לילה טוב, חמודי מתוקי

הוא ישן. הוא בסדר. הוא נושם. הוא זז. הכל בסדר אתו. ברוך השם. אם הוא היה שומע אותי אומרת "ברוך השם" הוא היה חושב שהצליח לו. ימות ולא ישמע אותי אומרת "ברוך השם". פסיכית אני, אללה יוסתור כמה פעמים בלילה אני צריכה לבדוק שהוא חי. מיטל חזרה למיטה, נצמדת לצד שלה של המיטה אפילו שלא היה חשש שיהיה מישהו בצד שלו. מתישהו יגיע מישהו לצד שלו. זה יהיה מישהו אחר. אני צריכה להפסיק להגיד את ה"אם" הזה. לא אם יהיה מישהו אחר. יהיה. בטוח שיהיה, וצריך לקוות שהוא מסתדר עם צד שמאל, למרות שעל זה אני לא אבטל את החתונה. יהיה לי קששה, אבל אני אסתדר. זאת תהיה מודעה שבטוח יענו עליה הרבה "חמודה, שמנמונת שעובדת על דיאטה אחרי לידה, מחפשת חתן שמסתדר עם צד שמאל של המיטה". מי לא יענה על מודעה כזאת, מי? כזה שלא צריך להתחתן איתו. חתונה. איזה חתונה בראש שלך. קודם שיהיה גט. קודם שהוא ישלם משהו ממה שהוא חייב. נתחיל במאה שקל לחיתולים לשבוע. מצדי, שהרב שלו ישלם. חכם גדול גם כן. להחזיר אותו בתשובה – את זה הוא ידע. מה הוא חשב לעצמו, הפרוינד הזה? רב קורא לעצמו. גם כן, חתיכת חרא. וצוצי, איך יאכל? סידור יאכל? מחזור? ציצית ישתה? ומאיפה יהיה לי כסף למטפלת? עוד חודשיים אני חוזרת לעבוד ונגמר החופש הגדול. גם כן מדינה. אחד עשר חודש וחייבים לחזור. חבל אנחנו לא גרים בשוודיה. שמה שנתיים נותנים לך עם התינוק בבית. כאן אחד עשר חודש ויאללה, לעזוב את החמודי עם איזה בהמה שלך תדע מה תעשה איתו כשאני בעבודה. פרוינד הזה צריך להיזהר לא לפגוש אותי באיזה סימטה אפלה. אני אראה לו מה זה שאין גרוש לחיתולים או למטרנה. גם כן יופי, עולם התורה. נהדר. קודם הרסתם לי את הנישואין, ועכשיו את כל החיים.

חמש דקות מיטל החזיקה במיטה עד שקמה וחזרה לחדר של צוצי. התכופפה אל המיטה הזעירה. הוא נושם. הוא זז. הוא חי, היא קרסה למרגלות מיטת התינוק, ערסלה את הרגלים סביב הפוף הגדול והתקפלה לתנוחת עובר. עשרים שנים עברו מאז נגמלה מהאצבע בפה, ועכשיו היא חזרה לשם, האצבע. מבוגרת בעשרים שנים, כבדה בעשרים שנים פלוס לידה אחת, חרדה בעשרים שנים, זקנה במאתיים שנים. בן זונה איציק, בן זונה אתה. אומן עאלק. לזה מצאת כסף. לשלם לי את החודשיים האחרונים, כמו שבית המשפט פסק במזונות הזמניים, את הכסף הזה לא מצאת, הא, חרא אחד? לקחת מהפרוינד הזבל הזה חשבת? ניסית? הוא בטח מקבל עשר אלף על כל אחד שהוא מחזיר בתשובה מהשר הזה שלהם, שיושב בממשלה ורק מוצא כסף לצבא המחזירים בתשובה שלו. אז מהעשר אלף לא ימצא איזה אלפיים, כמו שהשופט קבע? אומר שהטיסות לשם זולות. איזה זולות ואיזה נעליים. הלוך חזור, הכי זול שיש, גם כן אלף חמש מאות. מספיק לחמישה עשר שבועות חיתולים. על זה לא חשבת, דביל?

