לפעמים הסיפור שלפני הסיפור מעניין כמעט כמו הסיפור עצמו

הסיפור של מחר חוזר לחצר בית הכנסת של ילדותי. רחוב צפת בחיפה, ממש שני מטר מהבית בו גדל אבי. סבי, דוד באום, שהיה סוחר סחורות מצליח בחיפה, ובמחסן הסחורות ההוא שלו התרחש הסיפור שכבר כתבתי על דודה אולגה - "המחסן של סבא טוטו (בחולם)", תרם רבות לבית הכנסת ההוא (שמו היה חקוק על קיר התורמים והיה ספר תורה "של המשפחה" בארון הקודש). בסיפור ההוא המצאתי התחלה בחצר בית הכנסת ביום כיפור ומשם המשכתי לקופות הצדקה שלהם.

מה שלא סיפרתי בסיפור ההוא הוא על שני החזנים אחים שהיו באותו בית כנסת – לאחד קראו שלמה קופרשטוק ולשני, האמת, לא זוכר עכשיו איך קראו. בכל מקרה, יש לי סיפור מדהים המספר על מקריות שהיא בגדר נס לגבי שלמה קופרשטוק. וככה הוא הולך :

שני האחים קופרשטוק היו מחזנים בבית הכנסת ההוא לסירוגין. ההבדל בין השניים היה גדול. נכון שלא מדברים סרה במתים, ושניהם כבר שנים רבות לא איתנו, אבל קולו של שלמה היה משהו מצמרר. עמוק, עשיר, יוצא מלבו ונכנס ישירות ללב שומעיו. לשני, נקרא לו לשם הסיפור כרגע יצחק, היה, אם להשתמש בשפתו הקולחת של אבי ז"ל, היה קול של צפרדע. ובעברית פחות בוטה – הוא לא היה חזן משהו. היה לו קול די צפצפני, חורק כזה. לא כל כך אהבנו להקשיב לתפילות שהוא חיזן.

בקיצור – מה שאני זוכר מילדותי הן בעיקר הזמירות של שלמה. כשהוא שר את "כל נדרי" או את תפילת נעילה ביום כיפור השערות בעורף היו נעמדות לי. אבל, יותר מכל, אהבתי להקשיב לתפילת ש"צ (שליח ציבור לכופרים מבין הקוראים), אותה קוראים בראש השנה וגם ביום כיפור בסביבות 11 בבוקר (תפילת מוסף) ובה החזן מבקש מחילה בשם כל הקהל. התפילה מוכרת יותר כ"הנני העני ממעש", שהן המילים הראשונות שלה. שליח הציבור מתחיל בפניה לקב"ה בתחינה לסלוח לו על כך שהוא, הנקלה והפשוט והכלומניק, הולך לשמש פה לכל הקהל, והמילים המלאות של המשפטים הראשונים , כדי שתבינו כמה יפה התפילה, הולכות ככה :

"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי וְנָא אַל תַּפְשִׁיעֵם בְּחַטֹּאתַי וְאַל תְּחַיְּבֵם בַּעֲווֹנוֹתַי כִּי חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ אָנִי וְאַל יִכָּלְמוּ בִפְשָׁעַי וְאַל יֵבוֹשׁוּ בִי וְאַל אֵבוֹשׁ בָּם וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל וְקוֹלוֹ נָעִים"

שלמה קופרשטוק, נוסף על הקול הנפלא והעמוק והגרוני שלו, היה מוסיף לתפילה הזאת ממש בכי. זאת אומרת – אף פעם לא ראיתי את פניו (הוא עומד ופניו לארון הקודש, ואנחנו מאחוריו) ולא ראיתי את הדמעות, אבל בקולו היה תמיד נימה של בכי של ממש. ואני זוכר את סבי דוד, כשקולו העשיר של שלמה נישא ברחבי בית הכנסת, כשהוא מגיע למשפט "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", מתחיל בההשתחוויה עמוקה, עובר לכריעה ולבסוף פשוט נשכב מלוא קומתו הזעירה על הרצפה במעבר בין המושבים, ובסיום התפילה שלושה אנשים היו צריכים לסייע לו לקום חזרה. לא יודע מה זה עושה לכם, אבל אני, חמישים פלוס שנים מאוחר יותר, כותב את המילים האלה ויש לי דמעות בעיניים.

