחדר השינה שלהם, משאיר גושי בוץ במסדרון, חכה כאן. אני עוד רגע חוזרת. לא יכולתי לשבת. הייתי רטוב, מלוכלך מבוץ, ומסריח מתרנגולי הודו. אז עמדתי כמו אידיוט רבע שעה, עד שהיא חזרה, על קצות האצבעות. קול הבכי של רחלי, שהתחיל שוב ברגע שנכנסה, הקפיא אותה בפתח. הבכי לא נפסק, והיא חזרה לטפל בילדה. כשחזרה שוב, כבר באמת לא היה טעם שאשאר. "איך שאתה נראה. ממש זוועה. מה קורה שם בחוץ? אתה נראה כמו אחד שטבע בביצה. איזה סופה. פה, עם המזגן, לא מרגישים כלום" היא חיבקה אותי, עם כל הרטיבות והבוץ. רק כשעשתה זאת הבנתי כמה קר לי. בבית פעל מיזוג נעים, אבל הייתי רחוק מלהיות יבש. אני איש חלש. לפני שהספקתי להגיד שאני חייב להמשיך לתל אביב, לחשה "איש גדול וחזק שלי. איזה יופי שבאת. אני נורא שמחה". חיבוק עוטף אחד ולחישה אוהדת השילו ממני את בגדי. כנראה שאני היחיד שמריח את סרחון ההודים, כי היא לא העירה דבר. היה חם ונעים במיטה שלהם, ורחלי לא התעוררה שוב.

כשהסתכלתי בפעם הבאה בשעון, נבהלתי. אם אני רץ בחזרה למשאית, ולא יורד ממאה קמ"ש עד לשוק עצמו, אני מספיק. כל אפשרות אחרת לא תשאיר לי ברירה אלא לחזור לצפון עם כל ההודים. מה אני אגיד לצביקה? איזה הסברים אוכל להמציא לו על האיחור הזה? השחלתי עצמי לבגדים הדביקים והמסריחים. היא זרקה לי זוג גרביים של בעלה ואמרה שהיתה נותנת לי גם נעליים, אבל אין לנו אותו מספר. התלבשתי במהירות. הייתי מוכרח להכנס לשירותים לפני שאני ממשיך בדרך. כשעמדתי שם שמתי לב פתאום לשקט בחוץ. הגשם הפסיק לגמרי, והיתה דממה באוויר. פתחתי את החלון הקטן של השירותים, ונשמתי עמוקות את האוויר הקר והצלול. מרחוק שמעתי את קולות הקרקור של ההודים. למה הם ממשיכים לקרקר עד עכשיו? הרי הגשם הפסיק. זה הזמן שהם אמורים רק לגרגר, ובשקט.

כשיצאתי מהבית, הקרקורים הפכו לצווחות. זה לא יכול להיות. הרי הבית ממש רחוק מהכביש. אלה בטח לא ההודים שלי. לא יכול להיות שאלה ההודים שלי. אלה קולות מהלולים של המושב. הסתכלתי על השעון והתחלתי לרוץ. אולי עוד אספיק להגיע לשוק. ככל שהתקרבתי לכביש, הצווחות התחזקו. אלה כן ההודים שלי. למה הם כל כך לא רגועים? הבוץ היה עמוק, ותוך כמה צעדים בשביל גם הגרבים הנקיות שרונית נתנה לי היו רטובות. קולות הצווחות התערבבו בקולות נפץ לא ברורים. כאילו מישהו יורה, או זורק נפצים. הגברתי את הריצה, ומתנשם ומתנשף עליתי לרמפה שליד האוטוסטרדה.

על מפרץ החניה עמדה המשאית שלי, מהבהבת באורות החירום האדומים צהובים, כמו שהשארתי אותה. טור ארוך של מכוניות עמד לכיוון צפון, אורותיהם שוטפים כלובים פתוחים, שנערמו על האספלט הרטוב. חלק מהנהגים יצאו והסתכלו על עשרות ההודים המתרוצצים, החוסמים את הכביש הראשי. חלק מהם עדיין מצליח להמלט וחלקם כבר לא. ארבעה טרקטורונים נסעו סביב למשאית ובין הכלובים המפוזרים על האוטוסטרדה. ארבעה נערים רכבו עליהם, דוהרים בנסיעה מטורפת הלוך וחזור בין הרמפה לאוטוסטרדה. צרחות הנערים, כשהם צולפים ברובי האוויר שלהם על העופות, התערבבו בצווחות ההודים הבורחים בבהלה, וקרקורי הגסיסה של אלה שכבר לא הצליחו לברוח.