מוכרח לישון עוד קצת

הדרך הביתה היתה ארוכה. כבר ארבעה שבועות מיכה לא היה בבית, וגם היציאה הזאת הסתדרה רק ברגע האחרון. פלוגה בית קיבלה ריתוק על הפקרת נשק, ולפלוגה שלהם הודיעו שיוצאים באמצע ההכנות למסדר בוקר. וגם אז הוציאו להם את הנשמה עד שיצאו. רק אחרי שלושה מסדרים חוזרים המ"פ היה מרוצה מתוצאות בדיקת הניקיון, ונתן אישור לצאת. אז כבר היו כל הטרמפיאדות מלאות, והדרך המיוזעת ממצפה רמון הביתה לקחה יותר מארבע שעות. הממ צדיקים ארבו בכל פינה, כאילו לא נשלחו לעזור לסדר את התור בטרמפיאדה, אלא לתפוס אותך במבצע מלביש ולהרוס לך את סוף השבוע. להודיע להורים הצליח רק מטלפון ציבורי בצומת בגלילות, אבל לאימא זה הספיק. כשנכנס הביתה, ביום ששי בשעה שלוש אחרי הצהרים, חיכה לו הבית בדיוק כמו שהוא אוהב. המים במקלחת היו רותחים, והוא עמד תחת הזרם עד שהם נגמרו, ואז יצא לחסל את מה שאימא הכינה על השולחן. אבא ואימא ישבו מולו, מסתכלים בהנאה איך הוא גומר ארבעה שניצלים טובעים בקטשופ וקערת צי'פס ענקית. בין ביס לביס סיפר על השבוע האחרון. כבר שבוע עבר מאז דיבר איתם בפעם האחרונה, והם לא שמעו כלום על כל מה שקרה בתרגיל השטח שעשו. מיכה סיפר להם רק מה שרצו לשמוע, מדלג על הפרטים הלא חשובים. למה להדאיג אותם? העיקר שהשבוע נגמר סביר. אחר כך עשה כמה טלפונים לחבר'ה. כמעט כולם סגרו שבת. רק רוני וקובי נמצאים השבת בבית, והם אמרו שיש אחלה מסיבה בנווה שאנן. סיכמו להיפגש בעשר וחצי במרכז אחוזה ומשם קובי ייקח אותם למסיבה באוטו של האבא שלו.

בארבע וחצי הוא נכנס למיטה, ביקש מאימא שתעיר אותו בעשר, והלך לישון.

הוא ישן שינה עמוקה, נטולת חלומות. כל השבוע הארור האחרון נמוג לתוך עלפון נעים, בחדר החשוך, בין הסדינים המתוחים והריחניים, ליד המכתבה הישנה, עליה הכין את שיעורי הבית בתיכון. נעלמו כל הקשיים של השבוע האחרון. התאדה המ"מ שלו, שייקה. שייקה החברמן, איתו שיחק כדורגל בשכונה עוד מהיסודי. שייקה המדריך בצופים, בעל בלורית הכרבולת, שכאן קיצץ שערו והפך למפקד. פתאום אין מיכה. מת מיכה. רק פרידמן. מה אתה מתפדלאה, פרידמן? יאללה, פרידמן, סגור רווחים. שוב אתה עושה בעיות, פרידמן? שייקה, שהחליט להראות למ"פ, שידע שהם מכירים, שאצלו אין הנחות לאף אחד, ולא משנה כמה מסירות מדוייקות לגול קיבלת ממנו כשהיית לבד מול השער במגרש ליד השבט. שייקה, שדווקא בו בחר מכל המחלקה להיות צוער תורן בשבוע מחלקה, התפקיד שאין קשה ממנו בקורס קצינים. משאית שלמה של ציוד צריכה להיות בשמונה בבוקר בשדה, וזאת אחריות הצוער התורן. באחת עשרה בלילה כל הציוד צריך להיות בחזרה באפסנאות. גם כן באחריותך. מי מהחבר'ה במחלקה מסתכל עליך באחת עשרה בלילה, כשאתה צריך שיעזרו לפרוק ציוד? או בשש בבוקר, כשצריך להעמיס אותו מחדש? הם מתים מעייפות, ולא יעזרו לך. מסתכלים עליך בעיניים שלושת רבעי עצומות ולא זזים. יש לך שתי אפשרויות. להלשין עליהם לשייקה המ"מ, ולחטוף מהם חזק בסוציומטרי, או לעשות הכל לבד, ואז יגיע לשדה מה שיגיע. סלילי תיל ענקיים, ג'ריקנים של נפט, ג'ריקנים של מים, יריעות ברזנט, חביות חול, מיטות שדה, אוהלים, מה לא? משאית שלמה לכל מחלקה. לא צחוק. איך הלך כל השבוע ממיטה למיטה, מתחנן שיעזרו לו, נתקל במבטים חסרי איכפתיות, בוהים מעייפות. מתחנן לשווא לאפסנאים האדישים שיעזרו לו. ערב אחד השבר ואפילו בכה בשירותים. אחר כך חזר, בעיניים אדומות, להתחנן. הם בעיניים אדומות מעייפות, הוא בעיניים אדומות מבכי. כאילו שיש הבדל. שייקה, מצוחצח, מריח ממקלחת וגילוח, פגש אותו במסדרון ביציאה מהשירותים ואמר לו "פרידמן, מחר אני לא מוכן יותר לשטויות שלך. שיגיעו כל הג'ריקנים, לא רק חצי. וחביות, חביבי, חביות בבוקר אני רוצה לראות במשאית עשרים. אתה מבין? לא כמו היום בבוקר. עשרים. לא תשע עשרה ולא שמונה עשרה. עשרים בדיוק. אין תירוצים. נגמר הצופים עם אימא שמחכה כשאתה חוזר מהטיול. כאן אין אימא. רק אתה ואני. איזה יופי היה הצופים הזה, אה? איזה כיף היה, עם הדגש על היה. שם לא היו חביות. שם קשר מוט, קשר דייגים, סנדות. משהו משהו, הא? אז תפוס את עצמך בידים לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רוצה לראות עשרים חביות במשאית. לא חמש עשרה, לא שתים עשרה. לא עשר. לא עשר. הבנת? בייחוד לא עשר".

