ומה אתי?

"מה אני עושה כאן? אין לי מושג מה אני עושה כאן".

טוב, פעם אחת מספיקה. לא צריך לשאול פעמיים. שמעתי בפעם הראשונה. האמת? גם לי אין מושג מה את עושה כאן. הרי הבעל המוצלח שלך הוא מן שילוב מדהים של איש קריירה משגשג, האבא הכי מסור שיש בכלל בעולם, והבעל המושלם, המפרגן, המפנק, חסר הדופי. וגם, אם אני זוכר טוב מה שאמרת בפעם הראשונה שנפגשנו, בפגישת ההתנעה של הפרוייקט, נראה מצוין. איך הוא מצליח בין כל הישיבות החשובות וההשקעה במשפחה להתכונן לטריאטלון זאת שאלה מאתגרת למי שיכתוב פעם דוקטורט על שימוש יעיל בזמן. נכון, חדי האוזן, הנדירים כל כך במקומותנו, לא היו מפספסים את המילה הקטנה, הכל כך משמעותית שהוספת בפעם השניה שאמרת לי את זה, לגילו. הפעם הראשונה שהתגנבה נימה מזערית של פקפוק כשדיברת עליו בהערצה. ההערה הראשונה שבסופו של דבר הובילה אותך לכאן, ומאפשרת לך בכלל לשאול את השאלה הזאת כשרק שנינו בדירה שלי.

לפני שנה וחצי, כשהצטרפתי לפרוייקט, כבר היית, יחסית, ותיקה. הפעילות אצל הלקוח, במשרדים המדכאים שלו בפראג, היתה עדיין דלילה. נסענו לשם פעם בחודש, והמכירה לא היתה סגורה הרמטית. הצ'כים היו קשים. אי אפשר היה להאשים אותם. היה להם ניסיון לא טוב עם פרוייקט דומה שהתחילו ואחרי ששנתיים לא עלה לאוויר התאייד ועלה להם שלושה מיליון דולר הפסד בספרים. המשרדים היו בחלק של העיר שהתיירים הישראליים לא מגיעים אליו. לא גשר קארל, לא המצודה בצד השני של הנהר, לא כיכר וואצלב, ולבטח לא הרובע היהודי. החלק המוזנח, משעמם, מכוער ואפור שהשאיר שם השלטון הקומוניסטי הארוך. שיכונים בני עשר קומות פלוס, חסרי צבע או צמחיה, נמתחים לאינסוף, משובצים בבניינים תעשייתיים מרובי אולמות ייצור אפרוריים היישר מהתמונה שמצטיירת בראשו של מי שקרא יותר מדי ספרים של ג'ון לה קארה על מעללי ג'ורג' סמיילי בתקופת המלחמה הקרה. אז עוד היינו רק עשרה איש בפרוייקט, ואני עדיין חשבתי שאני נשוי באושר. כשבנסיעה הראשונה לפראג עוד האמנתי שאשתי באמת בקורס ההשלמה, כמו שהיא אמרה לי, כשהבייבי סיטר עונה לי בטלפון של הבית בשעות הערב. כשחיכינו לפגישה הרצינית הראשונה עם הלקוח, סיפרת לי כמה דברים על עצמך. נחתתי בפראג בלילה הקודם ואמרת שחשוב שנדע קצת אחד על השני. היית ידידותית ופתוחה. סיפרת כמה מוצלחות שלוש הבנות שלך. זאת שלומדת משפטים במקביל לעבודה בשתי משרות סטודנטים. והשניה, שנבחרה לראשות מועצת התלמידים של בית הספר ולא יורדת מתשעים בשום מקצוע. חוץ מהתעמלות. רק במקצוע הזה יש לה שמונים. איך משני הורים משקיעים כל כך בפעילות ספורטיבית, הבעת תמיהה תוך שאת מזכירה אגבית את כמות הפעמים שאת בחדר כושר בשבוע, יצאה לנו ילדה עם ציון כזה בהתעמלות, את לא מבינה. ואני חשבתי על הילדים שלי, ואיך שאין לי מושג מה הציונים של הגדולה, או מה אומרת המורה על הקטן. והקטנה המקסימה, סיפרת לי, שהתחילה לקרוא לבד בגיל שלוש. או אולי זה היה ארבע. בשלב הזה לא ממש הקשבתי. את כל זה סיפרת בטון עובדתי, אגבי, לא מתנשא. ואני חיכיתי לפגם כלשהו בתמונה הנפלאה שציירת. משהו קטן, לא חייב להיות משמעותי. לא יכול להיות שהכל כל כך טוב. וכל זה לפני שתיארת כמה יפות כל השלוש, ולפני שהמשכת להפליג בתיאורים המחמיאים של הבעל. לא אמרתי דבר, אבל לא יכולתי שלא לתהות איך יכול גבר להצליח כל כך. מה הפלא שאישה נאה ומוקפדת כל כך מדברת עליו בכזו הערצה. כל כך קנאתי במה שסיפרת. כל כך קוויתי שגם אותי אישתי משבחת כשהיא מדברת עם גברים אחרים, בקורסי ההשלמה האינסופיים האלה שהיא הולכת אליהם בערבים.

