הציפור האחרונה

שמוליק החליט שיתחתן עם החיילת הראשונה שתצא משער הבסיס. הוא לא צריך לעשות חשבון לאף אחד. לא צריך להסביר כל החלטה בחיים, מופרעת ככל שהיא נשמעת. השעה היתה שלוש אחרי הצהרים. השמים היו מלאי עננים כבדים ואפורים. החזאים הבטיחו את הסופה כבר בשבת, אבל עושה רושם שטעו בכמה ימים. משונה, כי כבר די הרבה זמן שהם מאד מדייקים. שמוליק לא זוכר מתי טעו בפעם האחרונה. להקת ציפורים לא גדולה, כמה עשרות, אולי מאה, אולי מאתיים, קשה להעריך ממרחק כזה, עפה בשמים, בורחת מהגשם המתקרב מהצפון. שמוליק הסתכל על הלהקה, משרבב צוואר מוטה לצד ימין קדימה, מוקסם מהסדר בו היא מאורגנת. איך הן יוצרות את החץ הזה, מושלם כל כך? כמה שעות אימונים היו צריכים טייסים כדי להגיע לתיאום דומה? ציפור אחת, שנראתה לא קטנה ולא גדולה יותר מהאחרות, השתרכה לה במרחק גדול מאחור, מתחבטת ברוח, נאבקת בניסיון להשיג את האחרות. או אולי לא? אולי זה אנחנו שלא מבינים את האיטיות שלה? אולי היא חלק מהמבנה הרגיל של להקת ציפורים? אולי, מבחינת הציפורים, יש לה תפקיד לא פחות חשוב ממובילת החץ? למשל, אולי היא השומרת מפני התקפת ציפורים יותר גדולות מאחור? היא תתריע, והן יתפזרו לכל האברים. אולי אפילו תקריב עצמה על מזבח ההגנה על כל הלהקה. צריך לבדוק אם יש ציפור כזאת, בודדת מאחור, בפעם הבאה שיראה להקה בשמים. אני כמו הציפור הזאת, חשב שמוליק, משתרך מאחורי כולם. בן ארבעים עוד מעט, ועוד לא נשוי, ואין לי ילדים, וכבר לפני שנים נגמרו לי התשובות לאימא למה עוד לא התחתנתי. היא רוצה נכדים. היא צודקת. אולי גם אני רוצה ילדים. אין לי מושג. לא משנה. הראשונה שיוצאת משער הבסיס, אני מתחתן איתה.

גשם דק החל מטפטף, ושמוליק הפעיל את המגבים. הם חרקו. צריך להחליף את אותם. הם כבר לא מנגבים טוב. נשארים פסי מים על השמשה. גם לא בריא לזכוכית שהם חורצים אותה. חוץ מזה, מסוכן לנסוע ככה, בגשם, עם זכוכית קצת מלוכלכת. הוא הגביר את הרמקולים, מנסה לגבור על צרצור המגבים. כבר כמה ימים הדיסק של ניק קייב לא יוצא מהמערכת. הוא בסדר הניק קייב הזה. גם אחרי כל השנים האלה, הסמים והאלכוהול, ממשיך להוציא דיסקים כל כך טובים, טריים, עצבניים. ועכשיו, בכלל, דיסק כפול. כל כך הרבה זמרים אחרים לא מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה. מעניין אם היא תאהב את ניק קייב. מה יעשה אם לא? אם היא אוהבת, למשל, רק מוסיקה מזרחית? שמוליק לא חזק במוסיקה מזרחית. הוא גדל על רוק, אבל ממשיך לשמור על עדכניות. שואל מוכרים בחנויות הדיסקים המעטות שנשארו על דברים חדשים ומנסה. לא מזמן קיבל המלצה, הקשיב והתאהב בגוסט. יופי של מוסיקה יש להם, אלה. קונה לפחות שני דיסקים חדשים בחודש. טוב, אם היא תאהב מוסיקה מזרחית, אז גם הוא יאהב, החליט. הוא מכיר כמה שירים, והם דווקא בסדר גמור. זוהר ארגוב, אבנר גדסי, חיים משה. כאלה. אסור שמוסיקה תהיה מה שיפריד ביניהם. מוסיקה מזרחית? שיהיה מוסיקה מזרחית. יסתדרו. בעצם, אם היא אוהבת מזרחית, אולי היא גם אוהבת פוליקר. פוליקר אדיר. לשמוליק יש באוטו את כל הדיסקים שלו.