איך? איך הייתי עיוורת? איך לא ראיתי? אהבלה אחת. איך מצאו לי חן בחתונה כל ההקפדות הקטנות האלה שלו, שכבר היו שם. ניצנים ראשונים. כולה שלוש שנים עברו ואיזה חכמה אני היום. זקנה וחכמה. שמנה וחכמה. כשרות בן עזרא. מאיפה הוא הביא את הכשרות בן עזרא הזאת? כבר בהכנות לחתונה הוא הזכיר אותה. בן מה? שאלתי אותו. בן עזרא, אמר הקקה הזה. על בד"צ שמעתי. גם על בית יוסף שמעתי. אבל בן עזרא? ולמה לא בדקתי? למה אבא לא אמר כלום? טוב, כל כך שמח על החתונה של הבת הבכורה שלו. שנה וחצי. שנה וחצי חיכיתי להצעה שלו. מה זה חיכיתי? כולנו חיכינו. אבא היה שואל אותי פעם בשבוע, כשהייתי באה לארוחת יום שישי. בשקט, בצד, כאילו במקרה, שלא אחשוב שכל השבוע הוא חושב על זה ורוצה לשאול ומתאפק. נו? זה כל מה שהיה שואל. כאילו, משאיר את זה ככה, כללי כזה. כאילו נו, מה קורה בעבודה? או, נו, איך את מרגישה? אבל אני ידעתי, ולא הייתי צריכה לשאול למה הוא מתכוון. הייתי עושה לו ככה, עם האצבע למטה, והוא היה מבין ומלטף לי את הראש ומחכה לשבוע הבא. עד שהגיעה ההצעה יצאה לכולנו הנשמה. אבל, פייר, איזה הצעה יפה זאת היתה. איך קראו לנהר הזה? איזה זקנה נעשיתי? כולה שלוש וחצי שנים ואני כבר לא זוכרת את השם של הנהר הזה. קולורדו אולי? לא, קולורדו זאת המדינה. לנהר קראו בשם אחר בכלל. צ'י משהו. היה שם צ'י, זה בטוח. צ'יקוניה? יכול להיות צ'יקוניה? נשמע הגיוני. איזה גשר גבוה זה היה. משהו. איך פחדתי להסתכל למטה עד שהוא חיבק אותי. איך הוא עצר את האוטו ממש לפני הגשר. ודווקא באותו רגע בכלל לא חשבתי. כבר התייאשתי. שבועיים היינו בדרכים שמה. כל פעם שעצרנו לראות איזה חתיכת נוף, הייתי בטוחה שזהו זה. כאן יציע. הייתי מסתכלת מסביב. אולי המשוגע הזמין זיקוקים או כדור פורח או מטוס או משהו מופרע כזה. בסוף התעייפתי, ודווקא אז. בכלל התעייפתי מכל הנסיעות האלה. הציע לנסוע לארצות הברית ולא חשבתי שכל כך הרבה נוהגים שם. הייתי כבר מה זה מתה מעייפות כשהוא עצר. התעוררתי וחשבתי שהגענו לאיזה תחנת דלק או דיינר כזה. יש להם דיינרים אלה שמה, משהו. והאוכל טעים משהו. המבורגרים מעולים, לא כמו בארץ. אבל לא – עצר בירידה כזאת מהכביש שהם עשו ממש לפני הגשר הגבוה הזה. נירית אמרה שזה יהיה על ראש הר. צופית אמרה שפת האוקיאנוס. האמת? רווית היתה היחידה שבסוף צדקה. אמרה גשר מעל נהר יפה. בכלל היא חזקה הרווית הזאת. חבל שאני לא מקשיבה לה יותר. טוב, אז לקרוא לזה נהר היה טיפה הגזמה. הוא היה קצת יבש. מה זה קצת יבש? יבש. יבש משהו. טיפה מים פה ושם. טוב, מה אפשר לעשות? יולי בארצות הברית זה לא ממש עונת הגשמים. בטח לא קולורדו. אבל איזה יפה זה היה? ואיך בהתחלה אמר שרק נסתכל. נעצור רגע ונסתכל. המציא איזה חברים שאמרו לו שיש שם משהו מיוחד. ממזר זה. אמר מפל. אמר שחברים סיפרו לו שיש מפל מרהיב בדיוק כאן. איזה חמוד. איזה מפל ואיזה נעליים? אפילו התעצבנתי עליו, שמעיר אותי בשביל הכלום מים האלה והאפס מפל. איזה טמבלית הייתי. קיטרתי שחם לי, ואני מזיעה ובוא נחזור כבר לאוטו ולמזגן. ככה קיטרתי לו. לא הבנתי מה הוא מחפש שם בכיס מרוב שהיה לי חם ומזיע. פחדתי שאיבד את המפתח של האוטו ואיך נחזור למזגן. זה מה שהיה לי בראש מרוב העצבים. ואז הוא הוציא את הקופסא הקטנה מהכיס של המכנסיים הקצרים, ואני חשבתי שאני מתעלפת. איך צדקה הרווית הזאת. גשר. לא אוקיאנוס ולא ראש הר. מצחיק שמכל ההתרגשות, זה מה שעבר לי בראש כשראיתי את הקופסא הקטנה. איך שרווית היתה היחידה שניחשה. ואיך הן שמחו כששלחתי להן את הסלפי עם הטבעת. רק היד עם הטבעת. זה כל מה שפירסמתי. בלי הסבר. הכי הרבה לייקים בחיים שלי קיבל הפוסט הזה. יו, כמה זמן שהן חיכו לזה. משהו. בן זונה. אומן. מה לו ולאומן. סוויסא, סוויסא אנחנו. מה לנו, סוויסא, ולאומן? כאילו, הכי קר שהיה לנו, מה היה לנו? סתם אני אומרת לנו. להורים שלנו. מה היה הכי קר שהיה להורים שלנו? כשפתחו את המקרר במרוקו היה הכי קר, וגם זה רק למי שהיה לו ממש מזל והיה ממש עשיר והיה לו מקרר. אז לקור של אוקראינה אתה נוסע? ועם מה? בכסף של הילד שלך? כל קילומטר של טיסה זה פחות חיתול לילד שלך, אידיוט. חתיכת חרא. איך בא לי למכור את הטבעת אירוסין הזאת שהוא שם לי על האצבע בגשר ההוא. איך לעזאזל קוראים לנהר הזה? עכשיו זה לא ייצא לי מהראש. צ'י בטוח היה שם. אולי לא צ'יקוניה, אבל בטוח צ'י. צריך לבדוק בוויקיפדיה, אבל לקום מכאן עכשיו אני בחיים לא קמה. שהוא יחפש, שם עם הרבי פרוינד הזה שלו באומן, איך קוראים לנהר האידיוטי הזה. נהר! בקושי זרזיף היה שם. אבל איזה טבעת יפה זאתי. הכי הרבה לייקים בחיים שלי. את מי אני מענישה אם אני מוכרת אותה? הוא בכלל לא ישים לב. ואני יודעת טוב טוב מה הולך לקרות עכשיו. הוא יקנה, המאניאק, איזה טבעת מעפנה מעופרת לכלה שימצאו לו שם ויעשה איתה שמונים ילדים. בן זונה, דווקא עוד שני ילדים לא היה איכפת לי ממנו. אפשר להגיד עליו מה שרוצים – מאניאק, בן של אלף זונות, חריאט – אבל ילדים הוא יודע לעשות. איזה יפה אתה, צוצי, מיטל קמה מתנוחת העובר שלה והסתכלה באור הקלוש שזרתה מנורת המסדרון החלשה על מיטת צוצי. איזה יפה אתה, מתוק נושם שלי. איזה שיער יפה יהיה לך, חמודי. נצטרך שופל, ככה איציק היה אומר, לפנות דרך מכל הגופות של הבנות שירצו אותו. דווקא המשפט הזה הצליח לו. מצחיק. שופל לפנות בחורות. חרא אחד. קמצן מסריח. חוזר בתשובה דפוק. מאיפה יהיה לי כסף לקנות לך אוכל, כשהאבא שלך שורף את הכסף של האוכל והחתולים שלך על טיסה לרבי הזה של האשכנזים, הא? סוויסא בארץ של האשכנזים. איך לא מתבייש.

