הסיפור הלפני אחרון

למיטב זכרוני, כשאני עובר על 54 הסיפורים שפרסמתי עד כה, כתבתי על נושאים שונים ומשונים ו(רק) שלושה סיפורים על מוות. ישנו הסיפור על מותו של איתן כוכבי, המסופר מעיני בנו ("עלים במרזב"), על מות אמי ("בסך הכל עצרתי לכוס קפה") ועל מותו המדומיין (הוא הרי המשיך לחיות עוד כמה שנים טובות אחרי שכתבתי את הסיפור) של אבי ("חמלה"). הסיפור של מחר, אם אני לא טועה, הוא הרביעי בנושא.

אולי כי עסק לא פשוט, המוות. גבולי קצת לכתוב עליו. גדול מדי. יותר מסובך ממה שאנחנו חושבים. זאתומרת, בואו אסביר משהו לגבי ולגבי אבי ז"ל. אז ככה : אני מחזיק מעצמי מישהו שלא פוחד מלמות. לא מטריד אותי כל כך. עוד אירוע במהלך הסביר של חיי, כך אני מרגיש.לא מדאיג אותי. לא מדאיג אותי מה יהיה אחרי מותי. יגיע כשיגיע – ברוך הבא. אבל, כשאני חושב על אבא שלי, שהרי לפחות כעת אני מרגיש כמוהו, אני זוכר שמתישהו הוא הפסיק לחשוב כמוני, ועבר לרגשות אחרים לחלוטין. ואני תוהה מה היה התהליך.

למה אני מתכוון? אבי טרח במשך כל ימי חיי הצעירים והבוגרים לשנן לנו, לכ המשפחה (מי שרצה ומי שלא) את המנטרה : "אני לא מוכן להיות נטל על משפחתי, ובוודאי לא על ילדי. אני רוצה למות כשכוחי במותני, ואם הטבע לא יעשה זאת – אני אעשה." וכפולני גאה, את הסיפא של המשפט טרח לפרט לנו בצורה מאד מוחשית ויצירתית. התחום היחיד בו הוא הפגין יצירתיות גדולה יותר מתיאור הדרכים בהם יסיים את חייו בכוחות עצמו (מה שנהוג לקרוא – התאבדות) היתה הנדסת שמנים, בה התמחה. ואנחנו, תמימים שכמונו, האמנו לו והתכוננו במשך שנים להיפרד ממנו בגיל צעיר (הוא סימן את 68 כיעד ראוי), כשכוחו במותניו. וכך, בדיוק בשנתו ה-68, הוא עבר ניתוח לב פתוח. במשך השנים הבאות עבר כמה וכמה צינתורים, לפחות שבץ מוחי אחד ומחלות ותרופות אינספור והגיע (פייר, בכוחו במותניו, צלול, קורא כפייתי) לגיל המכובד והמתקדם אליו הגיע. וזאת למרות שהוא הפך תלותי יותר ויותר ואת חמש השנים האחרונות של חייו העביר במחיצתה של מריה, הלטבית המסורה, שהפכה – לפחות מבחינת עוצמת הריבים ביניהם – לזוגתו השניה והאחרונה. וכך הבנתי את ההבדל בין ההכרזות שלו (ומיד אני חושב – האם גם אני צפוי לאותו מסלול?) לבין המציאות של הרצון לחיות. ויותר מכך – ממש לקראת הסוף, בערב ראש השנה הלפני אחרון של חייו, כשהיה בן 92, קלטתי גם מהו פחד מוות.

