עובד זר

ציפיתי למישהו משונה. לא קרניים או גיבנת או משהו קיצוני כזה. לא צריך להגזים. משהו קטן. נגיד – גמגום. קוצר ראיה קיצוני. ביישנות מוגזמת. משהו על הציר האוטיסטי. במינימום לפחות שלא יוכל להסתכל לי בעיניים. אבל כלום. וכמעט שעה ישבנו. לעובדת מסרי לנקה שאני מראיינת בסקייפ כדי לוודא שהיא לא רוצחת סדרתית שמחפשת מטופל שלי להוסיף לרשימה אני מקדישה חצי שעה. גג. לרוב אחרי עשר דקות, מתוכן חמש היא צריכה לחזור על מה שאמרה שבע פעמים כדי שאבין את האנגלית הבלתי נסבלת שלה, אני יודעת במי מדובר. את מפתחת שיטות ואינסטינקטים אחרי מאות ראיונות כאלה. אי אפשר אחרת. אחרי שאת מעידה מטעם התביעה בשלושה משפטי התעללות במשך שנה אחת, את מחדדת את היכולות האלה. אחרת – כדאי שתחפשי מקצוע אחר. בהתחלה, כשאת לא מנוסה, כולן נראות כל כך תמימות וידידותיות עד שקשה לקשר בינן לבין סרטוני הוידיאו הנוראיים שלהן שמראים איך הן מרביצות למטופלים. אבל זה לא יפה ככה להאשים את כולן. רובן באמת בסדר גמור. זה בגלל כמה מופרעות שהוציאו שם רע לכל העובדות האלה. עם הזמן לומדים לסנן את הפסיכיות בעשר דקות שיחה בסקייפ. לפחות את רובן. ופתאום גבר. ישראלי. צעיר. כמעט שעה ישבתי אתו. סליחה. שעה ועשר דקות. עכשיו אני נזכרת. התעצבנתי שהמכונה דרשה ממני עשרים שקל ואני לא הבנתי איך עשרים שקל כשחניתי פחות משעה. כל כך הייתי בטוחה שאני הולכת לפגוש איזה מופרע גבולי שאת הפגישה לא קבעתי במשרד שלי. שלא יוכל למצוא אותי ולעשות בי מה שמופרעים כמוהו עושים. חוץ מזה הוא לא יכול היה לפני ארבע, והדבר האחרון שרציתי היה למצוא את עצמי בבניין הישן שלנו, שמתרוקן מעובדי המשרדים השונים כבר בארבע-ארבע וחצי, בשש בערב לבד עם איזה אנס סדרתי. לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לדמיין מה יהיה בבניין המתפורר שלנו, עם חדר המדרגות החשוך, בו הנורות מתקלקלות בקצב מהיר יותר מהחלפת חיתולים אצל אחד המטופלים שלי, בשש בערב כשאני לבד עם גבר. ישראלי. צעיר. אחר כך השכנים מהרחוב הסמוך, המומים למראה גופתי השסועה, יספרו למשטרה שהיו בטוחים שהצווחות ששמעו הן ריב חתולים. אלה הרי שוטפים את הרחוב המוזנח שלנו כשהמשרדים מתרוקנים מיושביהם, ככה יסבירו, הופכים את הפחים ורבים ביניהם על כל שייר המבורגר וצ'יפס. אז קבעתי אתו בקניון. שתהיה תאורה חזקה ויהיו הרבה אנשים מסביב. שתי כוסות קפה קניתי לו. וקרואסון שוקולד. כל כך עניין אותי למצוא מה מיוחד בו. מה שונה. מה לצעיר החביב הזה ולעבודה הזאת.

זה התחיל בטלפון שקיבלתי מראומה. תשמעי, היא אמרה בקול הצרוד שלה, יש לי מישהו בשבילך. הייתי בטוחה ששוב היא שולחת אותי לאחד הבליינד דייטים ההזויים שלה. כל מיני אלמנים בני מאה שאני מתפללת שלא יהרגו לי את התיאבון כשהשיניים התותבות שלהם יפלו באמצע הדייט לכוס הקפה. שלא יפלו לי מאיזה מדרגה בדרך חזרה למכונית ואני אצטרך להתעסק עם האמבולנס והבית חולים. לא, אוף את, היא אמרה, לא מדברת עליך. מי מדבר עליך בכלל? כל הזמן רק את ואת. זאת אומרת – כן עליך, אבל בקשר לעבודה. נו, תני לדבר, את כבר. אני שולחת לך מישהו משהו משהו, ככה אמרה. חבר של בן של חברה טובה של דודה. נו, כמה דודות שלי את מכירה? דודה זהבה. ההיא, הבלונדינית מכרמיאל. נכון, השחורדינית הזאת שמעשנת אפילו יותר ממני ותודה שהזכרת לי. כבר פחדתי שנגמור שיחה שלמה בלי שתנג'סי לי על הסרטן. יותר טובה את מכל המדבקות עם האזהרות על הקופסאות ששמים עד שאי אפשר כבר לדעת אם קנית מלבורו או פאל מאל. ואז היא אומרת שהוא משתחרר עוד מעט ומחפש עבודה. לא, לא זמנית, מיהרה להרגיע אותי, מה את חושבת, לא שאלתי? שאני לא אכיר את השטויות שלך? אם אני לא יודעת שאת צריכה מישהו שיתחייב לפחות לשנתיים, מי ידע? בטח שאמרתי. ואמר שהוא מוכן. שנתיים הוא מתחייב. ודודה זהבה אמרה שמילה שלו היא מילה. גר בצפון באיזה חור כל החיים שלו, בסביבה של קרית שמונה, ראש פינה, משהו כזה. ורוצה לגור בסביבות תל אביב. כל כך רוצה שאפילו מוכן לטפל בזוג. אפילו במושב בשרון. נו, באמת, תגידי, ככה את מכירה אותי? לא יבריז ולא יעשה שטויות. כן, אפילו זוג במושב בשרון, ראומה אמרה. היא יודעת כמה קשה להשיג לאלה עובדים זרים. תפסו תחת. בהתחלה רק הפיליפינים, אבל עכשיו כולם. אפילו אלה מדרום אמריקה, שבהתחלה היו ממש בסדר. מלמדים אחד את השני את כל הטריקים. תנאים יש להם אלה. שיהיה רק מטופל אחד. שניים זה יותר מדי. ושלא יהיה זקן מדי, ושתהיה דירה באמצע העיר. על דירה בלי אינטרנט אסור בכלל לדבר. אפילו איזה מחלות יש לו החוצפניות רוצות פתאום עכשיו לדעת. בסוף יבקשו גיליון רפואי מתורגם לפיליפינית עם אישור נוטריון. כל כך הרבה פעמים ראומה שמעה אותי מקטרת על העובדות הזרות, שהיא כבר מכירה את כל הצרכים שלי. אם לא היתה חברה טובה הייתי אומרת לה להיכנס לתחום. לא שאני מפחדת מתחרות, פשוט לא מגיע לחברות טובות שלי שאני אעניש אותן, בטח כשיש להן עבודה סבירה כמו לראומה. מה, מנהלת משרד עורכי דין לא יותר טוב מתיווך סיניות/סרי לנקיות/פיליפיניות ומולדביות? תיווך אני קוראת לזה, למרות שיותר מפעם אחת ילדים עצבניים של הזקנים שלי, אחרי שנתקעו עם הודי מגעיל שלא טיפל כמו שצריך באבא בימיו האחרונים, כינו אותי סרסורית. טוב, למדתי לחיות עם הצעקות גם האלה. אחרת אי אפשר לשרוד במקצוע. אפילו, במיוחד בשבילך, הרחיבה ראומה לפני שאשאל, שאלתי איך הוא מתכנן לצאת ממושב באיזה חור בשרון כדי להגיע ביום השבועי החופשי שלו לתל אביב, שהוא כל כך רוצה לבקר בה, וזהבה אמרה שיש לו טוסטוס, ככה שהוא נייד. די, נמאס לראומה, אין לי כוח לכל השאלות שלך. אם את לא סומכת עלי אל תקחי אותו וזהו. תשאלי אותו את כל השאלות שלך, מה את רוצה ממני, שאני בסך הכול מנסה לעזור? חוץ מזה, חתמה ראומה בטון ששכנע אותי סופית שהעלבתי אותה, מה, לא היה טוב יחזקאל? כל פעם היא מעלה לי באוב את היחזקאל הזה. אז פעם אחת כן הצליח לה. יופי. מתוך מאה זקנים מנג'סים שעסוקים בלזיין את השכל על כמה שהם שווים ומה עשו כל החיים שלהם ולהציץ למחשוף שלך כל הבליינד דייט, יצאו לי חודשיים כיפיים עם מושבניק חסון (כאילו נתפרה עבור המושבניקים המשופמים מסוגו של יחזקאל המילה הזאת, חסון) מגבול הצפון. מאה לאחד זה אחוז, את זוכרת, אמרתי לה בפעם האלף. אז את שוב משוויצה באחוז הבודד הזה או שלא הבנתי אותך נכון? מה, אחוז זה לא יפה? כולה צריך אחד, אמרה ראומה, למה, שינו את החוק ואפשר להתחתן עם שניים? מי צריך להתחתן בגילי, אמרתי, מה את שוב מכניסה חתונה לסיפור הזה. מספיק שיהיה נחמד ולא שמן מדי. הנה, זה למה רק אחוז מצליח לי, אמרה ראומה, שוב את מתחילה עם התנאים שלך, ובינינו, אם לא היית הורסת את העניין הזה עם יחזקאל, לא היית צריכה עוד תשעים ותשעה בליינד דייטים. שתקתי. כמה פעמים אפשר להסביר לה שלנהוג שעתיים וחצי כל כיוון בשביל זיון וארוחה זה לא החלום הרטוב לבן זוג. אפילו אם הוא מושבניק משופם חסון, שמכיר ממש טוב את כל הנקודות בגוף של האישה, בלי שצריך לתת שיעורים פרטיים ארוכים.