בחיים לא חוזרת לביטוח הלאומי הזה, מיטל חזרה לתנוחת העובר שלה. שיזדיינו. שמונה מאות מסמכים. מה אנחנו? ימי הביניים? על כל דבר חתימה וחותמת ואישור של נוטריון? יצאתם מדעתכם, פסיכים? תקופת הבלות שלי תעבור לפני שאצליח להביא להם את כל המסמכים בשביל השלושת אלפי שקל בחודש שהבן זונה בין כה לא ישלם. תלמיד חכם עאלק. יביא חתיכת דף עם קישקוש של הרבי שלו ולא יגידו לו כלום. בית דין רבני היו צריכים לקרוא למקום הזה, לא ביטוח לאומי. שזהבי יילך לשם בפעם הבאה. בשביל מה הוא העורך דין שלי? שהוא יעמוד שם בתור עם החליפה והעניבה שלו וייתן להם את כל המסמכים. אחתום לו על ייפוי כח לחיים שלי בכלל, ושהוא יילך לבנק לקחת את כל הדפי עו"ש מהפקידה המעצבנת הזאת ולצביקה ממשאבי אנוש לקחת את כל תלושי המשכורות שאין לי מושג איפה שמתי בבית, ולבנק המשכנתאות לקבל את המסמכים המקוריים של המשכנתא שילך. לא מספיקים להם דפי בנק עם כל ההורדות, לביטוח הלאומי המזדיין הזה. לא להאמין. שילכו לעזאזל כולם. בשביל מה אני משלמת לו, לזהבי הזה? גם כן עורך דין צ'ו'קומוקו. רווית אמרה לי על ההתחלה שבמחיר כזה אני אקבל חרא שירות. איך צודקת זאת תמיד, הרווית הזאת. גם על הגשר וגם על העורך דין. נו כבר, איך לעזאזל קוראים לנהר המזויין הזה?

כבר בשבת חתן הייתי צריכה לדעת, לפני שנכנסתי להיריון. כפרה, צוצי, סליחה. סליחה מקרב לב, יקר שלי. לא מתחרטת לרגע, איזה רגע? לשניה. לחלקיק חלקיקי השניה שהבאתי אותך. ואתה יודע איזה טיפולים עשיתי שתבוא לעולם, חמוד. טוב, עכשיו באמת הגזמתי. יש אנשים ששנים עושים טיפולים. שכל זיון עושים חשבון במחשב אם צריך או לא ומתי ובאיזה תנוחה. ואנחנו כולה שנה וחצי ניסינו. אז נלחצנו קצת, אבל זה באמת לא היה משהו מוגזם. והנה, הגעת, מתוק חמוד יפה חכם מיוחד מצחיק מדהים מקסים גאון שכמוך. אבל פייר, הייתי צריכה לשים לב בשבת חתן. איזה הצגה עשה לדודי. אז מה אם הוא נסע לבית כנסת? איך האידיוט רוצה שדודי יגיע מחיפה? ברגל? למה, כמה בני דודים כבר יש לי שאני כל כך אוהבת? שיישן כאן, הוא אמר. חכם גדול. היה מוצא איזה דירה מצ'וקמקת לדודי החמוד, שנסע מסכן בגשם הנוראי ההוא שהיה באותה שבת אולי שעתיים וחצי רק בשביל לשמח את הבת דודה האהובה עליו, והחתן שלה עושה לו כזאת סצינה שהוא נהג בשבת. אולי מאתיים שקל רק הדלק עלה לו. לא התקמצן עלי מרוב שהוא אוהב אותי. ואיזה צ'ק ענק הביא, והאידיוט הזה עושה לי סצינה שמה פתאום הסכמתי שמישהו יבוא ברכב לבית כנסת. זה לא כאילו שהוא חנה מול בית הכנסת. איפה? חנה בקצה העיר. הלך אולי עשר דקות בגשם. מסכן דודי, ובכלל לא קיטר או משהו כזה. הגיע רטוב כולו, רק לא לחנות קרוב, והדביל הזה צועק עלי. כאילו, לוקח אותי הצידה צעוק, אבל יודע טוב טוב שדודי שומע הכל. איזה מטומטמת הייתי. הייתי צריכה להבין אז, תיכף. הייתי חוסכת את הטיפולים והכל. סתם אני אומרת. איפה היה לי אותך, חמוד, אם הייתי עושה שטויות כאלה. אתה עוד נושם. יופי. אני לא חוזרת למיטה. בין כה אין עם מי לעשות כפיות ובין כה עוד דקה אני ארצה לחזור לבדוק שהכל בסדר איתך, צוצי.

