עוד פתק מהמורה

ממש לפני שהגיע לתחנת האוטובוס, יואב נזכר שהוא שכח את הכרטיסיה בבית, בחדר שלו על השולחן. אימא הכריחה אותו להחליף בגדים כי היא התעצבנה שהוא שוב הולך עם החולצה המסריחה הזאת, וזה שהוא אוהב אותה זה לא סיבה סבירה להסתובב רק איתה עד שיש ענן סרחון כזה כשהוא מרים את היד לידה במטבח לקחת וופל מהארון העליון, שאפשר למות. גם יואב התעצבן. הוא שונא שהיא אומרת לו שהוא מסריח מבית השחי ושיזכור כבר למרוח את הדיאודורנט שהיא קנתה לו, ולא איכפת לו שהיא אומרת את זה רק בגלל שהיא מנסה לעשות ממנו בן אדם, כי את זה היא היתה צריכה לעשות עד גיל ארבע וחוץ מזה, מה היא בכלל מבינה בחולצות של סיסטם, במיוחד הנדירה הזאת עם כל הגולגלות שכל השכבה מקנאה בו שהצליח להשיג. אחרי גיל ארבע מאוחר מדי לחנך, ציטט בזעם לאימא את המורה לפסיכולוגיה, קוטע עוד נאום תוכחה חינוכי חסר סוף שלה במטבח. לנו הספיק תנ"ך ולשון ומתמטיקה, אימא צלפה חזרה, לא מוכנה לוותר לו, והנה, יצאנו בני אדם, רואה? ובכלל חבל שהתחילו עם כל המקצועות האלה, הקולנוע והסוציולוגיה האלה, והכי מכל, עם הפסיכולוגיה המפגרת הזאת. ויואב אמר שלא אומרים מפגר והיא אמרה טוב, אז מאותגר שכלית, עכשיו אתה מרוצה? והוא אמר שאם כבר יש מישהו שהוא מאותגר שכלית במטבח הזה זה בטח לא הוא ושהיא לא מבינה כלום, ושתזכור שפרקו את הפלמ"ח כבר לפני תשעים שנה, ומאז דברים התפתחו במדינה הזאת, ואם הדור שלהם היה קצת יותר פתוח לפסיכולוגיה, אולי הם היו עושים פחות שטויות, והמדינה היתה נראית לגמרי אחרת, ואימא אמרה שזה היה לפני שבעים שנה ולא תשעים, ואם הוא היה לומד היסטוריה במקום פסיכולוגיה, הוא גם לא היה טועה בחישוב השנים, וגם לא היה הולך עם חולצות מסריחות לבית ספר, במיוחד עם הזאת עם הגולגלות, שיותר חורים יש בה מבד ושהיא יודעת שהעובדה שהיא נולדה עשר שנים אחרי שפרקו את הפלמ"ח בכלל לא מעניינת אותו. אחר כך, כשהוא כבר שתק, והחליט לא לענות לה כי בכל זאת נמאס לו ממנה בכלל ומהויכוח הזה בפרט, היא היתה מוכרחה להגיד לו גם שככה, עם הסרחון הזה, אף אחת לא תרצה להיות חברה שלו. ויואב אמר שדווקא כולן רוצות, ושהסיבה היחידה שהוא לא מביא את כל אלה שרוצות הביתה זה כי אין מספיק מקום בבית לכל כך הרבה בנות, וחוץ מזה לא בא לו שהם יראו את האימא הזאתי ויברחו לו וחוץ מזה, רק שתדעי, בכלל אלה שלא רוצות אותו הן כל כך מכוערות, שאף אחד לא מסתכל עליהן בכלל, וזה שהכי יפות נותנות לו לגעת להן בציצי בגיל חמש עשרה, זאת ההוכחה. והיא אמרה שלא בא לה לשמוע על כל הדברים שהוא עושה עם בנות, והוא ירה בחזרה שנראה לו שהיא סתם מקנאה, וזה שהיא נשארה בתולה עד גיל עשרים ושתים, זאת לא הבעיה שלו, אלא של אבא, ואימא אמרה שיש שני דברים שהיא מצטערת עליהם : שהיא הסכימה בכלל לעשות משהו עם אבא שלו ושהיה הערב ההוא שהיא טעתה כשחשבה שהוא סוף סוף התבגר, ושכחה כמה שהוא עוד תינוק, וספרה לו דברים כאלה, כאילו הוא כבר מבוגר, ויואב, ששונא שהיא אומרת שהוא תינוק אפילו יותר משהוא שונא שהיא אומרת שהוא מסריח, אמר שבאמת חבל שעשתה את זה, ושלהבא תשמור את הסיפורים האלה לדוקטור הקרח שלה, שנוחר כמו חזיר, ושוכח לנקות את שאריות השערות המעטות שעוד נשארו לו ונושרות במקלחת כשהוא מואיל בטובו לבוא ולישון איתה פעם בשבוע. וכשהיה רגע קצר בו היא לא הספיקה לענות לו הוא הוסיף שבטח השערות יורדות לו מהגב או מהאוזנים כי אלה המקומות היחידים שנשארו לו עוד שערות. ואימא אמרה שישאיר את אלעד מחוץ לדיון על בתי השחי המסריחים שלו, ובכלל אם הוא רוצה, הוא מוזמן ללכת לישון אצל האבא הקמצן שלו כל פעם שאלעד בא, ונראה אם ימצא משהו לאכול במקרר הריק שלו, שיש בו רק בירות ובוטנים, כאילו הבית הזה הוא בר או פאב או משהו כזה, ואם לא ימצא, לא נורא אם ימות קצת מרעב. ויואב אמר שגם הוא יפסיק לספר לה דברים, כי היא משתמשת בהם אחר כך נגדו, ושיותר בחיים לא יספר לה מה יש בבית של אבא, ובטח ובטח לא מה יש לו במקרר, שזה ממש לגמרי לא עניינה, והלך והחליף לחולצת הפסים המגעילה, שהיתה היחידה הנקיה בארון. ואימא עוד פעם צעקה עליו שהיא לא מוכנה שהוא ישאיר את הכלים המלוכלכים שלו על השולחן, והוא היה מוכרח ללכת למטבח ולחכות עד שהיא תגמור לאסוף את הלכלוך מהשולחן ולהכניס את כל הכלים למדיח, חוץ מהכלים משלו, שהיא השאירה שהוא יכניס בעצמו, כי זאת הדרך היחידה לחנך אותו, ובסוף הוא יצא במהירות, ושכח את הכרטיסיה בחדר שלו על השולחן.