נפגשנו בקניון. הוא איחר קצת, אז יצא לי לטעות בניחוש לפחות שלוש פעמים. בחרתי כיסא טוב, עם תצפית הכי רחבה שיכולתי. וודאי שטעיתי. בטח, חיפשתי פיסח או גידם או משהו כזה. חסר ביטחון קיצוני עם עיניים משוטטות לכל כיוון בחרדה בולטת. מי מסתכל על פרצוף ילד טוב ירושלים, מחויך, לבוש מדים. מכל הדברים שאמרה, את הפרט הזה ראומה שכחה לציין. על איך הוא ייסע לתל אביב סיפרה, ושהוא עדיין חייל לא. עד שהגיע היה לי זמן לחשוב לאן לשלוח אותו. כמעט החלטתי על הזקנה ממערב נתניה, ליד הים, קומה חמישית בלי מעלית בבניין מתקלף ממלח הים. זאת היתה תקופה קשה. במן גלים לא ברורים הן מגיעות, העונות האלה של המחסור. זה לא כמו מחירי העגבניות אחרי קרה. שם זה ברור. סיבה ותוצאה. בענף שלנו אין הסבר. פתאום מגיעים חודשיים שהם נעלמים. אי אפשר להשיג בדל של פיליפינית. אוזן של סרי לנקית. צל של מולדבית. הסברים יש, ברוך השם, אבל אם לפני חג המולד יש חודש שאי אפשר להשיג אף אחת– איך שזה שבשנה שאחריה כולן מחפשות זקנים לפני חג המולד, שאחרת משרד הפנים יזרוק אותן מהארץ? והטלפון של ראומה הגיע באמצע שלושת החודשים הכי קשים שאני זוכרת. שלושה מקרים קשים נדנדו לי להביא כבר עובדת זרה. הזקנה בלי המעלית מקומה חמש שכל העובדת הזרות שלקחתי לשם נשברו בקומה השלישית של המדרגות, הזקן שגר בבית האחרון בשכונה הכי נידחת של נתניה, שאוטובוס מגיע אליה פעם בשעתיים והחנות הכי קרובה לביתו היא במרחק עשרים דקות הליכה והזוג ההוא מהמושב. הסיפור שלהם נמשך הרבה יותר משלושה חודשים. השילוב של שלושת הילדים המגעילים שלהם וההתנהגות המרושעת של הזקנים היה קטלני. אבל היא מכירה אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי, ראומה הזאת. לא סתם היא שאלה אותו איך יגיע מהמושב לתל אביב. ברור שהחלטתי שהזוג יזכה בו, למרות שאם יזכה היא המילה שתתאים לו אפשר יהיה לקבוע רק אחרי שאפגש אתו.

אז אתה חייל בכלל? פתחתי במתקפה. אז למה אנחנו נפגשים אם אתה עוד משרת? מזל שהתאפקתי ולא שאלתי למה הוא מבזבז לי את הזמן. אני משתחרר עוד שבועיים, ענה בקול רך. הייתי בטוח שסיפרו לך את זה. היה לו קול כל כך מתוק שלא עברו שתי דקות מהרגע שהגישו לנו את הקפה ורציתי לאמץ אותו. כשיש לך בן שמטייל כבר שמונה חודשים בדרום אמריקה אחרי שהשתחרר ובת שהחליטה שהיא רוצה לשרת בגדוד בו לחם אבא שלה ומגיעה רק פעם בשבועיים הביתה, טבעי שאת רוצה לאמץ ילד כל כך חביב. הבן זונה הזה, שבשביל לקבל את המזונות ממנו לילדים שלו הייתי צריכה להפעיל כל פעם את ההוצאה לפועל. הלא אדם הזה שרואה אותה אולי פעם בחודש מאז שהיא בת חמש. ומה היא עושה בתמורה, הילדה המסורה? הולכת ומתנדבת לשרת בגדוד שלו. לו רק היה מסתפק בכיבוש של הרמה מחדש ביום כיפור, ועוזב את כל המזכירות הצעירות האלה, אולי היה עדיין גר אתנו, האבא הזה שלה, במקום עם הצעירונת הזאת שלו, שאת השם שלה אני לא מצליחה לבטא גם כשאני מנסה באמת. אדם. ככה קוראים לי, הציג עצמו למרות שאת השם ראומה טרחה לציין. על שם קותי אדם, הוא הוסיף בלי ששאלתי, שהיה המפקד של שני ההורים שלו כשהכירו בצבא. באח ובאחות הגדולים שלו השקיעו את שמות הסבים והסבתות ולבן הזקונים השאירו את שם המפקד שכל כך העריצו.

ישבתי והקשבתי לו. לא הייתי צריכה לשאול יותר מדי שאלות. למרות שנראה ביישן, שמח לספר. אין לו אף חבר, בגלל זה הוא כזה פטפטן, הכרעתי את הדין נגדו, ממשיכה לחפש את הבעיה, רגע לפני שנכנעתי לסיפוריו. מושב עולים, מהסוג שהמדינה בנתה קרוב לגבול ושכחה. פרנסה בדוחק יש לאבא, ככה הוא אמר. אני בכל החיים הארוכים שלי לא אמרתי אפילו פעם אחת את הביטוי הזה – פרנסה בדוחק. מטע אגסים לא גדול מדי, תפוחים ואבוקדו. גם לול קטן. כמעט לצריכה עצמית, למרות שלא צריך להגזים בנהי, מוכרים לכפרים הערביים מסביב קצת. מאז הספרים בבית הספר היסודי לא יצא לי לשמוע את המילה הזאת - נהי. מי מדבר ככה בימינו? משהו בטוח לא בסדר בנער הזה, ממשיך להבהב לי תמרור האזהרה הראשוני, לפני שאני חוזרת ונשאבת לקול הרך שלו שממשיך לגולל את היסטורית המשפחה. ההורים כבר די מבוגרים, אבל לא צריך לדאוג מדי, האח הגדול נשאר במושב ועוזר להם. לא, האח לא חקלאי. מכל המקצועות החליט להיות עובד סוציאלי. הוא ואשתו. שני עובדים סוציאליים בבית אחד. מסכנים הילדים, רציתי להגיד אבל התאפקתי. את לא מבינה כמה ציניות פיתחת, המאניאק זרק לי כשארז את החפצים שלו. גם מחליף אותי במודל צעיר בעשרים שנים וגם מעיז להטיף לי. כאילו אני אשמה שהוא לא עומד מול כל זוג ציצים זקוף. רק כשגם ראומה אמרה משהו על המרירות, וכששאלתי למה היא מתכוונה היא אמרה הציניות שלי, הבנתי שאולי יש בזה משהו. אוקי, אז אני צינית. תהרגי אותי, איך אפשר שלא? בסדר, בסדר, אמרה ראומה כשראתה כמה אני כועסת. ברור שכשאת עובדת עם הזקנים האלה והילדים ההיסטריים שלהם כל כך הרבה זמן, איך תסתדרי בלי ציניות? היא התנדבה לעשות לי אנליזה בגרוש. תודה, פרויד, אמרתי למרות שידעתי שהיא צודקת. הזאטוטה הזאת שלקחה לי את הבעל לא יצרה את המצב. רק החריפה אותו. זה הכול. ועכשיו אני יורדת גם על העובדים הסוציאליים, שממש כמוני סובלים מטענות המטופלים שלנו, שבכלל צריכים לבוא בטענות לטמבלים האלה בכנסת. גרים קרוב להורים, המשיך לספר העובד הזר שלי, האח ואשתו. דאגו להם לשני נכדים חמודים ועוזרים במשק. אחרי חצי שעה היתה לי הרגשה שחוץ מצבע העיניים של האבא לא חסר לי פריט מידע לגבי המשפחה של אדם וקשיי הפרנסה בצפון. שירת בחיל הקשר. לא היה קרבי כמו האחים הגדולים שלו. מצאו לו רשרוש בלב, שיתף. או, הנה זה מגיע. ידעתי. זאת הסיבה. רק נראה כזה מתוק, ובעצם הולך למות לי בבית של מטופלים ואני אצטרך להתעסק בכל הפרוצדורות של הביטוח והמשטרה. אבל זה לא רציני באמת, מיהר להרגיע. צריך מעקב, אבל לא תאמיני איזה אחוז ענק באוכלוסייה סובל, אם אפשר לקרוא לזה סובל, מרמה כזו או אחרת של רשרוש בלב, הסביר אדם בחיוך. עובדה שצה"ל קיבל אותו, ומיד הוציא מהכיס מכתב עם המלצה שכבר קיבל, לקראת השחרור המתקרב, מהמפקד שלו. רס"ן אלעד משהו, אני לא מצליחה לפענח. אבל נראה אמין. ואין לו בעיה, אדם הוסיף, להביא את תעודת השחרור בכבוד שיקבל מצה"ל בבקו"מ. לא יודעת מי בדיוק תידרך אותו, אבל הבחור התכונן לפגישה.

