זרח, שחקן נשמה

כשיצאה נשמתו של זרח, ישבתי לידו והסתכלתי. חתיכת שם, זרח. בכל תולדותי ככתב ספורט, ויושבות עלי לא מעט שנים במקצוע, לא היכרתי אף שחקן עם שם כזה. ואנחנו מדברים על בלם כדורגל בקבוצה כמו בית"ר ירושלים. זרח מוסקוביץ'. מישהו לא היה עירני כשקיבלו אותו למבחנים בקבוצת הילדים עם שם כזה. וגם, נגיד, אם מישהו נולד עם שם כזה, הרי זאת לא אשמתו. אפשר להחליף. יש נוהל. אחרי גיל שמונה עשרה מותר. אפילו לא כל כך מסובך. ניגשים למשרד הפנים, ומבקשים להחליף. במקרה של זרח, לא יזיק גם שם פרטי וגם שם משפחה. שם פרטי טיפה יותר מסובך. אלוהים יודע למה, אבל הם לא אוהבים את זה במשרד הפנים. קצת יותר פרוצדורות, אבל בסוף בר ביצוע. אבל זרח כמו זרח - את השם המשונה הזה, שההורים נתנו לו ברגע של השראה יצירתית במיוחד, הוא לא החליף. והאוהדים של הקבוצות היריבות אהבו את השם הזה, אוהו איך אהבו. כמה יצירתיות שהוא הוציא מהם. תענוג. שמות עשו בו בשירי הנאצה שלהם.

אבל לא בגלל השם המיוחד הזה, זרח מוסקוביץ', ישבתי בחדר. רציתי להיות שם כשזה קורה. זאת האמת. סיבה ילדותית לגמרי תגידו? רציתי להיות הראשון שמדווח שהוא נפטר. לא מכובד, אני יודע, אבל זה מה שהיה. בהתחלה עמדתי. חשבתי שהנה זה מגיע. הרופאים אמרו שזה עניין של דקות. אחר כך התעייפתי והתיישבתי. האמת היא אף פעם לא ראיתי באמת איך מישהו מת. כלומר, כבר יצא לי לראות אנשים מתים. אני לא ילד. יצא לי, גם, סביר להניח, להרוג אנשים. כשאתה יורה פגזי 155 מ"מ מכמה קילומטרים, אתה לפעמים הורג אנשים. זאת הרי המטרה שלך. אבל לראות מישהו, ממרחק פחות ממטר, ברגע שנשמתו יוצאת, עוד לא יצא לי. זאת אמורה היתה להיות הפעם הראשונה. ולא תגידו שלא היתה לי הצדקה מקצועית. בתור כתב הספורט הבכיר של ערוץ 9, לספורטאים רוסיים היתה העדפה ברורה אצלי. ההורים של זרח עלו מרוסיה בגל הגרוזיני הגדול של תחילת שנות השבעים. אז אפשר עדיין להגיד שהם סוג של עולים חדשים. הוא אומנם מבין בקושי רוסית, ורק שומע קצת גרוזינית, אבל הוא עדיין אייטם סביר למהדורה המרכזית שלנו במוצאי השבת הקרובה. והיתה לי הרגשה שיש לי סקופ בידיים. בהתלהבות שהיתה שם מהגול, לא ראיתי אף כתב אחר ששם לב למה שקורה עם זרח. כולם היו מרוכזים ברובן, כשהוציאו את זרח על האלונקה ומיהרו לבית החולים.

הרופאים לא דייקו. זרח לקח את הזמן שלו. שלוש שעות ישבתי בחדר. ההחלטה שלי במגרש היתה מהירה. מהרגע שהוא חטף את בעיטת הבננה האימתנית של רובן, במשחק האחרון בקריירה שלו, שבדיעבד הפך גם למשחק האחרון בקריירה של זרח, החלטתי שאני עוקב אחרי הסיפור הזה. רובן קלט את הכדור, שחזר מפרצופו של זרח, ומהאוויר הכניס טיל בסיבוב לחיבורים. הקהל יצא מדעתו וגם כל הכתבים. משהו - גול כזה במשחק הפרידה של שחקן כל כך אהוב. לי, מהצניחה הלא טבעית של זרח לדשא, היה ברור שזאת לא מכה רגילה. שלחו אותי בתותחנים לקורס חובשים, כך שהיה לי מושג איך נראות צניחות לא טבעיות של אנשים לקרקע. רק בסרטים מצויירים ראיתי ראש של בן אדם מיטלטל ככה. עזבתי את המגרש, עוקב אחרי האמבולנס שלו, לא לפני שאמרתי ליניב שיעשה טובה ויסכם לי את האירועים העיקריים. הוא אומנם אמור רק לצלם, אבל לא יקרה כלום אם ירשום כמה נקודות, שיאפשרו לי להוסיף צבע לכתבה. כאילו שיציאת נשמתו של הזרח הראשון והאחרון בתולדות הכדורגל הישראלי לא מספיק צבעונית.