"עשר. כבר עשר, מיכל'ה. עשר. אתה לא רוצה לקום?" הוא פתח בקושי את העינייים. הוא בבית. לא בבה"ד אחד. שבוע המחלקה נגמר. הוא קיבל משייקה ציון עובר, וגם על זה אתה חייב לי טובה גדולה, שייקה אמר. מהמסדרון הסתנן אור שאימא הדליקה שם, כדי לא לסנוור אותו בחדר החשוך. היא עמדה מעליו, מתכופפת ומלטפת את ראשו. ריחה הכבד, ריח הבושם המהביל שעוטף אותה מאז שהוא זוכר את עצמו, עקץ בנחיריו. הוא פתח עוד קצת את עיניו והרים את הראש. היא כנראה כבר עמדה ללכת לישון וקמה במיוחד להעיר אותו, כי עמדה מעליו עם הקומביניזון הלבן שלה, שריד ילדות נוסף, כשהיה מתכרבל במיטה בינה לבין אבא. מבין רגליה, הפסוקות מעט, הסתנן אורה החיוור של המנורה המותקנת מעל לראי במסדרון. המרקם השקוף של הקומביניזון שרטט בבהירות משולש שחור, קוצוותיו המתולתלים מסתלסלים במרחק אפסי מול עיניו, מוארים בקרניים החלשות שהפיקה מנורת ששים הואט מאחוריה. הוא הרים עוד את הראש, וכמעט פגע בראשה, הרכון עליו בחמלה. ידיה המשיכו ללטף ברוך את שערותיו, הבל פיה באוזנו. "מיכה, מיכל'ה, מיכוש, אתה ער? החבר'ה מחכים אמרת." עיניו נתקלו ברישול מחשוף הקומביניזון התלוי מולו, ובלובן הגדוש של חזה, חריץ עמוק ושחור מפריד בין שני פלחיו הבוהקים, שמוטים, מתחננים. "אתה לא רוצה ללכת למסיבה, מיכוש?" קולה היה שקט ורך, צרוד מעט "קובי מחכה לך". מיכה שמט את ראשו בעייפות. איך חשב שיהיה לו כוח ללכת למסיבה אחרי שבוע בו ישן אולי עשרים שעות בסך הכל? שחור שפעת התלתלים הקרובה כל כך לנחיריו, נהרת האור המרצדת מאחוריה, מפלי הלובן הרכים והנעימים והריח של אימא גלשו איתו חזרה לשינה עמוקה. הוא לא הספיק לראות את עגבותיה הלבנים, מתחככים במשי של הקומביניזון, מעכסים דרכם חרש מהחדר, מכבים את האור ומותירים אותו בחשכה המלטפת. כשקם ביום שבת בצהרים, לא זכר מזה כלום.