זוג רגיל, פירטתי כשביקש לדעת לאן אני רוצה לשלוח אותו. חסכתי לו את סיפורי שלוש העובדות הזרות שברחו להם. לא כל דבר כל אחד חייב לדעת, לא? מושבניקים? שמח אדם, יש להם מטעים אולי? בחייך, בגיל שמונים ושלוש ושמונים ושבע אתה רוצה שהם עוד יעבדו במטעים? אני מרגיעה אותו. מה עם משפחה? ילדים? לא עוזרים? הרבה שאלות היו לו. אולי מישהו מעבד להם את השטח? הילדים אולי? מה, לא? למה? אדם רוצה לעזור בחקלאות אם אפשר. תשמע, חבוב, אני מרגיעה אותה, אתה בא לעבוד עם זקנים, לא לקטוף תפוזים. קודם כל אתה צריך לטפל בה. מצבה הידרדר בזמן האחרון. כל הזמן נופלת. שוכחת לקחת תרופות. את התקפות הזעם של בעלה על המטפלת הראשונה, שהזיזה לו את מכונת הכביסה החלודה והמקולקלת שהוא שומר, חלק מתוכנית סדורה שאף פעם לא תצא לפועל, לתקן את כל מכשירי החשמל העתיקים בבית, חסכתי לאדם. איך בכלל אתה תדע לטפל בה? אני תוהה, מצננת את התלהבותי הראשונה מהמראה החיצוני והחיוך הנבוך תמידית שלו. מה אתה יודע על טיפול בזקנים? יש לי ניסיון רציני, מפתיע אותי אדם. לזה לא הכינה אותי ראומה. צריך לבקש ממנה לברר עם זהבה כמה הסיפורים של הילד הזה רציניים, אני מזכירה לעצמי ושוכחת רגע אחרי הראיון. היה לו סבא שגר איתם במושב, אדם מרחיב, בחדר משלו הצמוד לבית ההורים. מת לפני חודשיים בן תשעים וחמש. תיפקד יפה עד לפני שנתיים. היה יוצא לעדור את גינת הירק כל בוקר, עם סיגריה תמידית בפה. כשגילו אותו עודר בשתיים בלילה הבינו שהדימנציה התחילה לאכול בו בכל פה. אם אני לא הייתי נותן לו תרופות בבוקר ובערב, הוא לא היה מחזיק כל כך הרבה מעמד, אדם מסביר. הרשרוש הזה בלב היה מזל גדול. איך הייתי יכול לטפל בו אם הייתי בקרבי? הוא שואל ריטורית. בשנה האחרונה כבר היתה התדרדרות רצינית. החליף לו חיתולים, רחץ אותו, הכול. ואיך תתפקד עם אישה בת שמונים ושלוש? אתה רואה את עצמך מנגב טוסיק לאישה שבקושי זזה בגיל הזה? אני שואלת, שבויה כבר לחלוטין בקסמו, מנהלת קרב מאסף של שאריות ההיגיון המקצועי שלי. אני אוהב אנשים מבוגרים, הוא מסביר ברצינות. לא תהיה לי בעיה אם לה לא תהיה בעיה. לבעלה אולי תהיה בעיה, אני אומרת, מדלגת על הסצנה שהוא עשה למטפלת השניה, מולדבית רחבת לב, על שלא רחצה לאשתו כמו שצריך את בית השחי. מצד שני, נראה אותו מוצא מישהי שתסכים להיות בחור הזה אתו ועם אשתו, אני מוסיפה ומיד מצטערת על שלא נזהרתי בלשוני. אני אשמח, עונה אדם במאור פנים. לי דווקא השילוב הזה, של מושב מצד אחד וחצי שעה נסיעה באופנוע למרכז תל אביב מצד שני, נראה מאד.

רק דבר אחד חשוב לי להגיד, מתנער אדם. או, הנה זה מגיע, אני בטוחה. עכשיו נדע מה באמת הילד החמוד הזה רוצה. אבל הוא מאכזב. את הדגשת כמה פעמים, הוא אומר, שחשוב לך שאני אשאר כמה שיותר זמן. דיברת על הצעירים שרק רוצים לטוס לחודשים ארוכים אחרי הצבא וכאלה. לפחות שנתיים, אני מאשרת. פחות מזה זה לא יהיה הוגן לא כלפי הזקנים ולא כלפי הילדים שלהם. אז זהו, שאני מבין ומסכים, שוב מפתיע אותי אדם. רק שמילה שלי היא מילה, ואת יכולה לשאול את מי שאת רוצה, ככה שאני מבטיח לך בהן צדק שאשאר שנתיים. מתחייב על שנתיים, אבל בדיוק שנתיים, אוקי? זה הזמן שהקציב לעצמו, הוא מסביר, להיות קצת לבד, קרוב לתל אביב. מה זאת אומרת להיות לבד, אני לא מתאפקת ושואלת. היה לי קצת קשה כל העניין הזה עם הצבא וההורים המזדקנים והסבא, הוא אומר, אז אני צריך זמן לבד, ושנתיים נראה לי תקופה נכונה. ומה תעשה שנתיים עם זוג זקנים וערב אחד בשבוע בתל אביב, אני חוקרת. אכתוב קצת, הוא מלמל. מה? אני מרימה את קולי מעט והזוג בשולחן הסמוך מסובב את הראש. אכתוב קצת, אדם מרים מעט את קולו. למרות שאנחנו יושבים כבר כמעט שעה אני מוכנה להתחיל את כל השיחה מחדש. מתה להבין איך ילד בן עשרים ואחת יודע שהוא צריך שנתיים ומוכן להתחייב לשנתיים. ומה הוא הולך לכתוב? טולסטוי הוא רוצה להיות לי? אבל משהו חד בטון שלו לא מאפשר המשך החקירה. אוקי, שיהיה, אני מאשרת בהנהון ראש. בין כה לפי מצבה של הזקנה נצטרך להגיד תודה אם אזדקק לו ליותר מחצי שנה. הטון הרגוע וההחלטי שהתגנב לדבריו על הכתיבה עוצר אותי מלהקשות עליו את החיים יותר. בקלות יכולתי לשאול אותו מה יהיה אם הם יקשרו אליו וירצו שימשיך, בכל זאת, זוג אנשים מבוגרים, שעברו דבר או שניים בחיים?ובבית באמת אני מצטערת שלא אתגרתי אותו עוד.

