העבר זה לא מה שהיה פעם

לחמישיה הקאמרית יש קטע נהדר בו שי אביבי פוגש את דובל'ה נבון אחרי שנים שלא התראו (למי שלא זוכר - חפשו "החמישיה הקאמרית – פרספקטיבה"). שי אביבי מספר לדובל'ה על כל ההצלחות שלו ושומע מדובל'ה שהוא עדיין באותה עבודה (עובד בדואר), עם אותה חברה מכוערת מהתיכון, איתה התחתן. שי אביבי שמח כל כך לפגוש אותו כי הוא נותן לו פרספקטיבה. דובל'ה הוא "ציון הדרך", כדברי שי, שמסמן לו כמה הוא התקדם בחיים, לעומת דובל'ה שנשאר תקוע. או, כמו ששי מבקש ממנו כשהם נפרדים "רק אל תשתנה לי!", ודובל'ה, המרוצה מהמחמאה, חוזר ומשנן לעצמו "ציון דרך!"

אז נכון שלא זה הטריגר לסיפור של מחר. הטריגר היתה תובנה מפתיעה, באמצע פגישה עסקית שגרתית למדי, שנציג הצד השני הוא מישהו מהעבר הרחוק. נכון, אותו אדם מהפגישה לא דמה לזה מהסיפור, אבל ככה זה כשכותבים סיפורים – מרחיקים עדות. ואז נזכרתי בעוד דברים דומים, בהם ההווה פגש פתאום את העבר הרחוק. למשל – פתיחת אתר "חבר'ה".

זוכרים את האירוע המכונן הזה? אז נדמה לי שכבר כתבתי את זה, אבל אין לי כח לחפש. מכסימום טיפה אחזור על עצמי. איזו שמחה היתה פתיחת אתר חבר'ה, שנים לפני פייסבוק. איך כולנו חזרנו בבת אחת שלושים שנים אחורה. כל הזיכרונות – אמיתיים או מומצאים - שקקו חיים. ולי, כמי שנושא הזיכרון האנושי מרתק אותו, התופעה שהכי בלטה לי בכל האירוע הזה הוא ההבדלים בינינו, אנשים שפתאום, אחרי 30 שנים, נפגשו וירטואלית זה עם זה, בתפיסת העבר. אותה פיסת היסטוריה משותפת בת בין 30 ל-40 שנים. השנים המכוננות של כולנו בבית הספר ובצופים. אני, אלוהים יודע למה, לא זוכר את התקופה ההיא כטראומטית. תקראו לזה מנגנוני הגנה, הדחקה – אני לא זוכר אומללות, למרות שבטוח היתה. לבטח לא אומללות ארוכת ימים. אבל הנה, ברשת, פתאום צצו פגיעות ועלבונות בני עשרות שנים בעוצמות אדירות, כאילו קרו אתמול. כאילו לא עברנו שום דבר בין לבין. כאילו, כמאמרו של שי אביבי, "שלא תשתנה לי!". חשבונות עתיקים נפתחו ואירועים מינוריים, שלא הייתי מודע להם, או – הייתי מודע אך לתפיסתי היו שוליים לגמרי, קיבלו פרופורציות לא פרופורציונליות לחלוטין (סובייקטיבית לגמרי מבחינתי).

נכון, התייחסתי כבר לעבר מול ההווה בכמה סיפורים (Favorite ו"גדלנו קצת" בין השאר, מעבר לשאר סיפורי חיפה), אבל האדם המכובד ההוא, מהצד השני של שולחן הדיונים, שלא זכר אותי (קיבינימאט – כל כך השתניתי? טוב, נכון, ההיכרות בינינו לא היתה מעמיקה, והוא, בינינו, היה הרבה יותר בולט ממני באותה סיטואציה), איך הוא חזר ברגע אחד, בו אני זיהיתי אותו, לאותו נער/גבר צעיר, אותו היכרתי עשרות שנים לפני כן.

אז שיניתי הרבה דברים. הרחקתי עדותי. ככה החלטתי שהעבר צריך להיות. מה, אני הראשון שעושה את זה? לא משנים לנו, על בסיס יומי, את ההיסטוריה כל מיני אנשים במרחב הציבורי? מה, סתם ב. מיכאל מציע להחליף את שם הכיכר מ"כיכר רבין" ל"כיכר רצח רבין"??

ובלי כל קשר לכיכר ומה שקרה בה – תבלו ותהנו.