חרטה מאוחרת

האחות נחמה שוב הצליחה להפתיע את ראובן. כל כך בשקט היא מסתובבת. רגע אתה לא שם לב, והיא מופיעה מאחוריך, בנעלי ההתעמלות הלבנות שלה, במדיה הלבנים, בורקים גם בשעת לילה זאת. מעומלנים כאילו יצאו זה עתה ממכבסת בית החולים. לא יכול להיות שהאחיות שמות כל כך הרבה עמילן בבגדים בבית. אין בני אדם שיש להם כל כך הרבה עמילן בבית.

"מה קורה היום? כל כך מאוחר כבר. אתה לא מתכונן לנוח היום, מר אברבוך?" נימה של דאגה היתה בקולה. כל כך יפה היא מתייחסת אלי. כל כך יפה היא מטפלת בדבורה. צריך יהיה לתת לה משהו, כשדבורה תצא מכאן. אי אפשר כסף. לא נעים. אולי איזו בונבוניירה יפה. אולי תמונה, לתלות במשרד שלהן כאן. או שתיקח הביתה, כן, למה שלא תיקח הביתה? מה, את הבונבוניירה היא תחלק כאן לצוות? ודאי שלא. אז גם את התמונה אפשר.

"עוד קצת, נחמה, עוד קצת." קולו של ראובן היה צרוד. ככה זה כשיושבים ושותקים הרבה זמן.

"אבל רק קצת" אמרה נחמה "עוד חצי שעה נגמרת המשמרת שלי, ועד אז, אני לא רוצה לראות אותך כאן, טוב?"

"בסדר" אמר ראובן בקול עייף. היא צודקת. לא שמתי לב שכל כך מאוחר.

"אז לילה טוב, מר אברבוך." נחמה המשיכה בבדיקת המיטות האחרות בחדר. חלק מסיבוב המחלקה האחרון שלה לערב זה. מהדקת שמיכות, מטיבה כרים, בודקת שמסיכות החמצן מהודקות למקומן, האינפוזיות מלאות לקראת הלילה והזונדות לא זזו. כשיצאה לחדר הסמוך, ראובן הצטער. שוב שכח להגיד לה שיתקנו כבר את נורת הניאון במסדרון. כל הריצודים האלה בטח מפריעים לדבורה. והמזגן, צריך להגיד לשרת לשמן אותו, או איך שמתקנים מזגנים היום. מצרצר כל הזמן. גם הוא מפריע לדבורה לישון. ועוד אומרים שזה בית החולים הכי טוב בעיר. יותר טוב לא לדעת מה קורה בבתי חולים גרועים במדינה הזאת.דבורה נאנחה מתוך שינה. זה מה שהיא עושה כבר כמה ימים. עד יום שבת עוד דיברה קצת. אמרה משפט כאן, מילה שם. הגיבה. במוצאי שבת נרדמה, ומאז היא לא מגיבה. לפעמים פותחת את העיניים קצת, בוהה, נאנחת, וחוזרת לנמנם. רק חירחורים מתוך שינה. קולות חורקניים, שמסמנים לראובן שצריך להתאמץ ולקום, נוקשה כולו מהישיבה הארוכה, ולסדר את מסכת החמצן שעל פניה. נוראית המחלה הזאת. נוראית. אוכלת חתיכות מדבורה כל יום. כשהיא נכנסה לבית החולים, בסך הכל לפני חודשיים, היא שקלה חמישים ושבע. הוא זוכר את המספר הזה. חמישים ושבע. האחות החמיאה לה, איך היא נראית טוב. אז נראתה עוד בסדר. מאה שלושים על תשעים. הוא זוכר גם את לחץ הדם שלה ביום הכניסה לאישפוז הנוכחי, האחרון לפי מה שהרופא אמר אתמול. "כדאי שתתכונן" אמר לו דוקטור שמידט אתמול בביקור הבוקר. אולי שלושים וחמש שנים יש עליו, ואומר לי להתכונן. למה להתכונן, ידידי הצעיר? להיפרד מאישה שישנה לידך חמישים ושתיים שנים? איך? בוא, בחור צעיר, בוא, תסביר לי, אתה, שיש עליך אולי שלוש שנים ניסיון בנישואין, ומתוכן רוב הזמן אתה בינכה כאן ולא רואה את האישה, איך מתכוננים לדבר כזה? נראה אותך. "זה עניין של ימים, עכשיו. ממש ימים מעטים. אולי אפילו שעות." אמר, וטפח על כתפו של ראובן, בנסיון נואל ללטף. הוא לא חידש לראובן דבר. עיוור הוא לא. אומנם מהנדס שמנים בהכשרתו, ולא רופא, אבל מטומטם הוא בטח לא. כאילו אפשר להבין אחרת את החירחור הזה, שרק מתגבר, והאנחות שלא נפסקות. למה היא צריכה כל כך לסבול? מה היא עשתה שמגיעים לה כל הכאבים האלה, וחוסר הכבוד שמתלווה אליהם. השילה לפחות עשרה קילו בחודשיים. עם כל האוכל הנוזלי הזה, שדוחפים לה לוורידים, שעכשיו, אפילו באור החיוור והמרצד מהמסדרון, כל כך בולטים בידיים. עכשיו היא ממש מזכירה את אימא שלה, בימים האחרונים לפני שנפטרה. איך שהיא לא היתה אוהבת את ההשוואה, מסכנה. גם היא עם המחלה הארורה הזאת בסוף. איך שהלחיים נעלמות, משאירות רק את העצמות מהודקות בעור צהבהב, שקוף, מנומר, ואת העיניים הבולטות. לך תסביר לרופא הצעיר הזה איך היא נראתה כשהתחתנו. אולי נחמה תבין. היא נחמדה, הנחמה הזאת. אישה טובה. צריך להביא לה משהו. תמונה. תמונה יותר טוב מבונבוניירה. אולי גם וגם, מה יש? רק שלא תרגיש לא טוב עם כל המתנות האלה.