כשנגמרה הפגישה לא יכולתי להתאפק. בחלון הראווה מאחורי גבו של אדם קרץ לי כל המפגש צעיף פסים. אז קניתי אותו. ראומה מזמן אמרה לי לקחת לבלייד דייטים צעיף. מסתיר את הקמטים בצוואר, ככה נימקה. לא יקרה להם כלום אם יגלו את הקמטים מאוחר יותר. לא חייבים על הפגישה הראשונה. אז גם אם מוסיפים את העשרים שקל שהמכונת החניה דרשה, עדיין יוצא מחיר סביר. קניה שווה היה הצעיף הזה. אפילו היה אפקטיבי בבליינד דייט הזוי אחד, אבל זה באמת לסיפור אחר.

כבר באוטו, בדרך חזרה הביתה, התמוסס האימון שאדם הצליח לטעת בי. עשר דקות קודם לכן הייתי מוכנה לאמץ אותו כילד שלישי שאף פעם לא יהיה לי וכבר מטפסים ועולים מיצי הקיבה המוכרים. חמש עשרה שנים בעסקי העובדים הזרים לא גורמים לבן האדם להאמין יותר מדי בבני מינו. חוץ מזה, קודם כל הוא צריך לעבור את מבחן הזקנים, ולך תדע עם השניים האלה. אבל גם בהנחה שהוא יעבור בשלום את השיחה איתם וגם הם וגם הילדים שלהם יאשרו אותו– אני בלי השגחה נוספת לא משאירה אותו. משהו שם לא עושה לי שכל. סופר עם רשרוש בלב שהשתחרר מהצבא? נו, באמת, איזה קשקוש. אני אטמין שם מצלמה. על חשבוני. עד כדי כך מסקרן אותי הבחור הזה. לא אגיד לילדים ולא לזקנים. מרוב הבעיות איתם אני כבר מכירה את הבית כמו כף ידי, ויודעת איפה אפשר לשתול מצלמות. בויטרינה בסלון, בין הספרים המתפוררים יש מקום אידיאלי והחור בדלת הישנה של הבוידם ממש מתחנן לאחת כזאת. ככה רוב הדירה יהיה מכוסה. הילדים הקמצנים האלה, שכל מה שהם עושים הוא לחכות לנחלה הגדולה במושב, חתיכת ירושה שמנה, לא הציבו מצלמות אפילו אחרי הסיפור עם ההודי הקטן והמעצבן. אז אני אשתול.

לא היה פשוט לעבור את הזקן. ישראלי? שאל בקול החורק המעצבן הזה שלו. בן כמה?? את צוחקת עלי??? הוא התנשף בין השיעולים. לו לפחות היה טורח לכסות את פיו כשהוא מתיז את סילוני הרוק. איך אתה מעיז? אחרי שהברחת ארבעה עובדים זרים אתה מרשה לעצמך להיות בררן? הטחתי בו הרבה פחות ממה שהגיע לו כשדחה על הסף את ההצעה שלי להביא להם את אדם. יש לך מושג כמה מסובך בכלל למצוא עכשיו מישהו? ועוד לזוג?? ובמושב החור הזה שלכם??? המשכתי לנזוף בו. אז הוא הסכים להיפגש, העקשן הזקן. אבל שלא תבואי בטענות אם אני זורק אותו מהבית שלי אחרי המילה הראשונה, את הילד הזה שאת מפילה עלינו, הוא היה מוכרח להגיד את המילה האחרונה. לא עניתי. ואז, בראיון, מי ששאל את רוב השאלות היה הזקן. היא הבליחה פה ושם מהעולמות אליהם התחילה לשקוע לאחרונה, ומבטה, שעד לא מזמן שידר שובבות ממזרית, שלח חיוכים אקראיים שהקשר שלהם לחקירה לא היה ברור. לדבר לא דיברה. כהרגלה, נתנה לבעלה את הבמה. בסוף מכל המהומה שעשה כשהצעתי לו את אדם, הוא אישר אותו בלי בעיות והיא אישרה בחיוכה השותק. הקסם הלא ברור הזה של אדם, שהוא מפעיל במיומנות כל כך גבוהה, ושהמצלמות שלי יחשפו עוד מעט מה עומד מאחוריו, עבד גם עליהם. הזקנים לא האמינו למזלם הטוב כשלא די בכך ששבועיים לפני פסח הצלחתי למצוא להם בחור כל כך נחמד, גם הזמנתי עבורם בדיקה כללית של הבית. לפחות זה מה שהסברתי להם כששלחתי, תמורת אלפיים שקל, וראומה יכולה להסביר למי שלא מכיר אותי מהם בשבילי אלפיים שקל שאף אחד לא יחזיר לי, את מתקיני המצלמות לביתם.

בשבוע הראשון הייתי מרותקת. מסוגלת לשבת שעות מול החלון הקטן במסך המחשב שלי, שהקרין את התמונות מהבית במושב. טוב, אני הרי מהמכורים שערוץ 20 עובד אצלם בבית סביב לשעון. פעילה בכל הפורומים של "האח הגדול" באינטרנט. עד היום אני מתרגשת כשאני נזכרת איך שמחתי ששפרה זכתה. לא סבלתי את השניים האלה, היוסי והעינב האלה. כאלה וולגריים. ובעונת ה-VIP בכלל ריחפתי. אז נכון ששלושה אנשים סגורים, שניים בני תשעים כמעט ואחד בן עשרים וקצת, בבית ובלי מיקרופונים הרבה פחות מעניינים מעשרים פסיכים עם מיקרופונים בכל חור, אבל למרות זאת – לא יכולתי להפסיק להסתכל. גם בבית המשכתי להיכנס לאתר עם הצילומים ולהסתכל. על הקפה של הבוקר הייתי יושבת ומריצה את אירועי הלילה. לרוב לא קרה כלום. לקום לשירותים הם הרי כבר לא צריכים עם החיתולים שלהם, אז כמה כבר אפשר להסתכל על סלון ומסדרון שוממים? אדם באמת ישב שעות על גבי שעות מול המחשב שלו, מתקתק כנראה את יצירת המופת שלו. לפעמים היה הולך למקרר ומוזג לעצמו כוס חלב גדולה וחוזר לתקתק. היו כמה פעמים בהן יצא החוצה, לשעה או שעתיים. הצטערתי שלא התקנתי מצלמות גם בחצר. שם בטח קורים הדברים המעניינים. בטח נפגש עם מאהב שלו או משהו כזה. אבל התבונה הכלכלית שלי נצחה. להתקין עוד מצלמה? גם ככה עם האלפיים שקל הגזמתי. לעתים רחוקות לפנות בוקר, אחרי שגם אדם הלך לישון, היה הזקן מופיע במסדרון במהלך הלילה, מגשש כעיוור ומתיישב לראות טלוויזיה. הכי מבולבלים הם נעשים בלילה. קמים וממשיכים איזה פעילות שעשו באותו בוקר, או לפני עשר שנים. לילה אחד הזקנה נעמדה שעה מול המקרר הפתוח, בהתה בו, רועדת מקור ואז, בלי לקחת שום דבר, חזרה למיטה. לילה אחד הזקן נעמד באמצע הסלון, הוריד את החיתול והשתין על השטיח. חשבתי שאני מתה. לא פלא הסירחון שהיה בבית כשהכנסתי את אדם לראיון. ואז ראיתי את אדם מגיע. כנראה שמע משהו, או שעדיין לא נרדם. הנה, תיכף הוא יעשה סוף סוף משהו בעייתי, הייתי בטוחה. וממש לא. ממש ממש לא. הפעם לא חשבתי שאני מתה. ידעתי שאני מתה. החייל המשוחרר הזה, עם פני התינוק, ליטף את הזקן על ראשו וליווה אותו למסדרון עד שנעלם בחדר השינה שלהם. ואז הוא התחיל לנקות. אולי רבע שעה הוא קרצף את השטיח. שלוש בבוקר והוא מקרצף שטיח. והזקן בכלל לא תחת חסותו. נראה אתכם מוצאים פיליפינית שתטפל בזקן כשהיא אמורה לטפל רק בזקנה. אחר כך עוד חצי שעה עבד עם שואב האבק ומייבש השיער. בסוף כשהיה מרוצה, תלה את השטיח לייבוש על חבלי הכביסה. לא להאמין הילד הזה. פרסומת נגד לכל סרטי המטפלות המכות זקנים צריך לעשות ממנו.

בסוף הפסיק לעניין אותי. התחילה עונה חדשה של "האח הגדול" והתמכרתי אליה. מדי פעם נקרה בי המחשבה שאני סתם מטומטמת. מה הלכתי וזרקתי אלפיים שקל על תמונות של בית שלא קורה בו כמעט כלום? ליתר בטחון, לכל מקרה שלא יהיה, הפעלתי את האופציה שהיתה לתוכנה לשמור את החומר המצולם.

