הזיקנה מנקודת מבט של הדור התומך (עדיין)

אני משער ששמתם לב שהסיפורים שאני מפרסם הם מתקופות שונות של חיי. בכל זאת – התחלתי לכתוב אותם לפני 16 שנים וגם אז כתבתי לעתים על דברים מהעבר העוד יותר רחוק. יתר על כן – מאז שהתחלתי לפרסם ספרים אני די ממעט לכתוב סיפורים חדשים למבוגרים. פה ושם בא לי, אז אני מתיישב ומשרבט. הסיפור של מחר הוא אחד הבודדים מהתקופה הדי אחרונה – שלוש-ארבע השנים האחרונות, והוא תוצאה של מה שאני ובני דורי עוברים. גידול הורים קוראים לזה.

לא יודע אם אני צודק, אבל לתחושתי – סטטיסטית - אנחנו הדור הראשון ש"תקוע" בעיסוק עד גיל מתקדם ממש בו זמנית הן בילדים שעדיין זקוקים להרבה תמיכה והן הורים שפתאום זקוקים להמון תמיכה.

לדעתי – שוב, הלא מקצועית לגמרי - בדור הקודם היו שני דברים שמאד שונים ממה שקורה היום : לגבי הורים זקנים – לרוב ההורים שלנו לא היו הורים זקנים שהפכו תלותיים. די פשוט - אנשים חיו פחות שנים. תוחלת החיים היתה קצרה בלפחות עשר שנים. אנשים בגיל חמישים והלאה, פחות או יותר, לא היו צריכים לדאוג להורים תלותיים עד לא מתפקדים לגמרי. הצד האחר של הדאגה – לילדים, גם היא היתה פחותה בהרבה. אולי אני שוב מכליל, אבל לתחושתי אנחנו, ילדי שנות הששים והשבעים, חונכנו לעצמאות בגיל צעיר בהרבה מהקורה היום. אני לא זוכר הרבה בני דורי שחזרו אחרי הצבא הביתה. רובנו התחיל לעבוד ולהתפרנס בגיל צעיר – לרוב במקביל לאוניברסיטה. אפילו הטיול הארוך הקדוש לחו"ל אחרי צבא הוא המצאה של שנות השמונים וצפונה. חוץ מזה – באמת היה לנו יותר פשוט כלכלית. ההורים היו צריכים פחות לדאוג. עלות המחיה היתה כזאת שיכולנו לשכור/לקנות דירה בעלויות סבירות. כלומר – ההורים שלנו היו, יחסית להיום, די פטורים מדאגות כלכליות לנו.

והנה הדור שלי – שוב, פעם אחרונה – סליחה, אני מדבר מתחושה שלי ובהכללה רבתי – עסוק בתמיכה דו כיוונית. לא נראה לי שהשיר "מהרי נא" ("הילד בן שלושים") של אהוד בנאי יכול היה להיכתב כשאני הייתי בן שלושים. ככה אני מרגיש לפחות. אז מצבנו שלנו, הדור שאחרי הבייבי בום, הוא שאנחנו תומכים/דואגים לילדים עד גיל די מבוגר יחסית מצד אחד ולהורים שלנו, שמגיעים לגיל מאד מאד מבוגר.

אבל למה אני מקשקש? הסיפור הזה לא מדבר על הדאגה לילדים. הוא מדבר על צער גידול הורים. הוא מדבר על העיסוק האדיר שיש לנו במציאת מטפל/ת להורים (כשאני גדלתי הנושא הזה לחלוטין לא היה קיים), דיור מוגן (מה שכשגדלתי קראו פשוט "בית זקנים", אבל מאז ה-P.C. הרבה השתנה), ליווי לביקור רופאים/כניסה אל ויציאה מבתי חולים, קנית תרופות ודאגה שייקחו את כל כמויות הכדורים היומית שאלוהים יודע כמה היא עוזרת או כמה מזיקה ואיזה תרופות מנטרלות איזה תרופות אחרות – אבל זה נושא לסיפור אחר, קנית חיתולים (לעזאזל – איך טיפלו בבעיה הזאת כשהייתי ילד? היא לא היתה קיימת? עשו חיתולי בד - שהרי חיתולים רב פעמיים הוא חידוש של שנות השמונים - בגודל של שמיכה? כשאני גדלתי – חיתולים היו בשביל תינוקות. נקודה סימן קריאה. מה לאנשים מבוגרים ולחיתולים??), שעווניות למיטה של ההורים, הליכון כזה לעומת הליכון ההוא, רוחב כיסא הגלגלים כך שייכנס לשירותים, הפיכת האמבטיה למקלחת, אפוטרופוסות ואלוהים יודע מה עוד. וברקע החשש/ידיעה שתוחלת החיים רק הולכת ומתארכת ורק אלוהים יעזור לנו כשהילדים שלנו יצטרכו לטפל בנו. אין מספיק פיליפינים בפיליפיניה כדי ללוות את מיליארדי הזקנים שיהיו במדינה הזאת עוד עשרים שנה.

אז הסיפור הזה נולד מהחוויות האישיות שלי (שלמזלי היו פחותות בהרבה מאלה שעוברים אחרים) ומכל השיחות שיש לי בשנים האחרונות עם בני דורי על הוריהם והמקום הנכבד שהטיפול והדאגה להם תופסים בחיינו.

אהההה, ואזהרה : מסתבר שסיפורים קצרים שהם קצת ארוכים הם עסק קונטרוברסלי. מצד אחד קיבלתי כמה וכמה הערות/תלונות על סיפורים קצרים מדי – שהתחושה היא שהם נקטעים באמצע ולמה אני לא מאריך. לעומת זאת קיבלתי כמה וכמה הערות מאנשים שלא שרדו עד הסוף את הסיפורים שהיו, לתחושתם, ארוכים מדי (עד כה כמעט לא היו כאלה. "איילת" היה הארוך מכולם, ואני דווקא חש אתו בנוחיות לגמרי).

בקיצור – הסיפור של מחר הוא לא קצר. בכלל לא קצר. ייקח לכם משהו כמו חצי שעה עד 50 דקות לקרוא אותו. הקפה של תחילת הקריאה יתקרר עד סופה. אז תתכוננו. יש כאלה שיגידו שהוא קרוב לנובלה, אבל זה לא נכון. נובלה צריכה להיות משהו כמו 15,000-20,000 מילים, והסיפור של מחר הוא קצר בהרבה. משהו כמו חצי נובלה. אז שתהיה סבלנות. אכפר בסיפור קצר לגמרי בשבוע הבא. מבטיח.