קבוצת חיילים גדולה יצאה מהבסיס, חלקם בדרך הרגילה, עוברים אחד אחד את שבכת הברזל המסתובבת ליד השין גימל, חלקם מדלגים מעל לזרוע המתכת של המחסום, לקול מחאותיו של השומר.

"אני אדווח אותכם למב"ס" הוא צעק, אבל החיילים רק רכסו את המעילים שלהם והיטיבו את הכובעים, שלא להירטב מהגשם המתחזק. כששמוליק היה בצבא, לא היה כל הקטע הזה של השבכה, והגנה על הבסיסים והפחד. מותר היה לקחת טרמפים. לאן שרצית יכולת להגיע עם הטרמפים, לא כמו היום. טוב, מצד שני, לא היו כל כך הרבה חיילים, כמו היום, שיש להם מכוניות שלהם.

שמוליק הסתכל על החבורה. דווקא היו שתי חיילות, אבל הן היו באמצע קבוצת הגברים הגדולה, והוא לא ראה את עצמו מתחיל עם חיילת ככה, באמצע כל החיילים. הוא יתחיל עם הראשונה שתהיה לבד. אולי עם עוד חברה. יותר מזה, אין לו אומץ, הוא כבר מכיר את עצמו. לא סתם עבר את ארבעים השנים הראשונות לחייו, טוב, עוד מעט יעבור את ארבעים השנים הראשונות לחייו, לבד. ביישן, אימא אומרת בטון מתנצל לחברות, שעוד מוכנות לשמוע על מעללי הבן הרווק שלה. טוב, עוד לא ארבעים, אבל קרוב. קרוב מדי, היא מסבירה. כמו ככה, יגיע לארבעים לבד. כמו ככה, גם לחמישים. איפה היא ואיפה נכדים. כן, ביישן, הן מנידות ראש בהשתתפות, ומספרות על המחותנים והנכדים שלהן.

לולא משאבי אנוש, שמוליק לא היה כאן עכשיו. במקום לשבת במכונית, בגשם החקלאי הזה, היה יושב בפינה שלו, כמו כל יום, ועושה טסטים לגירסא החדשה, שעולה לאוויר בתחילת ינואר. דווקא צריכים אותו עכשיו, במחלקת אבטחת האיכות. אבל משאבי אנוש כתבו במייל שבסוף השנה הזאת הוא יעבור את מאה ימי החופשה הצבורה. בהתאם לחוקי החברה, בינואר ירדו לו שלושה ימים, סתם, בלי להחזיר אפילו כסף במקומם. דליה, הבוסית, אמרה שהיא בדקה, במיוחד בשבילו, בגללו, בגלל שאף אחד בחברה לא מתקרב לכמות ימים כזאת, ואי אפשר לעשות כלום. לפי החוק כבר מזמן היו צריכים להוריד לו ימים, אבל מתחשבים בו. אז או שייקח את השלושה ימי חופשה, או שהם הולכים קיביני מאט. ככה היא אמרה, קיביני מאט. היא תגיע רחוק, הדליה הזאת. שמוליק כבר ראה בחורות כאלה, צעירות, נחושות, קצרות רוח. כאלה שחוזרות לעבוד חודש אחרי שנולד להן תינוק. שמוליק מכיר אותן, ומשתאה כל פעם מחדש. ומה יעשה עם שלושה ימי חופשה באמצע החורף? שאל. ודליה אמרה שמה היא, סוכנת הנסיעות שלו? שייכנס לרשת ויתפוס איזה טיסה זולה. עכשיו, עם כל השמיים הפתוחים האלה, ובכלל, יש המון מבצעים בחורף, ככה שמעה. היא מכירה מישהו שלקח סופשבוע בברצלונה, ממש לא מזמן. כלום כסף, וגם אפשר לראות שם כדורגל ממש טוב, בברצלונה, הוסיפה. היא שמעה שזאת ממש קבוצה מצויינת עכשיו. לא שהיא מבינה בכדורגל, אבל הוא גבר, ובטח מבין יותר ממנה. הוא יהנה. נו, מה הוא עושה מזה כזה עניין. בשלב זה, שמוליק הבין שאין מה לעשות, ולא ענה לה. גם הוא לא מבין בכדורגל, ובכלל לא מעניין אותו. חשב לבדוק, אולי באמת יש משהו באינטרנט, איזה נסיעה קצרה. אולי לראות הופעת רוק, הצגה בלונדון. משהו. אבל בסוף בכלל לא בדק. כמו תמיד, השאיר הכל לרגע האחרון, ועכשיו סתם הוא לוקח את השלושה ימים. היום, היום השני, הוא הולך למצוא את זאת שתתחתן איתו. היא משרתת בצריפין, הוא החליט, והיא תצא עוד מעט מהבסיס. לבדה או עם חברה.