הטלפון מהילדה שלהם תפס אותי ברגע לא נוח. לא נוח זאת הגדרה מאד עדינה למצב בו את, אישה ואם בישראל, עומדת בסמטה אחורית, אחרי סרט בינוני לגמרי, וידו של נהג אוטובוס צעיר ממך בעשר שנים, שחברה שלך ראומה שידכה לך, מצליחה למצוא דרכה מתחת לחזיה שלך. גם ככה מתתי מפחד שמישהו יראה אותי, אולי חס וחלילה אחד מילדי המטופלים שלי. מה יחשבו עלי? אבל יוסי (כל כך אופייני. יוסי נהג אוטובוס. כמה יוסי יש בין אנשי היי טק, הא? או רופאים? אבל נהגי אוטובוס? בטח כמעט כולם) היה רזה, שיער שחור מלא ומתולתל, גבוה, והכי חשוב – השדיים שלי עניינו אותו מאד. והוא ידע לגעת בהם בעדינות של נהג אוטובוס. ראיתם איך הם מלטפים את ההגה הענק שלהם כשהם מסובבים אותו בצומת? לא שהשדיים שלי הרגישו כמו צומת, אבל היה נעים מאד. עצמתי את העיניים, התפללתי שמישהו שאני מכירה לא יעבור בטעות ברחוב וליתר בטחון טמנתי את ראשי עמוק בשקע בין השכמות של יוסי ונתתי לעצמי להיסחף כשהצלצול המוכר נשמע מתוך תיק היד שלי. כל כך לא התאים לרגע ה"או-בלדי-או-בלדה" שהבן שלי מצא ושתל כצלצול בסלולרי. "חיפשתי משהו מתאים לגילך" הוא אמר לי ולא הסביר איך משנים חזרה לצליל המקורי. בהתחלה יוסי לא יכול היה להפסיק לעסות ברכות את הפטמה הימנית שלי, אבל אז הוא עצר. פתחתי את העיניים. יוסי הסתכל עלי בשאלה. משכתי כתפיים בתנועה של "מה אני יכולה לעשות? בטח משהו נורא חשוב." הוא שלף את ידו, אבל, כמו ג'נטלמן אמיתי, סידר את החזיה, המתין שאוציא את הסלולרי מהתיק, אסתכל על המספר המחייג ואצמיד את הסלולרי לאוזני לפני ששלח את שתי ידיו אל מאחורי, השחיל לתוך מכנסי וחפן, חיוך של חתול שנפל על כד שמנת על פניו, את שני פלחי עכוזי.

"איי." לא יכולתי להתאפק ופתחתי את השיחה עם אסנת, הילדה (צעירה ממני כולה בשנתיים-שלוש. למה אני קוראת לה ילדה רק אלוהים יודע), תוך שאני קופצת למגע ידיו הגדולות והקרות של יוסי ואז חוזרת ומתרווחת לי בתוכן "מה קורה, אסנת? משהו דחוף?"

"זה לא ייאמן מה שקרה." אסנת התנשפה לתוך אוזני בזעם.

"מה קרה?" נישקתי את אוזנו של יוסי.

"הבחור הזה ששלחת להורים שלי." היא אמרה.

"אדם." השלמתי.

"גנב להם את הכסף." היא סיימה את המשפט.

"סליחה?" ניתקתי עצמי מיוסי. מהעלבון בעיניו הבנתי שהוא חושב שעשה משהו לא בסדר "תגידי שוב מה אדם עשה?"שאלתי תוך שאני מצמידה שוב את ידו של יוסי לפתח החולצה שלי ורואה את מבט הכלב אסיר התודה מתפשט על פניו.

"האדם הזה שלך גנב להורים שלי את הכסף. מה לא ברור במה שאני אומרת."

"על איזה כסף את מדברת?"

"על הכסף במגירה בשידה. על עשרים אלף דולר אני מדברת. אני רוצה שתעיפי את הבחור הזה ישר לכלא."

"רגע, רגע..." אמרתי ומיד עודדתי את ידו של יוסי, שהיתה באמצע זחילה חזרה אל פנים החולצה. לא לך אמרתי רגע רגע, אני משדרת לו בעיני.

"בלי רגע ובלי בטיח. קודם כל שיחזיר את העשרים אלף דולר שלקח ואז תלונה במשטרה, משפט וכלא. וכלא ארוך. מהסוג שמקבלים אנשים שלוקחים לזקנים בני תשעים את הכסף שלהם." אסנת לא נשמעה כמו מישהי שמוכנה לחשוב על רגיעה בתקופה הנראית לעין.

"ולמה את חושבת שהוא..."

"אז מי? אני אגנוב להורים שלי את הכסף?" אסנת לא נתנה לי לסיים את המשפט "או אולי אח שלי פושע? למות ממה שאת מוכנה להגיד רק בשביל להגן על הגנב הקטן הזה שלך!"

"אני לא מגינה על אף אחד." אמרתי "אני רק מנסה להבין מה קורה כאן."

"להורים שלי נעלמו עשרים אלף דולר מהמגירה בסלון." אסנת השתדלה להירגע "מעטפה אדומה, עם חוט ירוק, עם עשרים אלף דולר מגולגלים בתוכה, עכשיו את ממש מבינה מה קרה כאן, או שאני צריכה לשלוח לך תמונה?" היא הרחיבה "אני מכירה אותה, את המעטפה הזאתי, משהייתי אולי בת שנתיים. ועכשיו אבא שלי צלצל להגיד לי שהיא נעלמה. נגנבה ליתר דיוק. ומרוב שהוא מפחד מהאדם הזה שלך הוא היה צריך להסתתר בשירותים עם הטלפון. עכשיו את מבינה, אבל ממש ממש מבינה אני מתכוונת?" הטון שלה עלה לצווחה "בן אדם מכובד בן תשעים יושב בשירותים מפחד מהבנאדם שאת הכנסת לבית שלו? זה נראה לך המצב הזה?"

"עשרים אלף דולר נעלמו..." רצית לתקן לה את השלוש שנים שהיא הוסיפה לשמונים ושבע שיושבות על האבא שלה, אבל התאפקתי.

"נגנבו." אסנת שוב עצרה אותי "שלא תגידי שוב נעלמו כי הם נ-ג-נ-ב-ו, מבינה?"

"עשרים אלף דולר נגנבו," אין טעם לריב איתה על מילה אחת "ואבא שלך מצא את זה עכשיו, נכון?"

"נכון, ואני רוצה שהאידיוט הזה, הפושע הזה שלך יחזיר את הכסף ויילך לכלא. אני ברורה מספיק?"

"אני אבדוק את זה." רציתי להגיד ובמקום זה אמרתי "מטפלת בזה מייד."

"אבל מייד." אסנת היתה מוכרחה להגיד את המילה האחרונה ונתקה לי את השיחה בפרצוף.

"סליחה." לחשתי לאוזן של יוסי וחזרתי להתרכז בעקצוצים ששלחו לי כפות ידיו מהפטמות אל העורף וסימרו לי שערות שלא ידעתי שקיימות בו.

בלילה התגנבתי למטבח. כשהילדים לא בבית אני מרשה לעצמי להביא גברים כמו יוסי. אבל זה לא כמו פעם. קשה לי כבר להירדם כפיות עם גבר, אפילו שהוא נהג אוטובוס עם ידיים רכות. בגילי, אני צריכה זמן להתרגל אליהם. ועד שאני מתרגלת, הם הולכים. ויוסי הזה, נרדם כמו תינוק. נכון, הוא היה יכול להרשות לעצמו להיות עייף. כל פעם אני שוכחת כמה אנרגיות יושבות על צעירים כאלה, כשראומה מצליחה לארגן לי אחד כזה. כמעט אמרתי לו שמספיק. כמה פעמים אפשר בלילה אחד? לא להאמין, הא? תראו מה זה, לי מספיק? מזל שהוא נרדם. ניסיתי להירדם. באמת שניסיתי. אבל אחרי עשר דקות שהרגישו כמו חודש, השתחלתי מתנוחת הכפיות בה הוא עטף אותי, השארתי אותו נושם בכבדות במיטה שלי, עטפתי את עצמי בשמיכה, התגנבתי החוצה, התיישבתי על כיסא הבר שאני אוהבת במטבח, פתחתי את המחשב והפעלתי את תוכנת המצלמות. את זה אני מוכרחה לראות בעיניים שלי. מכל הסיפור זה מה שיהיה? לא להאמין. זה הסיפור של אדם? גנב? לא סופר, לא התבודדות ולא נעליים? סתם גנב רגיל??

