יערב נא שיחי עליך

זיקנה ביום דין ובחרות ביום קרב, כאיש מלחמות ידיו לו רב." שייקה הלך והתקרב למשפט השישי מתוך השישה עשר שהוא צריך לשיר. צריך. איך פתאום הרוצה הפך לצריך? הרי בכל יום שבת אחר הוא היה אומר רוצה. מה זה רוצה? משתוקק. מת. כמהה. איך נפל עליו דווקא יום השבת הזה? בכל יום שבת אחר היה מצטער שהוא כבר במשפט השישי ונשארו רק עשרה. עכשיו יצטער שהוא רק במשפט השישי. עוד כל כך הרבה משפטים. איך המזמור הזה הפך כל כך ארוך? כל משפט הולך לעלות לו במאמץ גדול, כשינסה לחנוק את הבכי המטפס מהבטן בנחישות לכיוון הצוואר. מלמולי התשובה הרפויים סביבו לא יעזרו, תחליף להתלהבות בה עונה כל הקהל למוישל'ה הגאון, כשהוא שר בכל שבת רגילה. אז, אצל מוישל'ה, אין אחד בקהל שלא שר, בקול גדול, "חבש כובע ישועה בראשו, הושיעה לו ימינו וזרוע קודשו". כעת הם יהמהמו כמי שכפאם השד. שייקה ידע שזה מה שהולך לקרות עוד מעט.

בתשע בבוקר, באמצע תפלת שחרית, המזגן שבק, וגם המאווררים הגדולים בתיקרה הפסיקו להסתובב. החשמל קפץ, כנראה בכל השכונה, כך בישר לקהל המזיע מאיר השמש. אולי בכל העיר. מה זה משנה? בין כה וכה, גם אם זה קורה רק בבית הכנסת, אף אחד כאן לא ירים פקקים בארון חשמל בשבת. גם ככה, עם ארבעים מעלות בחוץ, שמונים אחוזי לחות, ומזגנים לא ממש חדשים, מתחילת התפילה לא היה קריר. ויש עוד יותר משלוש שעות עד סוף התפילה. שייקה היה צריך לנחש שיום המזל שלו, שהתחיל כשבא בבוקר ושמע שמוישל'ה הזמיר חולה, יגמר ברע.

"שייקל'ה חמוד, יופי שבאת," פנה אליו מאיר השמש, כשנכנס עם אבא הבוקר לבית הכנסת "איכפת לך לשיר לנו היום את שיר הכבוד?"

אם איכפת לו? מהיום ששייקה זוכר את עצמו, הוא מחכה לרגע שמוישל'ה לא יגיע בשבת. שייסע לקרובים, שיהיה חולה, שילך לבר מצווה של חבר בבית כנסת אחר, שישכח, מה זה משנה? העיקר שלא יבוא. לא שזה לא קרה, אבל דווקא אז, באותן שבתות מעטות בהן מוישל'ה נעדר, או שביקשו מצחי, שכולם יודעים שאחרי מוישל'ה, הוא שר הכי יפה בבית הכנסת, או שבדיוק באותו יום גם שייקה לא הגיע לתפילה. הרי היתה הפעם ההיא שאבא חזר מבית הכנסת, באחת בצהרים, מוכן לסעודת הצהרים ולשינה שעד תפילת מנחה, ואמר שמאיר השמש נורא הצטער ששייקה חולה. בדיוק היום מוישל'ה לא בא, וגם צחי אצל קרובים בתל אביב ולקחו איזה ילד, שבכלל לא יודע לשיר, והוא הרס את שיר הכבוד. זייף שזה משהו, ואף אחד בכלל לא שר איתו וכולם רק התפללו שיגמור כבר ואמרו כמה חבל ששייקה דווקא היום מרגיש לא טוב, ושיהיה בריא. שייקה רצה למות. גם ככה, אחרי יומיים בבית, עם חום, הקאות ושלשולים, הוא הרגיש אומלל. ונוסף לכל, בגלל המחלה הוא הלך להפסיד את המשחק של הפועל. בחיים אימא לא תרשה לו ללכת ולטפס על האקליפטוס הצמוד לאיצטדיון בקור הזה, רק בשביל לראות אחד עשר חוליגנים רצים אחרי כדור בשבת קודש. אפילו לבקש אין טעם. גם להסביר לה שרק עשרה רצים, ואחד עומד לא היה טעם. בשבתות כאלה, ששייקה נשאר בבית במקום ללכת לכדורגל הזה, גם אבא שמח, אפילו שהוא לא אומר. בשבתות כאלה הוא פטור ממבטי האשמה של חבריו בשכונה על הילד הבנדיט הזה שלו, שהולך לראות כדורגל במקום ללכת עם אבא לבית הכנסת למנחה. אז כל המחלה הזאת לא מספיקה, ואבא צריך עוד לבוא ולספר לו שמאיר השמש הצטער. כמה בכה באותו יום. שימותו כולם.