ונגיד שלא ראיתי בחתונה ובשבת חתן. עיוורת הייתי. קורה. טוב, כמה פעמים בחורה מתחתנת בחיים שלה? אפשר לסלוח. אבל בחודש השני אחרי החתונה כבר כן הייתי צריכה לשים לב. זה כבר היה מוגזם קצת מצדי. שם כבר אורות האזהרה הפסיקו להיות צהובים חיוורים והפכו לאדומים בוהקים מהבהבים. כאילו, מה איכפת לו פתאום לאיזה מקווה הלכתי? ובכלל הייתי צריכה להבין עוד לפני זה, כשהוא אמר לי להתחיל ללכת למקווה. כאילו ביקש, אבל בעצם אמר. הוא, שבהתחלה, כשצחקנו כל פעם שהזכרנו אפשרות שמתישהו נתחתן, שזאת היתה הבדיחה שלנו, מן בדיחה מטומטמת לחלוטין, מודה, כשעוד לא התחלתי לחכות חודשים שהוד מעלתו יציע כבר, אמר שאם אני אלך למקווה הוא לא יתחתן אתי. במן טון איום כזה. צחוקים ודחקות. והוא בכלל דיבר על לפני החתונה. "אישה שהולכת למקווה החנטריש הזה של הדוסים לפני החתונה יכולה להתחתן עם מי שהיא רוצה, חוץ ממני.", ככה אמר. ואני התבדחתי אתו ואמרתי שמה יקרה אם אני זאת שארצה, ולא בגלל שאיזה דוס אומר לי שצריך. תתחתני אז עם מישהו אחר, הוא אמר. צחק שמי שהולכת למקווה היא פרימיטיבית. טוב, זה היה לפני שהוא ידע בכלל שיש על הכדורארץ הזה מישהו שקוראים לו פרוינד. אוי, שוב יצא לי פרוינד בלי כבוד הרב לפני זה. איך איציק היה מתרגז כשהיה שומע שאני קוראת לו ככה, רק פרוינד. הבן זונה פרוינד, ככה צריך לקרוא לו. הטינופת פרוינד. הרמאי פרוינד. הגונב בעלים פרוינד, ככה צריך לקרוא לו בתעודת זהות. ואז, ככה פתאום, אחרי איזה חודשיים שבשביל להיות נחמדה אליו התחלתי ללכת למקווה פעם בחודש, הוא שאל אותי לאיזה! מבין, צוצי, לאיזה מקווה הלכתי? ככה הוא מעיז לשאול אחרי כל הצחוקים והאני לא אתחתן עם פרימיטיבית שהולכת למקווה. פתאום חשוב לו איזה הכשר יש למקווה. אותי הוא שואל, שבקושי יודעת מה זה מקווה ובחיים שלה לא שמעה שיש הכשר למשהו שהוא לא אוכל. הכשר למקווה, נו, באמת. ואז גם שוב קפץ לו ההכשר בן עזרא לחיים שלי. יא אללה, כמה אורות אדומים היו לי. מסלול שלם של שדה תעופה אפשר היה לבנות מכל הנורות האדומות שנדלקו לי אחת אחרי השניה.ולא מסלול לפייפרים או משהו כזה. מסלול למטוסים הגדולים האלה, כמו שהוא הסביר לי פעם, אלה שצריכים מסלול מה זה ארוך. קילומטרים ארוך. הכשר בן עזרא למקווה, ככה בא לי פתאום ביציאה מהגהינום. רק מקווה עם הכשר בן עזרא אני צריכה ללכת. וואי וואי, צוצי, אם הייתי מבינה את כל האורות האדומים האלה, לא היית בכלל מגיע לעולם, מתוק שכמותך. עם היציאה הזאת על המקווה הוא בא לי בחודש השני אחרי החתונה. ותבין, וכבר אז הייתי מאוכזבת שאני צריכה ללכת למקווה. קיוויתי שיאחר לי. החזקתי בבית שלוש ערכות בדיקה, עוד מלפני החתונה. היו מתחילים הכאבים וההתכווצויות, איך היה נעשה לי רע. וכולה חודשיים. אם הייתי, מטומטמת שכמוני, עושה אחד ועוד אחד והיה יוצא לי שתיים, ולא חמש עשרה כמו שיוצא לי, הייתי חותכת. מחפשת מישהו נורמלי, שיחבק אותי כשאני חוזרת אומללה מהמקווה הזה שהוא מצא לי. מי הדגנרט שמסתכל על תעודה על הקיר במקווה? אני על תמונות של בר רפאלי על הבניין ההוא ליד נתיבי איילון בקושי מסתכלת, אז על תעודה מצ'וקמקת על קיר של מקווה שאני אסתכל? הייתי חותכת. מחפשת לי בעל נורמלי. אז עוד יכולתי למצוא, עם התחת הנורמלי שהיה לי, לפני שגדל ונעשה הר שאני סוחבת. לא, חמוד, תמשיך לישון ולעשות את הפרצופים החמודים שלך מכל החלומות, לא, אתה לא אשם בתחת הזה שהתפרץ לו בהיריון והחליט להישאר שמה, מאחור, מסתתר איפה שהוא חושב שאף אחד לא רואה אותו. אבל אני רואה, מה אני, עיוורת? אין לי מראה בשירותים? אני מתרחצת עם בגדים או משהו כזה? וגם האידיוט ראה. נו, טוב, ראה זה מילא, אבל לסתום את הפה לא לימדו אותו בבית? פרוינד הדביל לא הכניס לו טיפה חוכמה חוץ מהמלמולים האלה בתפילה כל היום וכל הלילה? לסתום את הפה לא היה יכול? איזה תחת נהיה לך, ככה אמר לי חודש אחרי הלידה. חודש אחרי הלידה, מאניאק. לא מתבייש. לא תחכה