הוא חזר והציץ לשמיים. אם הגשם יתחזק יותר מדי, לא יוכל לראות בכלל מי יוצא. אולי לפי ההליכה יוכל לזהות מתחת למעילים אם הוא רואה בחור או בחורה. גם לפי הגובה, למרות שעכשיו הבחורות נורא גבוהות. מה יהיה אם היא תהיה יותר גבוהה ממנו? לא ששמוליק נמוך, אבל גם לא שחקן כדורסל. חוץ מזה, הוא גם חונה לא כל כך טוב. מצא מקום באמצע מגרש החניה. טוב, לא ממש מגרש. מן שדה שבו חונות הרבה מכוניות. כשנכנס, לפני שעה, עוד היה יבש, אבל אם ירד גשם חזק, כל המגרש יהיה עיסת בוץ, ואיך בכלל הוא יגיע להתחיל לדבר איתה? וגם, הבוקר לא נעל את נעלי ההתעמלות אתן הוא מגיע בכל יום לעבודה. בכל זאת, ביום שאתה נפגש עם אשתך לעתיד, אתה לא נועל נעלי התעמלות. במקומן בחר את הנעליים הטובות שלו, וחבל שיתלכלכו בבוץ. טוב, בינתיים עוד ממשיך רק לטפטף.

קבוצה של חיילות יצאה מהבסיס, נפלטות אחת אחת מהשבכה המסתובבת ליד השין גימל לרחבה בכניסה לבסיס. חלקן חוסה בצל מטריה, חלקן רכוס מעיל וכובע. תיק צבעוני קטן תלוי על כתף כל אחת מהן, לא כמו התיקים השחורים, התקניים של פעם, והן ממהרות לתחנת האוטובוס הקרובה. ארבע מהן התפצלו מהחבורה הגדולה, ופנו למגרש החניה, מתקרבות למכונית של שמוליק. ארבע זה יותר מדי. צריך אחת בודדת. שתיים מכסימום. ממש ליד החלון שלו עצרה אחת מהן, ובהמשך לשיחה שלא שמע, התחילה לנאום משהו לחברותיה, מנענעת ראשה בהתלהבות לצדדים, מטלטלת את המטריה הסגורה בידה, כמו היתה רובה. שמוליק פתח חריץ בחלון דלת הרכב.

"תזהרי, הוא עושה לי. ממה? אני עושה לו, ממה שאני אזהר? מה, אתה תירה בי? יותר טוב, תזהר אתה ממני. ומה הוא אומר, הדביל? עושה לי, מותק – אני שלוש כמוך אוכל בלילה. אוכל בלילה. שמעתם פעם משהו כזה? פה יש לו מלוכלך, משהו. מי מדבר ככה בכלל? חתיכת אידיוט זה. אז סובבתי לו את התחת היפה שלי, והשארתי אותו, את הדרגות שלו, ואת הרובה המצ'וקמק שלו, שיחפש פראיירית אחרת. אחותי לא נולדה אתמול." סיימה את הנאום, והצטרפה לחברותיה המצחקקות.