כמעט שעה של אושר עברה על שייקה הבוקר, מהרגע שמאיר השמש אמר לו שהוא ישיר היום את שיר הכבוד עד שהאור כבה, המזגן חירחר וגווע והמאווררים קרטעו ונדמו. הוא ישב בכסא ליד אבא, והתפלל בדבקות יתרה, מתכנן את ההופעה בצהרים. לא סתם שבת רגילה היום. הנכד של קופרשטוק, הרב הכי חשוב בשכונה, עולה לתורה. הבר מצווה של השנה. עזרת הנשים מלאה, הרבה מוזמנים שהוא לא מכיר יושבים במקומות המכובדים. המון אוכל, כיאה למעמד. כ-ו-ל-ם הולכים לשמוע אותו שר. הוא הולך לתת הופעה שלא ישכחו בחיים שלהם. בכל בתי הכנסת בעיר ידברו על הילד עם הקול המדהים הזה. חודשים ידברו. שנים. הוא ישיר ככה שאחרי היום, מוישל'ה יוכל רק לחלום על שיר הכבוד. באמבטיה ייתנו לו לשיר אותו, לעצמו, אם ירצה, בתנאי שאף אחד לא ישמע. כי איך אפשר להשוות אותו לשייקה הזמיר. העלבון של יום כיפורים לפני שנתיים, כשמוישל'ה השוויץ שהצליח לצום כל היום, ולא נשבר לפני הצהרים, כמו כולם, ימחה. הגיע זמן נקם ושילם. שייקה תיכנן הכל. הוא יחכה, החליט. הוא לא מוישל'ה. הוא לא יתחיל בכל ההתלהבות. יבנה לאט לאט את המזמור. ככה צריך בעצם. יפתח ב"אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג" רגוע. שקט כזה. לא שקט מדי, חס וחלילה. שישמעו. אבל בלי ההתלהבות הזאת. לא בכל הכוח. יתחיל רגוע, אבל בלחש. די בשקט כזה, וממשפט למשפט יגביר מעט את קולו, ויעלה לטונים הגבוהים, המרגשים בקצב שלו. כשיגיע ל"יערב נא", רטט יאחז בכולם, כמו שצריך. הנשים יסיטו את הוילון, דוחפות האחת את השניה, לראות איך נראה הילד מאחורי הקול השמימי הזה. אפילו קופרטשוק הזקן ילטף אותו. אולי יצבוט אותו בלחי ויוציא סוכריה אדומה מהכיס וייתן לו.

ואז, בתשע בבוקר, אחרי "יהי כבוד", וממש לפני "אשרי יושבי ביתך", כבה החשמל. שייקה ראה את אבא מסתכל על מאיר השמש במבט זועם של "כמה פעמים אמרתי לכם לתקן את המקרר הישן הזה? אמרתי לכם שיום אחד הוא יפסיק לעבוד ויקפיץ את הפיוזים, וזה יקרה כשהכי נצטרך אותו. עכשיו כל האוכל לסעודת המצווה לבר מצווה יתקלקל.", ואת מאיר מתחמק ממבטי האשמה, ממהר לארון החשמל, ובדרכו חזרה לוחש לחישת ניצחון "זה לא המקרר, זה כל השכונה. אולי כל העיר. חם. יותר מדי מזגנים עובדים בבת אחת."