בבית החולים מלמלתי משהו על זה שאני קרוב משפחה. אחרת איך יתנו למישהו שנראה כמוני לשבת ליד מיטה של מונשם בחדר טיפול נמרץ? הם גם הבינו, מהר מאד, שזרח נמצא על מסלול חד כיווני במהירות גדולה ורצוי שמישהו יהיה איתו כשזה קורה. ישר ראו שאבא של זרח אני לא, אז הם החליטו שאני אח שלו. ככה הבנתי כשהאחות הראשית ביקשה מאחות מתלמדת להכין תה לאח של זרח. הוא נראה קצת בשוק, ככה לחשה בקול רם מדי. חוץ מזה הם הבינו מיד ששחקן כדורגל שמת על המגרש זה אירוע חשוב לבית החולים, ונתנו לי הרבה כבוד. הם חיכו להרבה עיתונאים, ונראה שהתאכזבו כשראו שרק האח של זרח שם. עברה שעה מאז שהוא הגיע לבית החולים, והם התרשמו שלזרח אין הרבה יותר מעוד כמה דקות.

בתשע וחצי בערב, חצי שעה לפני שההורים של זרח, אדון וגברת מוסקוביץ', הגיעו עם האח האמיתי של זרח, יצאה נשמתו. האמת, היה פחות מרגש משחשבתי. בכל זאת, בננה של עטר במשחק האחרון שלו? ציפיתי לקצת יותר הדר. היא יצאה כמעט בזחילה. ממש בזחילה היא לא יכולה לצאת. בכל זאת, נשמה עפה. אבל הכי קרוב לזה שהיא יכלה. בשקט גמור, בכל מקרה. בתשע שלושים ושתיים ליתר דיוק. אני עיתונאי, הסתכלתי בשעון, כשראיתי אותה משתחררת מזרח. היא עשתה את זה כמו חייל שמוריד את הקיטבג בבקו"מ ביום השחרור, במן הבעה מסויימת של נחת על הפנים, כמו החייל ההוא. כמעט חיוך קטן. גם על פניו של זרח נחה הבעה דומה. כאילו שניהם שמחו קצת על הפרידה. זרח נראה מרוצה, כאילו הוא שם במגרש, רואה מה עשה המפגש של הראש שלו עם כדור הבננה של רובן. העמידו אותו באמצע החומה. בכל זאת, השחקן הכי גבוה של בית"ר. מגן מקרר, ככה קראו לו בחיבה האוהדים של בית"ר. רובן עמד מולם, בתנוחה סטייל רונלדו שהוא אוהב, בנקודה ממנה הוא הכי אוהב לבעוט כדורי עונשין. שישה עשר מטר אלכסונית לשער מצד ימין. מושלם לשחקן שמאלי, ובטח לרובן. החיוך הקטן הזה של זרח היה על פניו כעת, כאילו הספיק לראות איך השוער הענק של בית"ר עומד בצד האחד של השער ומסתכל, חסר אונים, על הכדור החוזר מהראש המיטלטל של זרח, שהפך לטיל לחיבורים. הראש של זרח עף לכיוון אחד, והכדור חזר מסובב ישר לרגל של רובן ומשם, בוולה מרהיב, תוך שינוי כיוון לא טבעי, ישר לחיבורים של בית"ר. הקהל השתולל. מזמן לא ראו גול כזה יפה, וכולם אוהבים את רובן. אפילו האוהדים של בית"ר. כולם פירגנו לו גול כזה יפה במשחק הפרידה. במיוחד שבית"ר הובילו ארבע אפס, והגול לא ממש הפריע להם. רובן עשה בפעם האחרונה את ההצגה שלו, עם הריקוד הקטן הזה ליד הדגל של הקרן. כל הקהל התרכז בו. כל הצלמים הסתערו לעברו, ורק אני ראיתי את זרח, הבעת הפתעה מושלמת על הפנים שלו, חיוך קטן קופא על פניו, נופל כמו שק קמח כבד. נפילה רצינית. זרח היה בלם גרוזיני לא קטן.