בשיחות הקבוצתיות שהיו לנו בארוחות בחדר האוכל מרובה שולחנות העץ המאורכים במפעל, לא פעם סיפרת על בעלך, הקריירה שלו, ומקומו בתא המשפחתי. קל היה לדמיין, מהסיפורים מרובי הפרטים שלך, את המשפחה המאושרת הולכת לקניון באחת הנסיעות המשפחתיות לארצות הברית. שלוש הבנות הולכות ביחד, עם מאה הדולר שכל אחת קיבלה לקניות. ילדות בוגרות, שלא צריך להשגיח עליהן, ויודעות מה הן רוצות. את ובעלך הולכים לחפש איזו טבעת שהוא רוצה לקנות לך, שתשתלב בצעיף שקנה לך בלונדון בנסיעת העסקים האחרונה שלו. או שאתם מחפשים עניבה יפה שאת רוצה לתת לו במתנה. ועכשיו אני מסתכל על הטבעת המעוצבת שעל אצבעך, זו הצמודה לטבעת הנישואין מכסף שיש לך. אני לא מבין גדול בתכשיטים, אבל מישהו השקיע הרבה מחשבה וכסף כשקנה אותה. יופי עדין יש לקמטים הנעימים בצווארך, העטופים ברישול נעים בצעיף סגול דקיק. הסגול חוזר בפסים דקיקים, כמעט לא נראים, בחגורה, ובפס המקיף את החצאית הרחבה שאת לובשת. רחבה מספיק כדי להסתיר את שלוש הלידות שעברו ירכייך. מרשימה ההקפדה שלך על הפרטים, חייבים להודות. הנה, הסגול הזה חוזר גם באיפור עינייך. ואיזו התאמה יש בינו לבין החום הבהיר ממנו מורכבים שאר חלקי הלבוש.

היית כל כך מבינה ואוהדת בנסיעה השניה שלנו לפראג. אז, כששוב ענתה לי הבייבי סיטר בלילה, בשעה די מאוחרת, כבר הייתי פחות משוכנע לגבי פגישות הקורס האלו בערבים. ועד שעות כל כך מאוחרות. כמה שעות ביום המדריכים האלה לשיווק מלמדים, שאלתי אותך. ואת, בנשיות חמימה ונעימה, אמרת לי שיש לזה הסבר פשוט, את בטוחה, ושחבל שאני מתעסק בזה. אבל אני, חיה מבוהלת שהייתי באותה תקופה, קלטתי בקול שלך את הטקסט האמיתי שלא אמרת. אותה אמת שלא רציתי להכיר בה, ושהתגלתה לכל העולם כשחזרתי. את ידעת, אבל עטפת אותי ברוך נשי אוהד, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריך אז. כל כך נעים. אז, אם אני זוכר נכון, הגנבת בפעם הראשונה את ה"לגילו" הזה. כעת פתאום נסדק הדימוי של האפולו שטוח הבטן הזה, המנהיג בבטחה את המשפחה המושלמת. "לגילו". מעניין ה"לגילו" הזה, שלא חזר יותר. מן רפיסות קלה באיזור הבטן התחתונה. שערה לבנה סוררת נוספת להתדלדלות השיער באיזור הפדחת, רמז לקרחת המתגנבת שתחליף את השיער השחור הקצר והקוצני. את, כמובן, לא אמרת שום דבר כזה. עד היום, כולל הרגעים האלה שלנו כאן, בדירה שלי, לא שמעתי ולו דבר ביקורת בודד עליו. נסיעותיו התכופות לחו"ל, השעות הארוכות במשרד והסמינרים שהוא מנחה עד שעות הלילה המאוחרות, כולם תוארו על ידך בצורה אוהדת, מפרגנת. תני להיזכר בכל מה שאמרת עליו ועל הבנות. לא. שום דבר. את בסדר גמור. אין בקיעים. לא היתה כל הסתייגות.