ומעשה שהיה כך היה : אבי היה מסורתי – שמר כשרות והתפלל כל בוקר (אבל נסע רוב חייו בשבת). מאז שאמי נפטרה הוא נהג לבלות את חגי תשרי (ברצף – מערב ראש השנה עד מוצאי שמחת תורה) אצל אחי ואחותי, שחזרו בתשובה לפני שנים רבות. ובשנים האחרונות, כשהפסיק לנהוג וגם נסיעה באוטובוס היתה קשה לו, עשינו לנו מנהג : אני נוסע לחיפה ומביא אותו אלי לתל אביב ללון לילה או שניים לפני ערב ראש השנה. בערב החג עצמו אני קם מוקדם, עושה את כל ההכנות : המרק על הגז, העוף (או הבקר) לתנור וכיו"ב, ואז מסיע את אבי לאחי או אחותי בשכונת רמות בירושלים, וחוזר בזמן להוריד את המרק מהאש ולהוציא את העוף (או הבקר) מהתנור. אם אתם זוכרים - יומיים לפני ראש השנה הלפני אחרון של חייו היה מזג אוויר איום. זה היה לפני ארבע שנים – חום אימתנים, יובש קיצוני, המון אבק באוויר. אובך נורא. אני מגיע לחיפה, מחנה את הרכב הכי קרוב שאפשר (עדיין – מאה מטר מבית אבי. ליד הבית יש תחנת אוטובוס), והולך להכין את אבא לנסיעה. גומרים ההכנות, יוצאים, יורדים לאט לאט ובקושי רב את 15 המדרגות מדירתו עד לגינה, פוסעים בקושי הולך וגובר את עשרת המטרים של שביל הגינה המרוצף אבנים, עולים בקושי עוד יותר רב – עם כל האובך והחום והיובש הקיצוני – את 15 המדרגות עד לכביש, ואני מושיב אותו, מתנשם ומתנשף בקושי, על ספסל תחנת האוטובוס שליד הבית, והולך להביא את המכונית. וכשאני חוזר, אני רואה אותו ומבין את ההבדל בין דברי הרהב לגבי חוסר הפחד מהמוות לבין פחד המוות עצמו. כי אבי ישב שם, על ספסל תחנת האוטובוס, מחרחר לחלוטין, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן, והוא מצביע בבהלה שחוץ מפחד מוות אין לתארה, לכיוון בית החולים רוטשילד (היום "המרכז הרפאי בני ציון") המרוחק כולה 50 מטר מביתו. אני שואל אותו "אבא, אתה רוצה שאקח אותך למיון?" והוא מהנהן בראשו וממשיך להצביע לעבר בית החולים. בקיצור – הבאתי את אבי למיון, שם אמרו לי שאם הייתי מחליט להתעלם מבקשתו וכן לנסוע לתל אביב, עד עתלית הייתי יתום מאב.

וככה הבנתי קצת יותר מהו פחד מוות, ואני עדיין תוהה עד כמה אמשיך להיות גיבור ואדיש לאירוע. אבל בסיפור של מחר אני מדבר על משהו הרבה יותר נורא - מות ילד. איך הסיפור הזה נולד? לא בטוח, אבל אני חושב שהוא נולד כתרגיל באחד משני הקורסים לכתיבה יוצרת בהם השתתפתי, אחרי שכבר פרסמו את הסיפור הראשון שלי בעיתון "העיר", למרות שמה ששמעתי היה כל כך מצמרר, שיכול מאד להיות שכתבתי אותו אחרי ששמעתי ברדיו את אסנת וישינסקי מדברת. האירוע עצמו היה ב-12 למאי 2004 בציר פילדלפי ברצועת עזה. חמישה חיילים נהרגו בפיצוץ. אחד מהם היה בנה מנישואיה לשלמה וישינסקי. ומכל סיפורי הנופלים באותו אירוע נצרב לי בראש התיאור שלה על איך היא קבילה את הבשורה. איך הגיעו הביתה שניים : בעלה הנוכחי, מוטי גלעדי ובעלה לשעבר, אבי בנה שנהרג, שלמה. יחד הם הגיעו להודיע לה. והמעמד נראה לי כל כך, איך להגיד בלי לפגוע במעמד עצמו – מיוחד. נורא. אצילי. וככה נולד הסיפור של מחר.

אז עכשיו זה סגור ונעול – זה הסיפור הלפני אחרון. הסיפור האחרון בהחלט יפורסם ביום שישי הבא. תבלו.