אחרי שיצאה בהיסוס, היא הסתכלה לכל העברים. אומרים שככה המוות נראה בזמן שהוא מתרחש, אבל עדיין זה היה יפה. היא לא דמתה לזרח בכלל. היתה עדינה וקטנה. שברירית. אולי מטר וחצי. גג. כמעט שקופה לגמרי. ראשו של זרח היה תמיד מגולח למשעי, ולה היתה דווקא רעמת שיער וצמה קטנה. היא הסתכלה עלי, אבל רק לרגע. אולי מיהרה, למרות שלא נראתה לחוצה. אולי יש להם בנוהלים משהו על כך שהמנוח יחזור ויתעורר. אולי חששה שההורים שלו בדיוק יכנסו, ולא יהיה לה נעים. אולי יש להם שם חוקים. כמה זמן מותר להשתהות. לך תדע. אחרי שסקרה את כל החדר, מצאה את החלון. יש להם, בטיפול נמרץ, רק חדר אחד יפה כל כך, מבודד, ונתנו אותו לזרח. כנראה שהם ידעו שהוא לא יתפוס אותו יותר משעה. אולי חצי יום. הכי הרבה. בגלל שזרח היה איש מפורסם, נתנו לו את החדר עם החלון. שהתמונות של צלמי העיתונות ייצאו יפה. חוץ מזה, שלא יגידו אחר כך שמזלזלים בשחקני בית"ר ירושלים כשהם מתארחים במשחק חוץ. הסתכלה עלי ועל זרח פעם אחרונה ויצאה לאט דרך החלון.

הסתכלתי עליה, עולה לאט, בהדרת כבוד, לשמיים. כשהיא היתה בחוץ, היא כבר לא נראתה לחוצה. היתה בטוחה בעצמה שעכשיו לא יחזיר אותה אף אחד לתוך זרח. השמיים היו אפורים ובהירים. אור הירח המלא עמד במרכזם. מעט עננים שייטו לאטם ופינו דרך, בהדרת כבוד, לנשמה שעברה ביניהם. לרגע אחד עברה על פני הירח הגדול והצהוב, וזאת היתה תמונה נהדרת. ממש כמו אי טי באופניים בפרסומת לסרט. יניב היה עושה מזה תמונה משהו. היא עלתה לאט לשמיים, ואז, כשעברה בין שני עננים, עצרה, מהססת. הזיזה ראשה לצדדים, בוחנת אם מישהו מסתכל, הסתכלה בעיון על ענן קטן ששייט לפניה, ואז תפסה ספרינט. זה היה ענן קטן ועגול. לא עגול מספיק כנראה, כי היא שיחקה בו בידיים עד שהיה כדור עגול מושלם. הורידה אותו לרגל והתחילה לכדרר במהירות, מטה גופה האוורירי ימינה ושמאלה בתנועות חתוליות, עוברת שלושה עננים נוספים שעמדו בדרכה. אחר כך היא הרימה לעצמה את הכדור ענן, והתרוממה בגמישות רבה לבעיטת מספריים. בסלואו מושן מרהיב היא בעטה את ענן הכדור העגול, מטיסה אותו אל בין שלושה עננים מאורכים, שיחד יצרו שער, היישר לחיבורים. הענן העגול טס, חצה את השער בחיבוריו, עצר לרגע, והתפוגג. היא הורידה את החולצה מעל לראש, קדה לקהל העננים המריע, עשתה שתי סלטות, רצה סיבוב ניצחון גדול, ונעלמה. הסתכלתי על זרח. הבעת הרגיעה שהיתה לו על הפנים קודם, עם החיוכון ההוא, הפכה כעת לחיוך רחב של השלמה. להתראות, חמודה, אמר החיוך, תודה על מה שעשית, בשמו של הבלם הגרוזיני הענק. הזרח הראשון והאחרון בתולדות הכדורגל במדינה.