טיפות גשם נכנסו דרך הפתח והרטיבו את השיער שלו, ושמוליק סגר את החלון. ונגיד שמי שהוא יבחר לאישה תדבר ככה. מה הוא יגיד לה? איך יתחיל את השיחה? ואם יצליח להתחיל, איך ימשיך? הוא צריך למצוא אחת שאין לה אוטו. יציע לה טרמפ. אבל, אסור להם עכשיו לקחת טרמפ, לחיילים. זה לא כמו פעם, עכשיו, עם כל החוקים של החטיפות והפיגועים. אולי יחכה בתחנת האוטובוס, ויתחיל איתה שם. אבל, מה יהיה אם היא תעלה לאוטובוס ותיסע? מה, הוא ישאיר כאן את האוטו ויסע איתה? עד שהוא יחזור בלילה, יפרקו אותו הגנבים. חוץ מזה, כשהיא תדע שהוא השאיר את האוטו כאן, ונסע איתה, תחשוב שהוא אידיוט. למה תחשוב? תדע. ואז, אפילו אם כבר יצליח להגיע למשהו, הכל ילך לעזאזל. אולי, הכי טוב, יחכה למישהי שתנסה להתניע את האוטו, ולא תצליח. גשם זלעפות, וגבר בא לעזור לה להניע את האוטו, זה כבר התחלה טובה. עומד בגשם עם כבלים. אביר ממש. זה יהיה הכי טוב. אבל, מה יהיה אם יחכה ככה באוטו עד הערב ולא תגיע מישהי עם בעיות באוטו? אם הוא לא יאכל עוד שעה-שעתיים, הוא יהיה נורא רעב, ושמוליק לא מתפקד טוב כשהוא רעב. החברות של אימא אמרו לה שלא יזיק לו קצת לרדת במשקל, אם הוא רוצה להשיג כלה, אבל היא אמרה שהוא נראה כמו שאבא שלו נראה בגילו, ואם אבא שלו השיג מציאה כמוה, גם שמוליק יצליח. אז הן אמרו לה שאם זה נכון, איך זה שהיא בעצמה אמרה שההתקפת לב של פסח היתה מעודף משקל, ומה היא מדברת בכלל? מה, היא מאחלת לכלה שהוא עוד בכלל לא מצא להיות גם כן אלמנה בגיל ארבעים וחמש? אז היא התחילה לבכות, כמו תמיד שמזכירים לה את פסח, אפילו שהיא התחילה עם זה כשהזכירה אותו ראשונה, ושמוליק סגר את דלת החדר שלו וחזר לשמוע את המוסיקה שהוא אוהב באוזניות, לא להפריע.

הגשם, כמו להכעיס, התחזק, ושמוליק העביר את המגבים למצב שתיים. הסי. די. הגיע לסופו, וחזר לשיר הראשון. מלך הניק קייב הזה. עוד מעט יהיה חושך. בחורף הימים נורא קצרים. טוב שיש רק עוד יום חופש אחד. אימא עושה לו את המוות כשהוא יושב סתם בבית כל היום. כל הזמן שואלת אותו שאלות ועושה לו אוכל שהוא אוהב. מחר, אם לא ימצא את הכלה שלו היום, ילך שוב לראות שני סרטים בבוקר, כמו אתמול. העיקר לא להיות בבית. אבל, למה לחשוב נגטיבית? למה לא ימצא? ימצא. תיכף תבוא חיילת לבד, והיא תתחתן איתו. צריך לחשוב פוזיטיבית.

מתוך הגשם צצה דמות בודדת. לא גבוהה, קצת מגושמת על פי ההליכה, מהוססת, חסרת מטריה, מציצה מתחת לכובע המעיל על המכוניות החונות, מחפשת משהו. תרמיל קטן, אדום ורטוב, על הכתף. ליד מכונית אפורה מרוחקת היא עצרה, התכופפה ודיברה עם מישהו שישב בה, ואז חזרה והמשיכה ללכת, סורקת את פנים המכוניות, מאהילה על עיניה מפני הגשם, מסיטה שערות רטובות. הגשם היה חזק, אבל היא המשיכה ללכת, מבוססת בוץ ההולך ומעמיק. ליד החלון של שמוליק עצרה, והתכופפה. פנים מלאות, ילדותיות, שיער שחור, רובו תחת הכובע. אי אפשר לדעת אם הוא ארוך. רטוב, בטוח. היא הסתכלה על שמוליק, ואותתה לו בידה. הוא פתח את החלון עד למטה, מתעלם מהגשם.

