הסיפור הראשון ראשון

הרבה פעמים שאלו אותי מתי התחלתי לכתוב. בעיקר ילדים. אני אומר שהספר הראשון שלי יצא כשהייתי בן 53, ומיד אני נתלה באילנות גבוהים ומספר שהספר הראשון שרם אורן הוציא פורסם כשהיה בן 50.

אבל זה לא מדוייק. בעצם, היו לי ארבע התחלות של כתיבה, ופשוט רק האחרונה מחזיקה מעמד.

ההתחלה הראשונה היתה בעלונים – של בית הספר ושל הצופים. אני הייתי הפיון שכתב פה ושם מאמר או שיר בחרוזים. בשניהם הרוח החיה היה בן מחזורי בביה"ס ובצופים (אבל בגדוד רגב. אני הייתי בגדוד ענבר) ומי שיהפוך לעיתונאי ואיש של מילים וניסוחים כל חייו - עופר טלר.

ההתחלה השניה היתה באוניברסיטה. למדתי קולנוע וטלוויזיה, והיה לנו מורה לתסריטאות. תהרגו אותי, אבל אני לא מצליח להיזכר בשמו כעת. רק זוכר שהוא היה אמריקאי, אם אני לא טועה (אנגלוסקסי בכל מקרה) ונדמה לי שהוא סיפר שעבד עם במאי הבי מוביז הידוע סמואל פולר. הייתי בן 24 וכתבתי על מכונת הכתיבה שהיתה לי סיפור ששמו נעמה. הוא סיפר על מישהי שהתאהבתי בה לרגע בצבא ואני פוגש שוב במקרה באוניברסיטה. אני זוכר שהקראתי את הסיפור והכיתה היתה די בהלם. מחיאות כפיים בסוף והמון תשבוחות. כולם התלהבו, אז מרוב שהם התלהבו ישר כתבתי משהו כמו חמשיה או שישה סיפורים קצרים על אותה מכונת הכתיבה דאז (אני זוכר איך פרופסור יעקב מלכין התלהב מהסטודנט יוצא הדופן שמגיש לו עבודות מודפסות במקום בכתב יד. טוב, את כתב היד שלי הוא לא היה מבין). ואז הפסקתי. החיים לקחו אותי לאן שלקחו – נישואין, רכישת דירה, שיפוצים, עבודה, ילדים.

ההתחלה השלישית היתה כשהילדים היו ממש קטנים. כתבתי להם שירים ארוכים מצחיקים ומחורזים. לא זוכר הרבה מהם, רק שיר אחד על איך שהם אוהבים לשתות סויה ישירות מהבקבוק.

ואז הגיעה הפעם הרביעית, הנוכחית. היא התחילה לפני 16 שנים, כשמודעה קטנה בעיתון "העיר" תפסה את עיניה של נעה, אשתי, ששמעה לא פעם ממני על הרצון לכתוב. המודעה קראה למי שרוצה לפרסם סיפורים קצרצרים (עד 500 מילים אמרה המודעה) והוא לא סופר – שישלח. רציתי לכתוב, אבל נושא לא היה לי, והסיפורים הקצרים שכתבתי לפני יותר משני עשורים היו ארוכים בהרבה. נעה, שקוראת הרבה יותר ממני, אמרה לי את המשפט החכם הבא : כל הסופרים מתחילים מלכתוב על עצמם. תמצא משהו שלך, אישי, וכתוב עליו. הזכירה לי קצת את הרמז החשוב שנותן חניבעל לקטר לסוכנת סטרלינג ב"שתיקת הכבשים", כיצד למצוא את הרוצח הסדרתי – שתתחיל לחפש בסביבה הקרובה של הרצח הראשון, משום ש – ובואו נצטט את אנטוני הופקינס הגדול :

He covets. That is his nature. And how do we begin to covet, Clarice? Do we seek out things to covet? No. We begin by coveting what we see every day. Don't you feel eyes moving over your body, Clarice? And don't your eyes seek out the things you want?

בקיצור – לקחתי משהו אישי, הכי אישי שאפשר, אין יותר אישי מזה, רגע מכונן בחיי, וכתבתי סיפור קצר. קיבלתי המון תשבוחות מהסופרת אפרת שטיגליץ, שערכה את הגיליון המיוחד, והוא התפרסם. ושוב – קיבלתי הרבה מחמאות מאנשים שקראו אותו, וישר התחלתי לכתוב עוד ועוד סיפורים. אלא שהפעם לא הפסקתי. עובדה – זה כבר הסיפור ה-25 שאני מפרסם, ויש לכם הבטחה ללפחות עוד 15 כאלה.

אז הנה הוא, מחר בבוקר, הסיפור שהתחיל את הסאגה. קצר. לא כמו הסיפור של השבוע שעבר.