יופי של סימטריה

היה ערב ראש השנה. אהרון ירד עם פח האשפה. תעשה משהו במקום להסתובב לי כל הזמן בין הרגלים במטבח כשאני עובדת, אמרה לו אורה, עוד מעט הילדים באים, לך תזרוק את האשפה. אז הוא ירד. מזג האוויר היה חמים ונעים. השעה היתה חמש. רק חמש. למה היא כל כך לחוצה? בסך הכל חמישה אורחים לארוחת ערב, ויש עוד המון זמן עד אז. ולמה היא מבשלת כל כך הרבה. אפילו שהילדים נוסעים עם קופסאות מלאות אוכל, תמיד נשאר יותר מדי ובסוף זורקים. כשחזר, עם הפח הריק, ראה את הזוג הצעיר, שגר בקומה מתחתיו. כל כך נחמדים, שקטים. תמיד מחייכים. וגם הילדים כל כך מנומסים. כשאורה ואהרון קנו את הדירה מעל, הבחורה היתה בדיוק בהיריון עם הילד הקטן. כמה רעש עשו לה, מסכנה. היא בהיריון והם גילחו את כל הקומה, ובנו במקומה שתי קומות. רק כשרואים כמה גדול כבר הילד הקטן שלהם, רואים איך הזמן רץ.

"שנה טובה, אהרון." אמר הבעל "בדיוק היינו למעלה, להגיד לכם שנה טובה, ואורה אמרה שאתה תיכף חוזר".

"שנה טובה גם לכם, זוג צעיר." ענה אהרון "כמה שאתם יפים וחגיגיים."

"ככה זה כשנוסעים להורים בנהריה." אמר הבעל "צריך לצאת מוקדם, ברדיו אמרו שיש פקקים לא נורמליים."

"אה, כן. ככה זה תמיד בראש השנה ופסח. זאת שעה לא הכי טובה לנסוע לצפון. ייקח לכם בטח שעתיים."

"לפחות, ככה גם אנחנו חושבים." הצטרפה האישה לשיחה. נחמד, תמיד מדברים בלשון רבים זוג היונים הזה "נגיע בדיוק להתחלת הארוחה אצל ההורים שלו."

"טוב, אז שאני לא אפריע לכם." אמר אהרון "שתהיה לכם נסיעה נעימה, ושנה מצויינת. וגם לכם, מתוקים." פנה לילדים, מלטף את ראשיהם.

"תודה, גם לך." ענה הגבר והוסיף, שולף מצלמה "בעצם, תגיד, אתה יכול לצלם אותנו?"

"בטח, אין בעיה, בשמחה." ענה אהרון, מניח את הפח ולוקח את המצלמה "כאן לוחצים?"

"כן, על הכפתור הזה." אמר הבחור "רק תן לנו דקה להסתדר."

"קחו כמה זמן שאתם צריכים. אני לא ממהר."

הילדה נצמדה לאבא, שחיבק אותה. אהרון בחן אותו דרך העדשה "רזית בזמן האחרון, לא?" הוא אבחן והוסיף "מתאים לך." "תודה." ענה הצעיר, מחייך. נכון, הוא באמת רזה מאד. כבר חודשים הוא צריך להכריח את עצמו לאכול. מארבעה סנדוויצ'ים בעבודה, עבר לסנדוויץ' אחד ביום, שגם אותו הוא דוחס בכח אחרי הצהרים. "גם את רזית." הוסיף אהרון לצעירה, מקפיד לחלק את המחמאות שווה בשווה. צודק שוב. גם היא באמת רזתה מאד. הבן הקטן עמד לפניה, מחזיק בידיה השמוטות לצידי גופה, נתלה עליה. אתמול בלילה היה עד לעוד מריבה בין ההורים. אימא שוב הלכה לעבוד בערב, ואבא כעס. כל ערב, הוא צעק, כל ערב אותו סיפור. אחר כך, בלילה, הוא התעורר מחלום רע ובכה. אבא לקח אותו על הידיים, וגם הלחיים שלו היו רטובות כשלחש על אוזנו "אימא לא חוזרת. תראה כמה מאוחר ואימא עוד לא חזרה. אימא הולכת לנו." אבל הנה, אימא חזרה, הוא נתלה על ידיה. עכשיו אימא לא בעבודה, היא כאן, והוא נהנה ממגע העור שלה.