לא ידעתי כמה זמן אחורה אני צריכה להסתכל, אז התחלתי לעבור שיטתית יום אחרי יום מאתמול אחורה. אחרי פחות מדקה הבנתי שלהסתכל בקצב רגיל אי אפשר. כמה כבר אפשר להסתכל על שני זקנים יושבים בסלון וסופרים תרופות בשעות היום או על מסדרון שלא קורה בו כלום בלילה? לחצתי על פאסטפורוורד. זה היה יותר טוב, למרות שדי מהר הבנתי שלעבור ככה על, נגיד, שבוע ימים זה עניין של כמה שעות טובות. אבל התחלתי משהו, אני צריכה לדעת לפני שאני מסתבכת עם האשמות ומשטרה ודברים כאלה. הכנסתי קפסולת קפה למכונה והדלקתי אותה. היא כבר קצת רועשת, המכונה הזקנה שלי, אבל לא חששתי שיוסי יתעורר. ישנים חזק, הצעירים האלה. גמרתי להסתכל על היום הקודם. שום דבר מיוחד. עברתי ליום שלפניו. אחר כך ליום שקדם לו. גמרתי כוס והכנסתי עוד קפסולה למכונה. תחזיק אותי עירנית מספיק כדי להסתכל על עוד שעה של הקלטה אבל לא עירנית מכדי כן לחזור ולתפוס שעתיים-שלוש שינה בפינת המיטה הרחוקה מהילד הנוחר. בסוף כוס הקפה השניה, בדיוק כשהסתובבתי כדי להכניס את הכוס למדיח, פתאום משהו תפס לי את העין . בהתחלה לא הייתי בטוחה. הפאסטפורוורד של התוכנה הזאת רץ באמת מהר. עצרתי את ההקלטה, החזרתי אחורה והעברתי לקצב תצוגה רגיל. לא טעיתי. השעון של ההקלטה הציג שתיים וחצי בבוקר לפני שלושה ימים. לסלון הופיע, כשלפי ההליכה המטושטשת שלו ברור לחלוטין שאין לו מושג מה השעה ואולי בכלל מה קורה, הזקן. בהתחלה הוא ישב על הכורסא ובהה בטלוויזיה הסגורה. אחר כך קם וגישש דרכו בסלון, מתחיל ללכת לכיוון חדר השינה. ואז הוא עצר, חזר אחורה, פתח את המגירה עליה דיברה אסנת והוציא ממנה מעטפה עבה קשורה בחוט. אני בטוחה שלו הצילום היה בצבע אפשר היה לראות שצבעו ירוק. הזקן הלך למטבח, שם פתח את מגירה העליונה בארון הצמוד לדלת המזווה, התכופף ודחף את המעטפה עמוק לתוכה וערם עליה חפצים עגולים גדולים. עצרתי את ההקלטה והסתכלתי, אבל אי אפשר היה לזהות בדיוק. אולי תפוחי עץ, אולי תפוחי אדמה. הוא נעמד, גרד בראש, פתח את המקרר, בהה לתוכו כמעט דקה שלמה ואז חזר ושירך רגליו חזרה לחדר השינה. היה ברור שאין לו מושג איפה הוא, מה השעה או מה הוא עושה ושבבוקר לא יזכור דבר ממה שקרה.

עכשיו, מה עושים? הרי הילדים לא יודעים שיש מצלמות בבית. איך אני אגיד לה לחפש במגירה במטבח? מה אני, קוסמת? מצד שני, אם לא אעשה כלום על הבוקר, אדם ימצא עצמו נחקר בחדר מעצר. מה עושים? אולי בכל זאת אספר להם על המצלמות? מה יעשו לי? לכי תדעי עם הילדים המגעילים האלה. עוד עלולים לתבוע אותי. יקחו לי את הרישיון להעסיק עובדים זרים, לא שיש לי רישיון כזה. טוב, נחליט בבוקר, סגרתי את המחשב והלכתי להתחפר לי בפינת המיטה, קרוב מספיק לסייח הצעיר הישן במיטה כדי להרגיש את חום גופו ורחוק מספיק כדי שאוכל להירדם.

בבוקר צלצלתי לאדם. אולי משיחה איתו אקבל איזה רעיון איך לצאת מהתסבוכת הזאת. בוקר טוב, קרה משהו? למה הוא נשמע מבוהל? אולי אסנת כבר דיברה איתו? לא, לא קרה כלום, עניתי, מה קורה אצלך? אני בסדר, אבל קרה משהו? הוא התעקש, כי את אף פעם לא מצלצלת אלי כל כך מוקדם. רציתי לדעת אם סידרו לך את נושא הביטוח, אלתרתי למרות שידעתי את התשובה. אני הרי טיפלתי בנושא. כן, הכול בסדר, ענה, אני בדיוק אורז. אורז? תהיתי. כן, יום שישי, הוא עונה, היום החופשי שלי, עד מחר בבוקר. ישראלי. לא צריך את ימי הראשון חופשיים לכנסיה כמו הפיליפיניות. אז תבלה, איחלתי. התפתחות מעניינת בעלילה. הוא לא בבית היום. אני יכולה לנצל את זה. נגרור איכשהו את האסנת הזאת אתי לבית של ההורים שלה ואמצא דרך למצוא במקרה את הכסף ולא נצטרך להסתבך בהסברים ותירוצים והאשמות ומשטרות. באמת תבלה, הוספתי ליתר ביטחון.

אסנת לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה.

"מה זאת אומרת עוד לא היגשת תלונה במשטרה?" זעמה "לא הבנת מה אמרתי לך? את צריכה את זה בכתב מהעורך דין שלי או שאת מתכוונת להחזיר לי בעצמך את העשרים אלף דולר שגנבתם לי?"

"אסנת, תשמעי," הבלגתי על ה"גנבתם" שלה. אין הרי באמת עם מי לדבר "אני רוצה לבדוק משהו עם ההורים שלך לפני שעושים משהו דרסטי שאין ממנו חזרה."

"מה כבר אפשר לבדוק עם שני הסנילים האלה שאנחנו לא יודעים כבר?"

"תני לי בבקשה, אסנת." אני מגניבה את ה"אסנת" הזה בכל הזדמנות בתקווה לרכך קצת את זעמה "יש לי הרבה ניסיון עם קשישים. ואולי נשמע מהם משהו שיעזור."

"מה כבר נשמע מהשניים האלה?" התיזה אסנת. נראה שבזבזתי עליה את המילה "קשיש", שלרוב מרככת את הילדים שלהם "מה הם בכלל מבינים מהחיים שלהם?"

"בשבילי?" התחננתי.

"טוב." אסנת לא ממש התרצתה "אבל משם ישר למשטרה. ואני רוצה לראות בעיניים שלי אותך מגישה את התלונה."

"בסדר גמור." התעלמתי גם מה"אותך" שהיא התיזה. כמעט יכולתי להרגיש את נתזי הרוק שלה.

"אז עוד חצי שעה שם." אסנת אמרה "רבע שעה עם הקשישים שאת מכריחה אותי לבזבז עליהם שישי בבוקר," ה"קשישים" שלה נשמע שונה מאד מה"קשישים" שלי "ומשם ישר למשטרה."

"קבענו." אספתי את תפוח האדמה ותפוח העץ הרקובים שהכנתי ודחפתי לשקית ניילון.

"יאללה, היינו כאן." אסנת לא הקדימה לי שלום כשהיא התכופפה כשנכנסנו לחצר הבית במושב. היא גבוהה ממני בראש ובטוח שהדבר הראשון שתעשה כשהזקנים יורישו לה ולאחיה את החלקה יהיה לפרק את שער הגינה הזה שהיא טורקת מאחורינו "רבע שעה היינו כאן."

לא הגבתי. עדיין לא היה לי שום מושג מה אגיד לזקנים.

"שלום." אסנת קראה בקול גדול כשפתחה את דלת הכניסה. הבית היה שקט והיא חזרה בצעקה "שלום, בוקר טוב." תוך שהיא ניגשת לחדר השינה שלהם. ניצלתי את המרחק בינינו, הסתערתי אל המטבח, פתחתי את המגירה. היו שתי סלסילות. אחת עם תפוחים והשניה עם תפוחי אדמה. מזל שהבאתי גם וגם כי התפוח שהבאתי ירוק ובסלסילה יש רק יונתן. דחפתי את תפוח האדמה המרקיב מהשקית לאמצע ערימת תפוחי האדמה. האצבע שלי נתקעה בריקבון ובקושי הספקתי לדחוף את השקיות חזרה לתיק שלי ולרחוץ את היד לפני שמיהרתי חזרה למקום בו השאירה אותי אסנת בפתח הבית.