דבורה זזה קצת, כמבקשת להתהפך, להיטיב תנוחה, ולא עומד לה הכוח. שערה הסתור, דליל ואפור, מפוזר על הכר בחוסר סדר. היא היתה מאד כועסת, לו ידעה שככה הוא מרשה לכולם לראות אותה. כל שבועיים במספרה, כמו שעון. אם מאחרת ביום, מושיק הספר כבר עוצר אותו ברחוב ושואל איפה האישה היפה שלך. חודש, מכסימום חודש, הסכימה פעם לא לצבוע שיער. ועכשיו, אלוהים אדירים, איך שהשיער שלה נראה. עוד חצי שעה צריך ללכת. אחרת יפסיד את האוטובוס האחרון הביתה. וכשיחזור מחר בבוקר, מי מבטיח לו שהיא עוד תהיה כאן? עד היום הוא לא סולח לעצמו שלא הצליח להגיע למיטתו של אבא בלילה לפני שנפטר. היה לו משהו חשוב, ולא הספיק להגיע לבית החולים, אפילו שאבא ביקש. כמו היום הוא זוכר את קולו החלש מבקש שיבוא, אם הוא יכול. מה, הוא לא זוכר, מה כבר יכול היה להיות חשוב כל כך שככה מפסידים ערב אחרון עם אבא?

"דבורק'ה" ראובן קירב את הכיסא, התכופף מעט, סידר את שערה של אישתו, ושם יד רכה על ידה המגויידת, מלטף אותה בעדינות "אני עוד מעט צריך ללכת. כבר כמעט אחת עשרה, ומאוחר. האוטובוס האחרון תיכף יוצא. את תשני לך טוב. הרופא אומר שאת משתפרת. הילדים יבואו שוב מחר בצהרים. אני אגיע בבוקר." חודשיים, מיום האישפוז, הוא מגיע, פעמיים ביום. קור, חום, גשם, שמש. חורף משוגע עובר על המדינה, והוא לא מפספס. כבר שכח מתי היה חולה בפעם האחרונה. מהרגע שגילו את המחלה שלה, אפילו נזלת לא תפס. בהתחלה עוד הצליח להאכיל אותה קצת מרק שהביא מהמסעדה ליד הבית. חתיכת קניידלע, עוף, כמו שהיא אוהבת. אבל עכשיו זה נראה מזמן, כל כך מזמן. ובסך הכל לפני שלושה שבועות הפסיקה לאכול בכלל. מאז, רק זונדה. הסתכל שוב, כמה כחשה. מה יהיה אם כשיחזור מחר בבוקר, היא כבר...