קצת. תן להורמונים טיפה לרדת, לא ככה? וזה כשאני אוכלת את עצמי שמכל הציצי הענקי שגם ככה היה לי לפני ההיריון והתנפח כל כך איך שנקלטתי, לא יוצא חלב לצוצי. כל מפגרת עם בליטה קטנטונת שהיא קוראת לה ציצי מניקה כאילו היא איזה פרה ברפת, ואני, עם הדברים האלה שבקושי סחבתי בהיריון, כלום לא יוצא. אני עם המזל שלי. כל כך הרבה חלמתי איך אני מניקה אותך, חמוד, תראה איך אתה עושה תנועות של מציצה בפה בחלום. איזה חמוד. והנה לא יוצא כלום. על זה לא היו לך טענות בהיריון, אהה, חרא אחד? כמה שאהבת לשחק איתם לפני ההיריון, כשהם גדלו כל כך, איזה חגיגה נהייתה לך. ולא עניין אותך שאמרתי שזה כואב. ועוד אחרי הלידה, בכלל, כשכמעט בכיתי שזה מנופח וכלום לא יוצא ורק כואב לי ושתפסיק. לא, זה ממש לא היה איכפת לך, הכשר בן עזרא שכמותך. ורק ללטף שיהיה נעים קצת, אפילו שרגיש, לא, זה לא. טיפה כזה, עם רגש, כמו שפעם ידעת, בהתחלה, כשרק נתתי לך קצת, לפני ששכנעת אותי לתת את הכל. למצוץ, כאילו אתה אח של צוצי ולא אבא שלו, את זה רצית. אמרת שתנסה. צחקת כאילו שאם הוא לא הצליח, שזה האינסטינקט היחידי של המתוקי חוץ מלישון ולחרבן, אתה כן תצליח. טמבל. רק הכאבת לי וכלום לא קרה. והסברתי לך שמה שהיה נעים וכל כך אהבתי לפני הנישואין וההיריון והכל, לא מתאים. אבל איפה אתה ואיפה להקשיב לי. לשמוע כן. בזה אתה טוב. בלהקשיב – זה רק לאידיוט הזה פרוינד. כבוד הרב המפואר והחשוב והדביל פרוינד.

מה, חמודי? מה עכשיו? למה אתה בוכה? מה קרה? מה מפריע לך? אתה רעב? בוא, בוא חמוד, שים ראש, בוא, נלך למטבח לחמם לך קצת מטרנה. מסכני שלי. איזה אימא מחורבנת יש לך, שעם ציצי שרק התחת יותר גדול ממנו לא יכולה להאכיל אותך כמו שאימא צריכה. טוב, עם אבא רב דגול כזה, מה אפשר לצפות, הא? אני מצחיקה אותך? מה זה החיוך המקסים הזה שלך באמצע הבכי? מצחיק אותך שאני קוראת לאבא הדביל הזה שלך רב דגול? הנה, רגע, חכה, אני חמממת את האוכל שלך. תתאפק עוד קצת, יקר לי, צוצי חמוד. עוד טיפה טיפונת קטנטונת. מחר אימא תלך לסבא ותבקש כסף ונקנה עוד מטרנה, אז אל תדאג. ולא נורא שסבא יגיד אמרתי לך וכל זה. יזכיר איך הזהיר בזמן, איך לא מצא חן לו הכיפה שהולכת וגדלה והנישוק מזוזות, והמילמולים לפני ואחרי כל דבר שנכנס לפה, והתפילות שמתארכות ולא נגמרות והברוך השם ובעזרת השם על כל מילה. ואבא, סבא שלך, יגיד שוב איך האידיוט שבחרת, ככה הוא קורא לו, לא מוכן להזכיר את השם שלו, כמעט התפוצץ ולא היה מוכן להיכנס לבית שימוש כי לא היתה שם מזוזה. היה מוכן לחרבן על השטיח של ההורים שלי רק לא להיכנס לבית שימוש שאין בו מזוזה. ולא הספיק לו שאבא אמר שלא שמים מזוזה בבית שימוש. היה צריך שהפרוינד הדביל יגיד. אבל בסוף ייתן כמה שצריך, הסבא החמוד שלך. שלולית הוא נעשה כשהוא רואה אותך, הנכד הראשון שלו. היחיד. עד שסוזי תתחתן ישראל תעלה פעמיים למונדיאל, ככה אומר סבא החמוד שלך. איזה בררנית שהיא, למות. אבל אולי היא היותר חכמה מבינינו. אם אני הייתי קצת יותר בררנית וקצת פחות סתומה, אולי היה הכל בסדר עכשיו. ורק שתי בנות יש לו לסבא שלך. אז אתה הנסיך היחיד, מתוק, ועכשיו, כשאימא כבר לא תהיה עם אבא, אז גם מתחרים לא יהיו לך כמה זמן. עד שנקבל את הניירות הסופיים – נגיד חצי שנה. ואז עד שאימא תכיר מישהו חדש – נגיד עוד חצי שנה. ואז עד החתונה עם המישהו החדש הזה, האבא החורג שלך, שאני מבטיחה שאם לא יהיה נחמד אליך אפילו בטיפ טיפה הוא לא ייגע בציפורן שלו באימא – נגיד עוד חצי שנה, ואז תשעה חודשים. בקיצור, אוף, אני גם ככה לא טובה בחשבון, אז באמצע הלילה, אבל רגע, הנה, המטרנה כבר בסדר גמור, הנה, קח, חמוד. אז איפה היינו? אהה, כן, חצי ועוד חצי ועוד חצי ועוד תשע – אתה כבר תהיה בן שלוש לפחות עד שיהיה לך אח קטן או אחות קטנה. ואתה תהיה האח הגדול, האחראי, שהאח הקטן שלך ילמד ממנו הכל – לשחק כדורגל ולשחק במחשב ולעשות קסמים ולנגן בגיטרה. איך הוא יעריץ אותך.