"הנה, דברי עם אבא שלי." ידה של אסנת הוצמדה לגבו של אביה, מעודדת אותו להתקדם. קפצתי ותפסתי בידו של הזקן לפני שיפול.

"אז מה שלומך, אדון יעקובי?"

"לא צריך לצעוק. חירש אני עדיין לא."גם נחמד אף פעם לא היה.

"אז מה נשמע?" הנמכתי את קולי.

"לא טוב." הוא ענה והתחיל לפרט את כל צרותיו. כאבי הרגלים. כף היד שלא מתפקדת. כמות הפעמים שהוא צריך היה לקום בלילה לשירותים. הנהנתי את הנהון העובדת הסוציאלית שלי. ברגע שהם מתחילים לדבר על הקשיים מתעורר בי רפלקס הכלב המהנהן על הדשבורד.

"ומה שלום האישה? איך היא..." התעניינתי, מובילה אותו לכיוון הכיסא שלו בשולחן המטבח.

"באנו לביקור חברותי או לעשות משהו ולעוף למשטרה?" אסנת קטעה אותי "תשאלי אותו כבר מה שרצית והיינו כאן."

"נו, עוד פחות טוב." הזקן התעלם מדברי בתו, התיישב על הכיסא שלו ובין שיעול לשיעול התחיל לפרט את צרות אשתו. לא היה לי הרבה זמן. הייתי חייבת לאלתר איכשהו איך פותחים את המגירה. זרקתי מבט של "מה אני יכולה לעשות? איך אפשר להפסיק אותו באמצע?" לכיוון אסנת והלכתי לכיור.

"מה את חושבת שאת עושה?" אסנת ירקה לכיווני בעוד הזקן ממשיך להשתעל ולדבר ברקע.

"עושה לו תה. תראי איך הוא משתעל."

"אני אדאג לאבא שלי ואת תדאגי לכסף שגנבתם לו. תשאלי אותו כבר מה שרצית לשאול." אסנת תפסה אותי בכתף ולא איפשרה לי לגשת לקומקום החשמלי, שעמד ממש מעל למגירה אליה הייתי אמורה להגיע.

"...יושבת שם ולא אומרת כלום או שוכבת במיטה ולא אומרת כלום. ככה ימים שלמים." הזקן עצר לנשום.

"זה באמת חבל מאד." הגברתי מעט את טון העובדת הסוציאלית שלי כשהקומקום החשמלי מלא האבנית התחיל לרעוש "אבל רציתי לשמוע מה קרה עם הכסף. אסנת סיפרה שקרה משהו עם הכסף?"

"מה?"

"הכסף!"

"איזה כסף בראש שלך?"

"הכסף שנעלם."

ברגע זה צלצל הסלולרי של אסנת. היא הסתכלה בזעם על הצג "כן, מה?" היא רשפה "אהה... כן... רגע. רק רגע. לא שומעים כלום." היא התרחקה מהקומקום ונעמדה ליד דלת הכניסה, מנמיכה את הקול ומתחילה לדבר בלחש. הקומקום סוף סוף רתח ונרגע. ניגשתי למטבח. אחרי צפייה באינסוף ההקלטות הרי ידעתי בדיוק איפה כל דבר נמצא, אבל בכוונה רבה פתחתי מגירה אחרי מגירה, עושה עצמי מחפשת כוס, תיון וסוכר. אסנת הכניסה את הראש, עושה תנועה עצבנית לעברי ולעבר הזקן אבל לא ניתקה את האוזן מהסלולרי. ניצלתי את ההזדמנות ועיוויתי פנים אליה בהבעת גועל תוך שאני סותמת את האף. אסנת התעצבנה יותר, אבל המשיכה לדבר בלחש. עם יד ימין, הפנויה מסתימת האף, עשיתי לה תנועה לעבר הארון שליד דלת המזווה. היא עשתה לי עם הראש תנועה של "תעשי מה שאת רוצה רק תגמרי כבר." והמשיכה להקשיב לסלולרי. פתחתי את הארון וגיששתי בתוכו, הפעם נזהרת שלא לדחוף את האצבע לתוך הריקבון ואז בשתי אצבעות שליתי, בגועל נפש מופגן, את תפוח האדמה הרקוב. אסנת הסתכלה בתמהון שהפך בפחות משניה לזעם וטרקה את הטלפון.

"אז עכשיו אני אתבע אותו גם על זה שהוא מנסה להרוג את ההורים שלי." בשני צעדים גמעו רגליה הארוכות את רוחבו של המטבח "איך הוא יכול ככה לטפל בהורים שלי אם יש פירות וירקות רקובים?" היא פתחה בתנופה את המגירה, שולפת את סלסילת תפוחי האדמה ומניפה אותה החוצה. שניה אחת עברה מאז היא דחפה את האצבעות לברור אם יש עוד ירקות רקובים כשהבעה שקשה להגדירה התפשטה על פניה. סוג של פליאה מהולה בגועל כיסתה את פניה כשידה מושכת החוצה מעטפה חומה עבה עטופה בסרט ירוק.

"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלתי. אסנת לא ענתה. פיה היה קפוץ בעווית שהעידה על המאמץ שעלתה לה ההבנה שהיא כנראה לא תצליח להכניס את אדם לכלא "זה הכסף שנעלם?" שאלתי, כבר לא מחכה לתשובה.

השנתיים הלכו וקרבו לסיומן. אירועים מיוחדים נוספים לא נרשמו. אדם קיבל את המשכורת מדי חודש, אני קיבלתי את דמי התיווך החודשיים שלי. חודשיים לפני תום השנתיים אדם צלצל והזכיר לי שהוא עומד לעזוב. דייקן. הבטיח שמילה שלו היא מילה, והנה הוא מקיים. אולי בכל זאת תשנה דעתך, ניסיתי למרות שהבנתי שיש לי עסק עם מישהו שלא בנוי למשא ומתן, בטח לא כספי. הבטחתי שאחזיק שנתיים וזה מה שעשיתי, אמר, עכשיו הגיע הזמן לשלב הבא. מה השלב הבא, ניסיתי להביע התעניינות, אבל הוא עמעם את תשובתו כך שחוץ מדרום אמריקה לא הצלחתי להבין הרבה. הייתי בטוחה שאתה מתבדח, ניסיתי לצאת בשלום מהשיחה. ומה יהיה עם הזקנים? איך יתרגלו למישהו אחר במקומך? המשכתי כשהוא לא ענה. הם יהיו בסדר גמור, אני כבר מכיר אותם, הרגיע אותי. טוב, עניתי בלית ברירה, אני מתחילה לחפש.

הילדים לא אהבו את הרעיון. הזקנים עוד פחות. הזקן ליתר דיוק. הדימנציה, שאצל אשתו היתה בשלב מתקדם לפני שנתיים, הכריזה כעת על נצחון ללא תנאי. לחלוטין לא נשאר עם מי לדבר. קליפה של גוף אנוש. ישבה, בהתה, חייכה לעתים משום דבר והגיבה על שום דבר. אבל הזקן זעם. מה זאת אומרת עוזב? הוא רתח איזה מן חוזה את חותמת שמותר לו לעזוב? אני מפסיק עכשיו לשלם לו. אתה לא יכול, זה מנוגד לחוק, השתדלתי להרגיע. תדחפי את החוק עמוק לתחת השמן שלך, ענה לי הישיש נעים הלשון. אסנת אמרה שלא בא בחשבון שיישארו לבד השניים האלה. אז ניסיתי להביא מועמדות. ודווקא היתה תקופה טובה. בשוק היו פיליפיניות, הודיות, מולדביות ואפילו קולומביאנית אחת ושתי רומניות. את רובן פסל עוד בשיחת הטלפון ושתיים הסכים לראות רק כדי לבזות ולשלוח אותן מביתו בדמעות.

שבועיים לפני תאריך העזיבה המיועד, כשצלצלתי לבדוק לגבי עוד מועמדת, הזקן נבח עלי שאתאדה מהחיים שלהם. אשתו בבית חולים ואין לו זמן וכוח לפוסטמות כמוני. ככה אמר. פוסטמות כמוני. מה קרה לאשתך? הדהדה השאלה שלי בקו הדומם כשטרק לי את הטלפון.