הצעירה חייכה למצלמה. מאופרת בהקפדה, ליפסטיק אדום מבהיק לשפתיה, פוך מדוד מבליט את עצמות לחייה, שערה מתולתל בדייקנות. אישה יפה, אמר אהרון לעצמו, יפה מאד. היחידה מהארבעה שלא לבושה בחולצה לבנה. הבן התלוי על ידיה הכביד עליה. היא גערה בו, אבל הוא לא הרפה את אחיזתו. מתי כבר יכנס העיקול על החשבונות שלו לתוקף? כמה זמן עוד תצטרך לחכות? אין לה כבר כח לתהליך הזה, שישים סופסוף קץ למריבות הלא נגמרות האלה. עורך הדין אמר לה הבוקר שהעיקול כבר אמור היה להכנס לתוקף, אבל אולי בגלל החגים זה ייקח עוד כמה ימים. צריך לחתוך את העניינים, כך יעץ לה שלשום. את לא יכולה לחכות עוד הרבה זמן. אם את לא תעשי משהו, והוא יגלה מה שקורה, הוא יעשה, ואז יהיה לך הרבה יותר מסובך. תאמיני לי, את לא המקרה הראשון שלי. אם הוא ייקח בלש, ויגיע עם משהו לרבני לפניך, וזה לא צריך להיות משהו ממש רציני או משמעותי. גם בדל מידע מספיק, ואת גמורה ברבני. לפי מה שאת מספרת, למרות כל המריבות והאיומים והבלגנים – להבין כמה את רצינית, אבל באמת, לא נראה שהוא מבין. אז העיקול הזה הוא השיטה היחידה להבהיר לו שזהו, שצריך לגמור ולהמשיך הלאה.

הילדה נשענה על אבא, מחייכת למצלמה חיוך עקום, ממזרי. הבחור הסתכל באהרון בריכוז, מחבק אותה, רציני. בחודשים האחרונים למד לפחד מסופי השבוע, שפעם כל כך אהב. וחג הוא עוד יותר גרוע. שלושה ימים שלמים יחד. כבר שכח איך מעבירים שלושה ימים יחד בלי המתח הנוראי הזה. וקודם כל יש שעתיים, במקרההטוב רק שעתיים, לנהוג לצפון בפקקים, להשתדל לא לריב ליד הילדים. צריך לא לריב בכלל ליד הילדים. לפחות להפחית את כמות הריבים. ואז אתה עומד בפקק צפונה, ומהרכבים לידך מסתכלים עליכם, על הזוג הזה שיושב ולא מדבר, ומה חושבים עליך? ועוד, אחר כך, להעביר ארוחת ערב שלמה עם הורים שחושבים שהכל בסדר בחייו. ואחר כך יומיים של לחץ. תצא או לא תצא לענייניה גם בראש השנה?

אהרון הסתכל דרך העדשה. תמונה יפה. האבא והבת מצד ימין. האימא והבן מצד שמאל, יופי של סימטריה.

"תחייכו, למה אתם רציניים כל כך" הוא אמר "מתחילה שנה חדשה. מותר לשמוח. צריך לשמוח".

כל הארבעה חייכו חיוך גדול למצלמה בידיו של אהרון, שלחץ על הכפתור. הפלאש נדלק, האיר אותם באור נגוהות, וכבה. הצמצם נפתח ונסגר. אהרון החזיר את המצלמה לגבר, לקח את הפח ועלה הביתה. המשפחה המאושרת פנתה לאוטו. יש להם עוד נסיעה של שעתיים בפקק, בשביל לברך על התפוח בדבש. ויש את הדג הממולא, שאימא שלו אלופה בלהכין. הוא אוהב את הראש, היא את הגוף. היא לא סובלת את הציר. אף פעם לא סבלה את הציר. לא הבינה איך אפשר לאכול את הדבר הלא יציב הזה. במקום זה תבקש עוד מצקת מרק.