ומה אם הוא יבקש לחזור? אני רואה בעיניים שלך שאתה שואל מה יקרה אז? בכל זאת, אבא שלך, וילד רוצה שההורים יהיו ביחד. לא באמת מת על אבא חורג וכזה. אז מה אם הוא יבקש לחזור? פייר, על זה לא חשבתי. בוא נראה. קודם כל, שיקטין את הכיפה. זה תנאי ראשון שאני שמה לו. תקטין את הכיפה, ככה אני אגיד לו, אם אתה רוצה שאני בכלל יסתכל עליך. ככה אני יראה שהוא מתקרב שוב להיות בן אדם. ושאני לא אשמע את השם הזה, הרב פרוינד, בבית שלי. אוהו, יש לי! אני יודעת איך אני יידע אם הוא רציני או לא. יש לי! אני יקנה את הוופלים האלה שהוא כל כך אוהב, אבל אין להם את ההכשר בן עזרא הזה עליהם. סתם כשרות של הרבנות הראשית. אפילו לא בד"צ. אם יאכל בלי לעשות בלגנים, אני אדע שהוא בדרך להיות בסדר שוב. אז אני יחשוב על זה. ניתן לו ללטף טיפה. נראה אם הוא לא שכח איך מלטפים מכל התפילות האלה שלו. ושלא יזכיר לי את התחת שלי. מילה על גודל התחת והוא עף לישיבה הזאת שלו ולפרוינד. שילטף את התחת של פרוינד, זה מה שהם עושים שמה, לא? ושיחזור ליהנות מהתחת שלי כמו שהוא היה נהנה בשלוש שנים שיצאנו, גדול או לא גדול. ממזר הוא היה, פייר, ממזר. ולא שהיה איכפת לי. האמת, חמודי, איזה יפה אתה אוכל, תמשיך, אל תיתן לקשקושים של אימא להפריע לך לאכול, דווקא גם אני אהבתי שהוא התעסק לי עם התחת. היה לו את זה, לחרא. דווקא שם, במיטה או איפה שלא עשינו את זה, הוא היה בסדר גמור. אפילו בן עזרא היו נותנים לו הכשר אם היו רואים איך ידע לטפל יפה בגוף שלי. תחת וציצי ובטן. פייר, היו לו ידיים טובות בבטן. ושמה, למטה, פייר, אני כמעט מתביישת לספר, אבל קסמים עשה זה. לא כמו השניים שהיו שם לפניו. אוי, איך הוא לא אהב שהייתי מזכירה אותם. איזה מטומטמת הייתי שבכלל סיפרתי לו על השניים ההם? הייתי אומרת לו שהוא הראשון. מה היה איכפת לי לשקר קצת. איך רווית אומרת? משקרים אף אחד עוד לא מת. ממציאה פתגמים זאתי. הוא היה מאמין. כל הגברים אותו הדבר, מאמינים לכל שקר. כולה פעמיים הייתי עם הראשון ועוד גג עשרים פעם עם השני. בשביל מה הייתי צריכה לספר לו? שהיה חושב שהוא הראשון. כל כך חשוב להם, לניאנדרטלים האלה, שהם ראשונים, אז שיהיה. מה שהם לא יודעים, לא מפריע להם. אבל מה שהם כן יודעים, אוהו איך מפריע. אם לא היית אתה, חמודי שאוכל כל כך יפה, הייתי גם לבא בתור, ההוא שעוד שנה אפגוש מהאתר היכרויות, משקרת חופשי שהוא הראשון. וגם הוא היה מאמין. הם, קופים כאלה, יראו אותך, ידעו טוב טוב מאיפה בדיוק יצאת ואיך הגעת לשמה, ולמרות זאת יאמינו שהם הראשונים. איזה סצינות היה עושה לי כשהייתי בטעות מזכירה אחד מהשניים האלה. ועל הבישולים של האימא של השני שבטעות היזכרתי. בכלל לא עליו. היה לה מרק עצם סוף הדרך. אני אשמה שהיא ידעה לעשות מרק עצם ואני הזכרתי אותו רק בגלל המרק עצם המעפן שנתנו לנו במסעדה ההיא בכרם? תימנים קוראים לעצמם. לא מתביישים. ואיך תוך שניה מהמרק עצם נהייתה שיחה אם היה לי טוב במיטה עם הבן שלה. איך הגברים האלה מגיעים בשניה ממרק עצם של האימא לביצועים במיטה של הבן זוג שלי לשעבר, שכל חטאו שהוא היה שם לפניהם? וגם זה, אם בכלל היו עשרים זיונים זה הרבה. ובקושי אני זוכרת איך הוא היה. אז אמרתי שהיה חרא. רציתי לצאת בשלום מהמסעדה. ישר הוא הרים טונים שמה ואני רציתי למות מרוב שחשבתי שכולם שומעים אותו. אז