"אני רוצה להגיד לך עוד משהו" כחכח בגרונו, לגם תה , שהתקרר כבר לגמרי, מכוס פלסטיק כתומה שלקח מהמטבחון של בית החולים, קירב פיו לאוזנה והמשיך "שני דברים, בעצם, אני רוצה להגיד לך" דבורה שאפה אוויר בשריקה, ונשפה בחריקה "קודם כל, אני מאד אוהב אותך" חשב לרגע, והוסיף "וגם הילדים. והנכדים. מאד מאד אוהבים אותך. כולנו. חוץ מזה" עוד חמש דקות תיכנס נחמה ותגרש אותו. אי אפשר להשתהות עוד "יש עוד משהו שאני רוצה להגיד לך, כבר המון זמן אני רוצה, ולא יצא. אני נורא מצטער על הסיפור ההוא עם הדסה. לא הייתי צריך ללכת לסדר אצלם אז, בלעדייך. את צדקת. לא הייתי בסדר. סליחה." עשרים שנים הוא חייב לדבורה את המשפט הזה, ורק עכשיו יכול היה לאמר אותו. כמה פעמים רצתה לשמוע את המילים האלה. ביקשה, צעקה, ושום דבר. כמה עקשנות צריך בשביל לא להגיד כמה מילים עשרות שנים? רק ריבים יצאו להם מזה, והנה, עכשיו, בכזאת קלות, יצאו המילים. ראובן הסתכל בריכוז על פניה של אישתו, מחפש סימנים להקשבה, להבנה. דבורה המשיכה לגנוח בשקט ולנשום בקול "גם, באמת, האוכל לא היה טוב כמו שאמרתי. סבלתי שם. את עושה מרק הרבה יותר טוב, וגם צלי. סתם אמרתי הכל. אין לי מושג למה אמרתי את זה. הייתי אידיוט. אני טיפש. אף אחת לא יודעת לבשל כמו שאת ידעת... יודעת" מיהר לתקן "לקרסוליים שלך היא לא הגיעה אף פעם. אף אחת לא הגיעה. ולא רק בבישול. בכל. היה לי רע שם." חודש התווכחו אם צריך להיות עם ההורים שלה, כמתוכנן, או עם הדסה ועזריה. הילדים היו אותה שנה עם המשפחות של בני הזוג. "עד שיש לנו הזדמנות כזאת, שהחברים עושים פעם אחת ליל סדר, והילדים לא איתנו." התווכח בלהט "הרי אצל ההורים שלך זה כל שנתיים. אם את רוצה, בשנה הבאה נלך אליהם במקום להורים שלי." "ואם לא תהיה שנה הבאה?" ענתה "מי מבטיח לך שהם יחיו עד אז?" לא הצליחו להתפשר. בסוף הוא באמת הלך להדסה, והיא, לבד, להורים שלה. הוא כבר התנצל, גם בפני ההורים שלה, שהחזיקו מעמד בחיים עוד שני לילות סדר. אבל אף פעם לא כך, עם כל הלב. אף פעם לא סיפר שבאמת לא היה לו כל כך טוב. תמיד היה מוכרח להוסיף איזה משפט, הסתייגות או עקיצה, שהובילו לריב נוסף. עכשיו, הנה, הוא אמר. כמה פשוט. כמה חבל שלא אמר קודם "טוב, אני שמח שאמרתי לך את זה. עכשיו, לילה טוב, אני אחזור מחר מוקדם בבוקר." הוא קם, תומך רגל שמאל ביד ימין, נתמך ביד שמאל ברעד קל במסעד הכיסא, ופנה לקחת את הכובע והמעיל התלויים על הקולב.