שייקה הבין את גודל המכה לאט. מהמקום הקבוע שלו ושל אבא יכול היה לראות בדיוק כל מה שקורה על הבמה. שלושה ספסלים ממזרח לבמה, ארבעה ספסלים מארון הקודש, מקום טוב. קרוב מספיק לראות את חולצת החזן, כשהוא הפשיל את הטלית וכרך אותה על כתפיו, הולכת וצוברת כתמים מתחת לבית השחי. בית הכנסת, בגלל כל האורחים של קופרשטוק, היה מלא וגדוש, והחום מבחוץ חדר והשתלט במהירות. שעה אחרי הפסקת החשמל התפשטו הכתמים מבית השחי לכיוון מרכז גבו של החזן. הוא ניסה להלחם בחום, כמו רבים מהמתפללים, על ידי נפנוף תדיר בטלית, למרות שלפעולה היתה השפעה הפוכה לגמרי. מצחו של קופרשטוק הבן, אבי חתן בר המצווה, התמלא אגלי זיעה, פניו האדימו ועיניו היו תלויות בתחינה אילמת בפתח הפרגוד של עזרת הנשים, מחליף מבטי אומללות עם אישתו. רק אבא התפלל בדבקות, כאילו כל המהומה אינה נוגעת לו.

לפני הקריאה בתורה ראה שייקה איך מאיר השמש מקפיד לנגב את כפות ידי הזקן אותו כיבד הרב קופרשטוק בנשיאת ספר התורה מהארון לבמה. מאיר בחר, כיאה למעמד ולמבקרים הרבים, את הגדול והמהודר בספרים בארון הקודש, והדבר האחרון שרצה שיקרה הוא שהמכובד, בגלל זיעת יתר בידיים, יפיל חס ושלום את הספר. במקום שמחת בר מצווה יצטרך כל הקהל להתחיל תענית של יום שלם. השם ישמור.

בגלל האורחים הרבים, שהוזמנו להתכבד בכבוד התורה, חולקה הקריאה למנות קטנות, והיתה אטית מהרגיל. זיעה שטפה את פניהם וחולצותיהם של הגברים בקהל. עד שתיים עשרה השתלט על האולם הגדול הריח הדחוס, החריף, המייחד את מוצאי יום כיפור לקראת תפילת נעילה. כמעט אותו ריח. חסר היה רק ריח פיותיהם של עשרות מבוגרים שלא אכלו יום שלם. בשעה זו כבר הצטער שייקה צער גדול על שהסכים לבקשת מאיר השמש. אף אחד הרי לא יקשיב לו באמת. כל מה שיעשה הקהל הוא לספור את הפסוקים שנותרו, ולהתפלל שהילד ימהר כבר ויסיים את השיר. שייגמר כבר הסיוט הזה ויוכלו לברוח לבתיהם. בפחד הולך וגואה הוא ראה את כולם עוזבים את הבמה, עליה נשארו הנכד, עטוף בטלית לבנה ומבריקה, לידו אביו וסבו, בטליתותיהם הצהבהבות מזקנה. הגיע הזמן לקרוא את ההפטרה. עוד עשר דקות, ועשרות סוכריות טופי יתעופפו באוויר מכיוון עזרת הנשים. זהו זה, עוד מעט מגיע סוף התפילה, ושייקה יהיה צריך לעלות ולשיר.

באותו הרגע החלו הפלורסצנטים בתיקרה להבהב, ונדלקו בזה אחר זה. במטבח מאחורי עזרת הנשים השתעל קשות המקרר הישן, המנוע צרצר והיטלטל כהרגלו, אבל התחיל כנראה לקרר. גניחת מנועי ארבעת המזגנים הגדולים, מלווה בשריקה משונה של אוויר דחוס, נשמעה מעבר לחלונות, ובקול חריקה איטית התחילו גם עשרת המאווררים בתיקרה להסתובב .

מבע של רווחה עלה על פני הקופרשטוקים. קמטי הדאגה נמחו מעל מצחם של הסב והאב. חתן המצווה עצמו הסתכל מעלה על המאווררים, הפך כף יד לבחון את זרם האוויר שהגיע מהם, שבחום ששרר בבית הכנסת היה מחיה נפשות, שלח מבט הקלה דרך הוילון באמו, וחשף שיניים לבנות בחיוך קטן.

הוא קרא בסדר. לא מבריק, לא מרטיט, בסדר. כמו שצריך להיות. לא פחות. מעט מאד שגיאות. האוויר התקרר והלך, והלחות אף היא פחתה ככל שהלכה והתמשכה קריאתו. זמזום המזגנים ואוושת המאווררים היו מוסיקת רקע נעימה לקהל השומעים. מטח סוכריות וקריאות שמחה חתמו את הופעתו. "יישר כח" מכל המכובדים לנכד, לאב ולסב. כשהגיע זמנו של שייקה לשיר, אפשר לאמר שהיה נעים יחסית בבית הכנסת.