אמרתי שהיה חרא. שלא הבין כלום. וזה למרות שאני דווקא זוכרת שהוא היה די בסדר. בטח יחסית לאידיוט הראשון. טוב, באמת סתם הוא היה, הערן הזה. מחוצ'קן בגיל עשרים ושתיים. מצא חן לי שמישהו אחרי צבא מתעניין בי. אז נתתי לו. כמעט שנה החזקתי אותו. היה מספר לי שכואב לו ללכת מרוב שהביצים שלו רוצות אותי. הצחיק אותי שאמר ככה, שהביצים רוצות אותי, אבל שנה החזקתי אותו קצר ולא נתתי. עד ששבוע לפני הבגרות במתמטיקה זה היה. אני זוכרת שהוא היה שם, בתוכו, בתוכי אני מתכוונת, ואני, מה היה לי בראש? מתי אני אספיק לעבור על כל החומר לשבוע הבא, זה מה שהיה לי בראש, ושאני רק לא יקבל שלילי, זה מה שחשבתי כשהוא שאל אם נהניתי. איזה מפגר. שאל אם נהניתי. לא נורמלים הגברים האלה. חבל לא ראה את הפרצוף שלי באמצע, סובלת בשקט. איזה נהניתי ואיזה נעליים. טוב, עם חיצ'קון כזה בגיל עשרים ושתיים גבר אתה לא, אז נסלח לו. אבל בזה הוא היה באמת טוב, הדוס האבא הזה שלך. לי לפחות הוא היה טוב, אז, בהמשך לשאלה שלך, חמודי, איזה מתוק, את כל הבקבוק גמרת ואתה נרדם לי, אז אם הוא ממש יתחנן, והכיפה תקטן קצת, ולא יעשה עניין עם הוופלים, ושלא נשכח את עניין התחת שהוא יפסיק ללכלך עליו ויחזור להעריץ, אז יש על מה לדבר. במיטה הוא יפצה אותי על זה שאמשיך ללכת למקווה הזה שלו, עם התעודת הכשר בן עזרא על הקיר. לא שרע לי שם. הבלנית נחמדה דווקא. זה רק שהפרוינד הזה רצה רק בן עזרא, זה מה שאכל אותי.

אבל שיתחיל קודם כל לשלם. שלא יכריח אותי ללכת שוב להוצאה לפועל. שיחתום כבר על הניירות שהעורך דין שלי שלח לו. מה אני מתקשקשת כאן שנחזור. שיתחיל קודם לשלם את המזונות הזמניים שפסקו לי. לקח עבודה סבירה לגמרי, מה, ראש צוות Help Desk זה רע? זה לפחות עשר אלף נקי. הלך וזרק אותה לפח את העבודה הזאת. אמר שרוצה ללמוד קצת. אמר שיעשה הפסקה קטנה לטובת הלימודי קודש ויחזור. יחכו לו שם, ככה קישקש. אוהבים אותו. מעריכים אותו, ככה אמר, יפרגנו לו חצי שנה קצת לימודים, ויחזור. ככה מרח אותי שנה וחצי אחרי הנישואין. כבר היית חודשיים בבטן שלי, מתוקי, איזה גרעפץ יפה עשית, איך תישן טוב עכשיו, כשהוא בא עם הרעיון הזה של הפסקה חצי שנה מהעבודה בניהול של צוות Help Desk. איך הייתי גאה שהוא קיבל את הקידום הזה, ממש חצי שנה לפני כן. מרוב שהייתי מאושרת עם הבטן שהתחילה טיפה לגדול, כשעוד לא הבנתי שהתחת ישיג אותה ביג טיים, שפרגנתי לו. ועוד הייתי מרוצה מעצמי שאני מפרגנת לך. אישה טובה, חשבתי. רעייה מסורה. רווית, הגדולה מהחיים, שתחיה כפרה שלי, שתקה. הייתי צריכה להבין מהשתיקה שלה שטוב זה לא, הלימודים האלה. אחר כך היא אמרה שלא אומרים לאישה בחודש השני דברים כמו שהיא חשבה על בעלה. אבל גם לעודד לא מעודדים שטויות, ככה הסבירה. אז שותקים, ככה רווית הסבירה אחר כך, ומקווים שהמוח מלא ההורמונים של ההריונית יבין לבד. אבל אני? איפה אני ואיפה להבין. כל כך מאושרת הייתי מההיריון שאמרתי לה – שילמד. רוצה ללמוד? שילמד, למה לא? המשכורת שלי תספיק. נצטמצם קצת, ועוד שישה חודשים יחזור לעבודה, ויתקדם, וירוויח יותר מעשר אלף, והכל יסתדר. לא ידעתי אז איך זה יחזור לי בהפוכה עם המזונות הזמניים. בן זונה אחד. לא אתה, חמוד, תישן, תישן, חמוד. אתה עשר. מלך אתה. על אבא שלך המלאך אני מדברת. העילוי בתורה ובמעשים טובים אני מדברת.