בפעם הראשונה שנגעתי בידך רגע קצר אחד יותר מהדרוש, ואת לא הזזת אותה, היתה כשכבר גרתי בדירת המעבר שלי. את התקופה בה גיליתי באופן כואב כמה שביר מוסד הנישואין העברנו כל אחד בפרוייקט אחר, אחרי שגם אנחנו איכזבנו את הצ'כים. היו לנו שיחות טלפון מדי פעם, רובן בענייני עבודה. רציתי לשמוע ממך איך עובדת הגירסא החדשה אצל לקוח שלך בחיפה, כשאני הייתי צריך להטמיע אותה אצל לקוח חסר סבלנות בבאר שבע. מעט שמעת ממני על הפרידה, ועל הליכי הגירושין המתהווים, רק כהקדמה לשיחות העבודה האלה. התעניינת, כמובן, אבל בצורה מאד מנומסת, לא חטטנית. היתה אהדה בקולך, אבל לא כזאת שיש בה משהו יותר מסתם התעניינות. ואז, בפגישה חצי שנתית של המחלקה באחד המלונות על שפת הים, גם אם אשתדל לא אצליח לזכור את שמו, עמדת לידי בתור לקפה של הבוקר. סיפרתי לך שעברתי לדירה שלי לפני שבועיים, וכבר הכנתי חדר לילדים, שמגיעים אלי פעם בשבוע. את סיפרת על הבת השניה שעוד מעט מתגייסת וצריכה להחליט בין גל"צ לבין חוקרת מודיעין באיזה יחידה מובחרת, ואיך ההתלבטות הזאת משגעת את כל המשפחה. ואני זוכר שכאשר אמרתי לך שאני צריך עצה נשית בקשר לריהוט בדירה החדשה, לא משכת את היד מהר מספיק.

ועכשיו את כאן. ואנחנו מול הראי שהיתקנתי בחדר הילדים. הרהיט החשוב ביותר בחיי ילדה בת שתים עשרה. הדבר הראשון שקניתי אחרי המחשב החדש והמדפסת. שאלת אם ילדה בת שתים עשרה לא תרצה חדר לעצמה, ועניתי שהעניין באמת מטריד אותי, אבל בכסף שהצלחתי לגרד דירה יותר גדולה אי אפשר לקנות, ובאמת שאני לא יודע איך אתמודד עם הבעיה. וצחקנו כשהזכרתי איך המדריך בקורס המנהלים בו שנינו השתתפנו לפני חודש בחברה לא מרשה להשתמש במילה הזאת - בעיה. אוקי, לעמוד באתגר, צחקתי ושלחת עוד ליטוף קל ומצמרר על גב ידי. ועכשיו אנחנו עומדים מול הראי של הבת שלי, ומסתכלים על עצמנו משתקפים בו. הפעם את במכנסי ג'ינס שמדגישים מעט יותר את הירכיים. חולצה לבנה משתפלת ברישול חינני, מוקפד מאד, אל מעבר לחגורה המעוצבת. את לובשת עכשיו חזית תחרה לבנה עם פסים שחורים דקיקים. אפשר לראות מבעד הבד הלבן המעט שקוף של חולצתך. בעבודה את הולכת תמיד עם חולצות אטומות, שרק כשאת מתכופפת אפשר לתפוס לרגע קצה של חזיה לבנה. עושה רושם שידעת שתסכימי לבוא היום, לקפה, אחרי הצגת המנכ"ל החדש. שערך האדמדם כעת ערוך בתלתלים מחמיאים. אישה נאה מאד, אני בוחן את עור פנייך החלק. לגילך, הייתי מוסיף אם לא היית שומעת. אני עומד מאחוריך, מסתכל בשנינו במראה המאורכת. אני רזה מתמיד, תוצאה של תהליך גירושין ארוך וכואב. החולצה והמכנסיים נראים גדולים עלי בשתים-שלוש מידות. אני כורך בזהירות את ידי סביב מותנייך, ואנחנו עומדים מול המראה, ידי חובקות את בטנך, ואז את זורקת את המשפט הזה, חצי לעצמך חצי לי. "מה אני עושה כאן? אין לי מושג מה אני עושה כאן".

אני יודע מה את עושה כאן. אני יודע גם שאת יודעת מה את עושה כאן. אני גם יודע שאם אני אגיד עכשיו אפילו מילה אחת, את תלכי. היא לא חייבת להיות שגויה, המילה. מספיק שהיא תאמר בקול. מילה אחת ממני, ואת תחזרי לביתך החם והמחבק, ואני אשאר עם עוד הרגשה של החמצה. אז אני שותק. מילה בודדת, חצי הברה, ואת לא כאן. לאט לאט מרים את ידי, וחופן, מבעד לחולצה, את שדך השמאלי. נזהר שלא ללחוץ על חוט הברזל של החזיה, שלא להכאיב. שום תנועה מיותרת שתבריח אותך. שום מילה. ואת עוצמת את עינייך, משתהה רגע ארוך, ארוך מאד, ואז מניחה יד רכה על גב היד שלי, ולוחצת. הרגשה רכה ונעימה. ואני, שיודע טוב בדיוק כמוך מה את עושה כאן, לא עוצם את העיניים. אני רוצה להסתכל בראי ולזכור גם את התמונה, לא רק את התחושה. את, עצומת עיניים, לוקחת את ידי ובעדינות מושכת אותה אל מתחת לחולצה. ראשך מוטה הצידה, ושערך משתפל לעברי, מגלה חלקת צוואר לבנה. אני נושק לה, ואני שומע אותך גונחת. וזה נעים. זה נורא נעים.