החזן פינה את מקומו, משאיר את הבמה ריקה לשייקה. הוא טיפס את שלושת המדרגות אליה בצעד רועד, רואה בזווית עינו את מוישל'ה מגיע בריצה, ונעצר בפתח בית הכנסת על ידי מאיר השמש. אבא, ראשו מכוסה בטלית, ניגש לארון הקודש, נישק את הפרוכת הארגמנית, ששוליה מעוטרים בשנצי כסף, ואריות של זהב רקומים עליה, וגולל אותה הצידה. שנים חלם שייקה לראות מעמדת החזן את התמונה הזאת, של הארון המתגלה מאחורי הפרוכת, ובו כל ספרי התורה, גדולים וקטנים, הדורים בגלימותיהם הצבעוניות וכתרי הכסף שלהם. כעת ראה עד כמה המציאות יפה מהחלום. איזה יופי של צבעים יש לשמלות הספרים. כחול עמוק ים, אדום ארגמן כלניות, צהוב וכתום בוהקי אור שמש. שפע קישוטי כסף מרוקעים, עתירי פיתוחים מפותלים, תלויים עליהם. שייקה חיכה רגע קצר, פתח פיו, ובקול שקט, מדוד, בדיוק כמו שתכנן הבוקר, התחיל ב"אנעים זמירות ושירים אארוג". שקט הושלך בקהל.

תדהמה על הפרשנות נפלה בחלל. הקהל, הרגיל להתלהבות מוישל'ה, ענה לו תחילה חלושות, הד לחרישיות שירת הנער. שייקה בפסוק עדין, הקהל עונה בפסוק שקט. ריכוז גדול עמד באוויר. הקולות הרגילים המלווים את שיר הכבוד של מוישל'ה, של מלמולי שיחות וברכות לשבת שלום ושבוע טוב ושל קיפול טליתות ואריזתן לתוך הנרתיק עם סידור התפילה, נעלמו היום. גם קולות קירקוש הכלים במטבח, כשהנשים פותחות את סירי הקיגל, ומגלות את תבניות העוגות, הוסו על ידי המקשיבות.

ממשפט למשפט הגביר שייקה אך במעט את קולו, והקהל עקב אחריו, מוקסם. את הקצב השאיר אטי כבתחילה, מתענג על כל מילה בכל פסוק. בפסוק החמישה עשר, "ברכתי תעלה לראש משביר, מחולל ומוליד צדיק כביר.", משך כל הברה, מלהטט בצפיית הקהל למשפט האחרון, המסיים. לקהל היתה הרגשה שהוא שומע את הפסוק בפעם הראשונה. לפני המשפט האחרון עצר שייקה לרגע, מתכונן לשיא, אותו החליט מראש לשיר במלוא ההתלהבות. לעלות לטונים עליהם אפילו מוישל'ה לא חלם. עכשיו, כל בית הכנסת דומם, מחכה לו, שייקה התרכז, שאף אוויר מלוא ריאותיו, ו"יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג אליך."

אבא עמד, ראשו עטוף עדיין בטלית, מסתכל על בנו, שוכח לסגור את ארון הקודש. לא ממהר, כהרגלו, לאכול את הקיגל שהוא כל כך אוהב. השקט בבית הכנסת התפוגג, ולנגד עיניו הכלות של מוישל'ה, במחווה שלא היתה מעולם, ולא תחזור, מטח חדש של סוכריות טופי נזרק מכיוון עזרת הנשים, מכסה את כל ריצפת בית הכנסת במרבד צבעוני.

הרב קופרשטוק הזקן ניגש לשייקה, לחץ על ידו, התכופף, ונשק את מצחו. אחר ניגש לאבא, לחץ גם את ידו, וברכו "ישר כח. נעים זמירות ישראל. ישר כח."

שייקה חייך, ירד חזרה למושבו, קיפל את הטלית והכניסה לנרתיק. בצעד אטי יצא מבית הכנסת והלך הביתה. לא צריך למהר. היום לא צריך לרוץ לאיצטדיון. הפועל לא משחקת. הליגה בפגרת הקיץ. רק שבוע לפני תחילת שנת הלימודים הם חוזרים לשחק. משחק ראשון נגד פתח תקווה. איך יאכלו אותה הפועל פתח תקווה. איך יאכלו. שלישיה לפחות הם יוציאו מהרשת.