סאן חואן. סאן חואן ריבר. ככה קראו לעאלק נהר הזה. נחל אכזב, ככה היתה קוראת לדברים כאלה דורית, המורה לארץ ישראל בכיתה זין. מי יכול לחשוב שיש להם שם, בארצות הברית, איפה שהוא לקח אותי לטיול, כאלה נהרות בלי מים? כל הבנות אמרו ישר, איך ששמעו שהוא אמר שניסע, שברור שהוא שם יציע, ושאם הוא לא יציע שם, באיזה מקום, אבל אקזוטי, ממש אקזוטי, אז שאני אזרוק אותו. הן כל כך שמחו בשבילי רק מהרעיון שניסע. בכלל לא היתה שאלה שיציע. רק דיונים איפה זה יקרה. היו שולחות לי תמונות של כל מיני מקומות מדהימים מהמסלול שאמרתי. כל עיר שהזכרתי שהוא אמר שנהיה בה – היו מוצאות לי איזה חמישה-שישה מקומות שיכול להיות שיציע והיו שולחות לי. לחלומות היו נכנסים לי המקומות האלה. הייתי חולמת איך אנחנו עומדים בראש הצוק של התמונה שנירית שלחה באותו יום, והרוח בשערות שלי, והוא כורע ברך ומסתכל עלי ככה, באהבה, ומוציא את הקופסא הקטנה. סאן חואן ריבר, ככה קראו לגשר הזה. איך אני אזכור את זה בפעם הבאה, שלא יקפוץ לי צ'יקוניה? רק הקדוש ברוך הוא יודע מאיפה בכלל קפץ לי הצ'יקוניה הזה. בטח הכפר האינדיאני הזה שהוא סחב אותי אליו אחרי שהציע. גם כן מסכנים האינדיאנים האלה. לקחו להם הכל והשאירו את השמורה המסכנה והמעפנה הזאת. חיים קוראים לזה. מקבלים עשרה דולר לזוג בשביל להראות להם את האוהלים האלה שלהם ולתת אוכל. דווקא האוכל לא רע בכלל. זה היה כשרק פגש את הפרוינד הזה, אז הוא לא בירר קודם איזה תעודת כשרות יש להם על האוהלים האלה שלהם. וויגוואם קוראים לאוהלים האלה. היום בטח לא היה נכנס בלי שישימו מזוזה בפתח, האינדיאנים המסכנים האלה. בכלל איך אפשר לחיות על עשרה דולר לזוג כשאתה נותן אוכל טעים כזה ובכאלה כמויות? כשאני חושבת על זה היום – כשברור לי שעם הטמבל הזה אני לא גומרת את החיים הזוגיים שלי - זה היה החלק הכי טוב באותו יום, הארוחה הזאת. ואיזה עניינים עשיתי לבנות אחרי שהוא כרע ברך שם, על הגשר. מיליון תמונות שלחתי להן בווטסאפ ברגע שהגענו למלון ונהיה לי שוב הווי פיי. ואני משהו אני. כמו אז, עם ההוא והבחינת בגרות, מכל הדברים דאגתי למכנסיים שלו, שלא יתלכלכו מהכריעת ברך הזאת. וגם שלא תעבור איזה משאית דאגתי, ותעשה אותי אלמנה לפני שהתחתנתי. איזה מטומטמת אני. איזה מחשבות יש לי אני בראש ברגעים הכי לא נכונים. איך אני חוזרת ארצה, ומראה לחברות שלי את התמונות שצילמתי אותו כורע ברך ממש לפני שהמשאית הגיעה ורגע אחר כך את הגופה שלו מרוטשת אחרי שהמשאית דרסה אותו כי הוא לא נזהר מרוב שהוא אוהב אותי. ואיך אנחנו בוכות עלי שאיזה חתן נפלא מת לי עוד לפני החתונה. איזה שטויות. כלב לא עובר שם, בנחל האכזב הזה. חוץ מאינדיאנים עניים, שמאיפה יביאו כסף למשאית. כלב אין שם. נחשים, זה כן, אבל כלב? איזה משאית ואיזה נעליים. אנחנו ואולי עוד זוג תיירים היו להם בכפר הזה של הצ'יקוניה. כמעט בטוח שככה קוראים לשבט הזה. נשמע אינדיאני, צ'יקוניה, לא? מה הם עושים עם כל האוכל הזה שבישלו אם רק שני זוגות מגיעים ביום? עשרים דולר הכנסה וכל האוכל הזה לזבל?

מה זה כאן? על מה אתה שוכב, מתוקי? שאני אמות. מתי הוא דחף את הספר תהילים הזה מתחת למזרון שלך? מופרע. פשוט מופרע. צריך להגיד את זה לעורך דין. בטח יוכל להשתמש בזה. שאל אותי אם יש לי הוכחות למה שאני מספרת. רוצה שאני אאסוף חומר. שיילך במקומי לביטוח הלאומי זה. נו, טוב, סתם. חבל. אם לא יועיל לא יזיק, שישאר מתחת למזרון. לא באמת מפריע לך לישון, נכון, צוצי? יותר טוב משיני שום, שאם זה היה תלוי באימא שלו, זה מה שהיה במיטה שלך. טוב, חמודי, עכשיו תישן טוב טוב. אימא כאן, על המזרון על הרצפה. אל תפחד, ואל תקשיב לשטויות שאימא שלך מקשקשת לעצמה. ואל תדאג בכלל. הכל יהיה בסדר. אבא יאהב אותך וגם אימא וסבא וסבתא. וגם הסבתא המעצבנת השניה תאהב אותך. סתאאאם. אל תקשיב לאימא. אימא מדברת קישקושים בלבושים בגלל שלילה וחושך ואימא עייפה. הכל בסדר. וכל הסבים והסבתות שלך נהדרים ומקסימים והכי חשוב, אוהבים אותך יותר מהכל בעולם וישמרו עליך ויחבקו וינשקו וייתנו המון מתנות, כמו שאתה אוהב. תישן, חמוד, תישן בשקט. הנה גם אימא תיכף תישן.