"אריק?" שאלה החיילת, פניה רטובות. אולי זה בכי. אולי רק טיפות גשם.

"שמוליק."

"לא אריק?"

"שמוליק."

"אתה כבר כאן הרבה זמן?"

"די הרבה."

"ואיזה סוג אוטו זה?"

"שלי?"

"שלך, האוטו הזה?"

"מזדה."

"ואתה בטוח שאתה לא אריק? אתה לא אומר לי סתם, נכון?"

"שמוליק."

"אז אם אתה הרבה זמן כאן, ראית במקרה כאן מישהו במכונית כזאת, כמו שלך, יושב באוטו, מחכה? אריק?"

"מזדה?"

"כן, מזדה."

"אפורה?"

"אפורה. אריק."

"לא, לא ראיתי."

"בטוח?"

"רוצה להכנס?"

רותי נכנסה לרכב, הדובון שלה מרטיב את המושב ליד שמוליק, נעליה מלכלכות את השטיח בבוץ. גמרה את כל הטישו שלו בנסיון בלתי מוצלח לייבש את הפנים ואחר כך את צווארון הסוודר, שנרטב גם הוא. אריק, הסבירה בין עיטוש לעיטוש, אמר בטלפון שהוא עוד מעט בן ארבעים, ושהוא לא הכי רזה בעולם, אבל זה היה בסדר מבחינתה. גם היא לא קיית מוס, אמרה, וכשאריק הזה שתק, הסבירה לו שזאת הדוגמנית הכי רזה בעולם. אז הוא אמר שאין לו מושג בדוגמניות, אבל בשבילה הוא ילמד, ומצא חן בעיני רותי שמישהו, שעוד לא מכיר אותה, כבר בטלפון אומר שהוא מוכן לעשות דברים בשבילה. אחר כך הוא אמר שהוא קצב, וזה קצת הפריע לה, כי היא מנסה להיות צמחונית כבר כמה זמן, ואם הוא קצב, הוא בטח ירצה להביא לה ולילדים בשר טוב מהאיטליז שלו, לפנק אותם. למרות זאת הסכימה להפגש איתו. רק להסתכל, אמרה, להתרשם, לא פגישה ממש, יראו זה את זו, ויחליטו אחר כך, טוב? מה כבר יכול להיות? זה לא כאילו שהם נפגשים באמצע הלילה בשכונת פשע נידחת. מדובר על מגרש החניה בכניסה לבסיס, באחת בצהרים, מכסימום תשב איתו רגע ותחזור למשרד שלה. אבל, בגלל הרס"ר המעצבן הזה, יצאה רק עכשיו. והבוקר גם איבדה את המספר של אריק, ולא יכלה להודיע לו שהיא מאחרת. לא פלא שהוא נסע. כמה אפשר לחכות באוטו, בגשם הזה? אין טעם אפילו לחפש את המספר שלו. לא יכול להיות שגם הוא איבד את המספר שלה. אם הוא לא צלצל אליה עד עכשיו, בטח התעצבן ונסע. אין סיכוי שיחזור שוב.

"מה זה?" שאלה והרחיבה "מה אתה שומע?"

"ניק קייב." ענה, והשתתק. היא הקשיבה והוא שאל "מוצא חן לך?"

"בסדר." אמרה. גם אריק לא הכיר את קיית מוס, ואמר שהוא מוכן ללמוד בשבילה.

"אפשר לשים משהו אחר." שמוליק אמר "יש פוליקר, אם את אוהבת."

"לא, זה בסדר." אמרה "באמת בסדר." וכבר התחילה קצת לחבב את ניק קייב.