אבל נחזור לסיפור. אני, שנים על שנים אחר כך, בכל שיחה שמגיעה איכשהו לבתי כנסת ותפילות, מספר לכל מי שרוצה (או לא) לשמוע על נפלאות קולו העשיר של שלמה קופרשטוק ז"ל, תוך שאני מנסה לחקות את המנגינה של המילים הנפלאות האלה. אני מספר ומספר, ולשומעים נעים או לא.

ואז קובי התגרש (או התחתן. פייר, לא זוכר מה היה האירוע). בכל אופן, קובי ליבר (לצערי מזה חצי שנה פלוס גם הוא ז"ל) ביקש ממני להתלוות אליו לרחוב דוד המלך בתל אביב, לבניין הרבנות, כדי שאעיד עליו – כחלק מהליך הנישואין או הגירושים שלו – שהוא הוא קובי ליבר. מן חוק כזה של הרבנות. עדים קוראים להם. לא מעט אנשים מגייסים סתם עוברי אורח להעיד. קובי רצה אותי. אז באתי. ואני, כמו אני, מתחיל לקשקש עם העוזר של הרב. ואני, כמו אני, מנסה להרשים אותו באיזה גירסא דינקותא יש לי לגבי תפילות ובתי כנסת, ומספר לו על שלמה קופרשטוק.

ועוזר הרב פותח זוג עיניים גדול ושואל אותי באי אמון "שלמה קופרשטוק מחיפה?" אני מהנהן לחיוב. "החזן?" אני מהנהן לחיוב "מבית הכנסת בצפת?" הוא רוצה לוודא שאנחנו מדברים על אותו השלמה קופרשטוק. הנהון חיובי אחרון והוא אומר לי "לא להאמין. שמע סיפור".

מה מסתבר? אביו של אותו עוזר רב נסע במיוחד, שנים לפני כן, לשבת עם שלמה קופרשטוק בביתו של האחרון והקליט על קלטת טייפ את שלמה מזמר את ההההככככלללל – כל האוצרות : כל נדרי, והנני העני ממעש, ומה שאתם לא רוצים.

אני, המום ולא מאמין, אומר לו "אתה רציני?" הוא מהנהן לחיוב "אני מוכרח לשמוע את הקלטת הזאת." אני אומר לו.

"לא יכול." הוא עונה לי.

"למה?"

"היא תתקלקל. אתה תיקח אותה והיא תיהרס, או שתשכח להחזיר אותה."

לקח לי משהו כמו עשר דקות לשכנע אותו. נשבעתי בכל היקר לי שאשמור על הקלטת כאילו היא ארון הקודש האבוד. והצלחתי לשכנע אותו. באתי הביתה, חיברתי בדרך לא דרך את טייפ הקסטות שעוד היה לי (מדובר על לפני משהו כמו 20 שנים. כבר אז קסטות לא היו בשימוש) לכונן הדיסקים המקליט שלי וצרבתי על דיסק את התמונה של גל"צ מהממיר של הוט כשברקע האודיו נכנס מהקלטת. ולמי שחרד – נסעתי במיוחד והחזרתי לו את הקסטה ליד.

בעברית פשוטה – יש לי צריבה דיגיטלית, אותה אני מעתיק על כל לאפטופ שלי, לספריה מיוחדת ששמה "קופרשטוק", בה אפשר לשמוע עד היום את קולו המצמרר של שלמה קופרשטוק הנדיר.

והקשר למחר? הסיפור של מחר מזכיר את קופרשטוק, ואני מאד אוהב אותו (את שניהם – הסיפור והחזן ז"ל). אז תבלו.