"ראובן" המאמץ שעלה לה לבטא את שמו היה כל כך גדול, שקשה היה לו תחילה להבין שזה מה שהיא אומרת. היא מדברת. היא בסדר. אולי הרופא בכל זאת טעה, ואלה היו סתם כמה ימים של שקיעה זמנית, ועכשיו היא מתגברת, ותצא מזה. יהיו להם עוד כמה שבועות, או חודשים, יחד. מה שייתן הקדוש ברוך הוא, ישמח אותו. יצליחו לעשות עוד דבר או שניים ביחד. הוא הסתובב. היא הסירה את מסיכת החמצן. עיניה היו עצומות, ובידה סימנה לו, בתנועה רפה, להתקרב. שני צעדים, והוא התכופף לעבר פיה. היא שמה ידה בעדינות על ידו. עיניה נפתחו, כחולות, מימיות, בוהות, ופיה נפער "שמעתי מה שאמרת." שלוש המילים כמעט הכריעו אותה, והיא היתה זקוקה לעוד מנוחה, ריאותיה נאבקות לחמצן. נפלא, עכשיו הוא בטוח שהיא יודעת איך הוא מרגיש, וכמה הוא מצטער על הכאב שגרם לה. לכל מריבה, והיו הרבה כאלה בעשרים השנים האחרונות, שירבבה את פסח, מצות, מרור, הדסה, וכמה ביטויים על אנוכיות ועקשנות, הממצים את שהרגישה כלפי המקרה ההוא "לאט, דבורה, לאט. אני כאן, אל תתאמצי מדי." הוא ליטף את ידה. היא אספה מספיק אוויר בריאותיה הסדוקות, והמשיכה "וזה" הפסקה "באמת" הפסקה "יפה, אבל" הפסקה ארוכה מאד, נסיון נואש לאסוף אוויר "לסלוח, הרי לא אסלח." כמו אצן מרתון, בהגיעו לקו המטרה, היא עצמה עיניה, שמטה ראשה על הכר, והרפתה מידו.

הוא הסתכל עליה רגע, מחכה לעוד משפט, שישנה את פסק הדין, אבל היא השתתקה. כשראה שאין היא מתכוננת להוסיף לדבר, הרכיב בליאות גדולה את מסיכת החמצן על פניה.

"אוי, אתה עוד כאן?" נחמה סיימה את הסיבוב הגדול שלה, ועכשיו היתה עטופה בסוודר שהיא לובשת לפני שהיא יוצאת הביתה "מכות מגיע לך. בטח הפסדת את האוטובוס האחרון." ראובן לא ענה, מסתכל על דבורה. הבהקי נורת הניאון המקולקלת האירו באפלולית החדר פנים שקטים. דבורה ישנה שוב, רגועה כמו שלא היתה שבועות. אולי הוא חלם את המפט האחרון שהיא אמרה? "בוא, אני אקפיץ אותך הביתה. בעלי תיכף בא לקחת אותי. זה ממש בדרך שלנו. בוא, בוא אדון אברבוך." היא עזרה לזקן השותק ללבוש את מעילו ואת הכובע, שילבה ידו בידה, והחלה מובילה אותו החוצה. הוא עצר, הסתכל אחורה למיטתה של דבורה, שכעת ישנה שינה שלווה, עמד לקרב כף יד לפה, רגיל להפריח נשיקה תיאטרלית לכיוונה כשהוא עוזב, אבל חזר בו "נו, טוב." מלמל לעצמו, בולע גוש ענק, שנתקע בגרונו, מאיים לחנוק אותו "נו, טוב."

"אמרת משהו, מר אברבוך?" שאלה נחמה, תומכת בזקן, מודאגת. הוא נראה לה שחוח ומותש מהרגיל. סימן רע. לא טוב שקרובים מרימים ידים במאבק.

"רק שאני נורא עייף. נורא עייף" ענה ראובן, והם יצאו לבעלה של נחמה, המחכה במנוע פועל מחוץ לבית החולים.