יומיים מאוחר יותר ראיתי את שמה של הזקנה. קריאת חובה לאנשים במקצוע שלי, מודעות האבל. אנחנו, אנשי חברא קדישא ושאר עופות הטרף של תעשית המוות. לא החזיקה הרבה מעמד בבית החולים. נו, טוב, אמרתי לעצמי, צריך לחפש עכשיו עובדת זרה רק לזקן. נקווה שהילדים טיפלו בכל האישורים שלו להביא עובד זר כמו שטיפלו באישורים של אימא.

שבוע עבר. שלושה ימים לפני סיום עבודתו של אדם, ובעיתון הופיע שמו של הזקן. באותו מדור חובה. ככה זה, אמרתי לעצמי. כל כך אופייני. זוג שחי כל כך הרבה שנים, אהבה כל כך גדולה, עם כל הצעקות והריבים. לא מחזיקים אחד בלי השני שבוע. ואיזה טיימינג. לא להאמין. מאוחר יותר ספרו לי שכבר בהלוויה שלה התמוטט ולא הצליח להתאושש מההתעלפות הזאת.

נתתי להם שבוע בלי שעשיתי כלום. בכל זאת- צריך לתת לאנשים לשבת שבעה. עבר עוד שבוע אחר כך ועוד שבוע, והם לא מתקשרים. זה לא בסדר. צריך לסגור יפה עם אדם. יש כספים שמגיעים לו. חופשה שנתית, דמי הבראה, המשכורת האחרונה. התקשרתי לאסנת.

"את עוד מעיזה להתקשר?" אסנת זיהתה את המספר שלי ופתחה את השיחה בצעקות.

"מה קרה, אסנת?" האמת? די נבהלתי. למרות שידעתי שהיא גסת רוח – לכזאת פתיחה לא ציפיתי.

"את צוחקת עלי, נכון? יושבת לך במשרד שלך, על התחת השמן שלך," חינוך היה שם בבית של הזקן "ומתגלגלת לך מצחוק, הא?"

"מה קרה, אסנת?"

"קרה שאני פותחת לו תיכף תיק במשטרה. את יודעת מה, גם לך פותחת תיק במשטרה."

"אבל מה קרה, אסנת?"

"רצח. זה מה שקרה. רצח שאני עוד אוכיח, שהמושתן הקטן הזה שלך, הילד עם חיוך המלאך הזה, האדם הזה שלך, רצח את ההורים שלי, זה מה שקרה."

"על מה את מדברת, אסנת?" כשהקריירה שלך היא עיסוק ארוך בזיקנה ומוות את לומדת לשלוט בתגובות ולדעת להכיל את הצער של הקרובים. ראומה אומרת שאני קצת מגזימה בשימוש במילה הזאת – להכיל. בכל זאת, היא אוהבת להגיד לי, זה לא שיש לך תעודת מוסמך בעבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, הא? בקושי בגרות עשית, את. אבל מה אני אעשה? אני פשוט אוהבת את המילה הזאת.

"על הצוואה המזדיינת שאדם הזה שלך הצליח להוציא מההורים שלי לפני שרצח אותם. ואת, או שתשכנעי אותו להחזיר את הכסף ששדד מאתנו או שתגידי לו שאני אדאג שהוא יישב על זה הרבה שנים בכלא. המון שנים הוא ישב על זה בכלא, הרוצח הזה שלך. ואת, בטוח שותפה. אני לוקחת בלש שיבדוק בדיוק כמה כסף ממה שהוא הצליח לגנוב מההורים שלי העביר לך, שתדעי לך את זה."

בסוף הצלחתי להבין מכל הצעקות מה קרה. חצי שנה לפני מותם שינו הזקנים את הצוואה בלי לספר לילדים. השאירו לאדם את הבית והדונמים המקיפים אותו ולילדים את הכסף.

השיחה הסתיימה. בהתחלה ישבתי המומה. אחר כך התפשט על פני חיוך גדול ומר. אז זה הסיפור של הילד החמוד הזה. נזכרתי איך כבר בפגישה הראשונה התעניין מה קורה עם הילדים של הזקנים. שאל כמה הם קרובים להורים? ואז כל השאלות לגבי גודל השטח שיש להם במושב. כאילו השווה אותם למושב שלו. ואיך בדיוק בשבוע האחרון שלו אצלם פתאום מתו. בכזאת מהירות אחד אחרי השני. עם כל גסות הרוח של אסנת, לא יכולתי שלא להבין אותה. לו אני במצבה – הייתי חושבת אותו הדבר. מזל שלגבי היא לא יכולה לעשות שום דבר. אז ישאלו אותי כמה שאלות, אבל יעזבו אותי לנפשי. בכל זאת, בלי קשר לאיך הוא עשה את זה, קצת שמחה לאיד הרגשתי כלפי אסנת ואחיה. ככה מזניחים הורים? ככה מתייחסים להורים? אפילו שדי מגיע להם. אבל, הורדתי כובע דמיוני, כל הכבוד לו. איך הצליח לעבוד עלי, הממזר.

המשטרה לא הגיעה אלי אפילו לשאלות. במקום זה הגיעה אלי אחרי שבועיים בדואר רשום אקספרס מעטפה גדולה ועליה כמות נכבדה של בולים מארגנטינה. במעטפה מצאתי מסמך רשמי, כתוב בעברית וחתום על ידי נוטריון."אני, נוטריון זאב אורנשטיין, בעל רישיון עריכת דין מספר A573B24 ממשרד המשפטים הארגנטינאי, מאשר שהכתוב במסמך המצורף חוקי ורשמי. ובאתי על החתום זאב אורנשטיין."

המסמך היה בעברית והיה קצר מאד. אחרי הסבר על כך שהנוטריון מאשר המסמך הוא יהודי מבין עברית שגר בבואנוס איירס, אדם כתב שהוריו במושב קיבלו פניה מהמשטרה לגבי צוואה בה הוא המוטב העיקרי. בפסקה קצרה הוא מודה לזקנים על שחשבו עליו ומצהיר שאין לו כל כוונה לעשות שימוש בבית או בשטח במושב והוא מעביר את זכויותיו למוטבים האחרים בתנאי ששלושת אלפי דולר יועברו לחשבון C7536 על שם הנוטריון : אלף דולר עבור עבודתו הנוטריונית ואלפיים משכורת שעוכבה, דמי הבראה וחגים שחייבים הזקנים ז"ל לאדם עצמו. ובא על החתום...

למסמך הרשמי היה מצורף מכתב קצר בכתב ידו של אדם. הוא מאד נהנה מהתקופה בה עבד אצל הזקנים, כתב. מבקש סליחה אם עשה לי צרות, אבל לא היה מודע לצוואה. מעדיף לא לכתוב משהו לא נעים, אבל לא רוצה קשר עם הילדים ולכן מעביר אלי את המסמך וסומך עלי שאעשה איתו מה שצריך. חוץ מזה שהתקופה אצל הזקנים היתה מאד פוריה והוא כתב המון וכנראה שגם מצא הוצאה לאור שתוציא את הספר. למקרה שאני מתעניינת הוא שולח לי הדפסה של שלושת הפרקים הראשונים, אז שאהנה ותודה על הכל.

ישבתי וחייכתי. איזה ממזר הבחור, לא להאמין. משהו משהו. אסנת הזאת, גהינום מגיע לה. היא והאח המגעיל שלה. אני אקרע את המסמך ואז נראה מה יעשו. יותר טוב – אגרוס אותו. לא, לגרוס לא מספיק כיף. אשרוף אותו. שתלמד בדרך הקשה. בסוף סתם השלכתי אותו למגירה וסגרתי אותה בטפיחה. אחליט עוד כמה ימים מה לעשות איתו. שיתבשלו בינתיים במיץ של עצמם הילדים האלה.

התרווחתי על הכיסא וקראתי את שלושת הפרקים. קראתי זאת מילה קצת גדולה. נאבקתי ובקושי הצלחתי לגמור. מה זה מסובך הוא כותב. שני משפטים רצופים לא הבנתי. בהנחה שהוא לא משתפר בהמשך, שיהיה בריא מי שיסכים להוציא את הספר הזה. אני אקנה אותו. בטח שאני אקנה אותו, אבל רק כדי לשים אותו על השולחן, שפרצופו של אדם יחייך אלי מגב העטיפה. הם מפרסמים תמונה של הסופר על העטיפה, לא? אני לא כזאת בן אדם קורא ספרים, אני.