תחנת האוטובוס היתה ריקה. הוא פספס בגללה את האוטובוס של שבע וחצי. וגם אף תלמיד לא חיכה. זה אומר שהוא לא יכול לסמוך על זה שמישהו ילווה לו ניקוב מהכרטיסיה שלו. בכיס היו לו אומנם עשרים שקלים, אבל הוא התכוון לקנות בהם סנדוויץ' וקולה בבית הספר. אם יצטרך לשלם על כרטיס אוטובוס רגיל, לא ישאר לו מספיק כסף. שוב הוא מאחר לבית הספר ושוב ישלחו אתו פתק שהיא תחתום ושוב היא תתרגז שחוץ מכביסה מלוכלכת שהיא צריכה לכבס לו וחוץ מטונות של שניצלים שהוא גומר בלי הכרה במקום ללכת לבית של האבא הזה שלו ולחפש שם משהו לאכול, ומבזבז לה ככה על הדרך את כל המזונות העלובים שהאבא הזה שלו מואיל לשלם, כשהוא מואיל לשלם, כל מה שיוצא לה ממנו זה פתקים מהמורה על איחורים ומכתבי נזיפה רשמיים מהמנהלת. ואם כבר מדברים על כביסה, היא תמשיך בנאום שלה, אז שיתחיל כבר, אם זה לא קשה לו מדי, לטפל בהרגלים המעצבנים שלו. בשביל זה המציאו את נייר הטואלט, היא תגיד, או מטליות, או השד יודע במה אתם הגברים משתמשים. היא לא מוכרחה לנקות כל הזמן את כל הכתמים האלה מהתחתונים ומהסדינים, ואם עוד פעם היא תמצא כתמים כאלה על שמיכת הפוך, הוא יישן רק עם סדין דק, אפילו באמצע החורף, כי אם זה איכפת לו או לא, אי אפשר לכבס שמיכות פוך. אולי יש אימהות שמצליחות. היא לא. והכי גרוע שאת זה היא אמרה לו כבר פעם ליד דלית, שישר התחילה לצחוק. אחר כך הוא שמע אותה מספרת את זה לחברה המעצבנת שלה, נירית, שאפשר היה לשמוע עד לחדר שלו איך היא צוחקת בצד השני של הטלפון. פעם אחת, אחרי שבוע אולי, באמצע משחק כדורסל, הוא ראה את דלית מרכלת עם נירית ועם שאר החברות המכוערות שלה, ומרוב שהוא היה בטוח שהיא מספרת להן על זה, הוא תפס את הכדור ובעט אותו בכל הכוח לכיוון שלה, אבל בדרך היה מנשה, ובגלל שמנשה גבוה מיואב בעשרה סנטימטר, והרבה יותר חזק, הוא היה בטוח שיואב בעט את הכדור אליו בכוונה, והכניס לו מכות כאלה, שרק כשדלית התחילה לצרוח בהיסטריה שהוא הורג לה את האח שלה, הוא הפסיק.

לא היה אף אחד בתחנה, ולא נשארה לו ברירה. הוא היה חייב לחזור הביתה ולקחת את הכרטיסיה. הוא התחיל לרוץ בחזרה הביתה. עד שאני ארוץ הלוך וחזור, אני שוב פעם אזיע, ושוב פעם היא תצעק שאני מריח כמו חזיר. למה היא מוכרחה תמיד להשתמש בביטויים האלה? אף אחד לא אומר לי שאני מסריח. רק היא. ובאמת גלית נתנה לו להכניס את היד מתחת לחזיה שלה, וזה היה מה זה נעים. מזל שלא היה לה מה להגיד גם על המכנסים. אם היא היתה מכריחה אותו להחליף גם אותם, גם המפתחות היו נשארים על השולחן, ולא היה לו איך להיכנס הביתה. מעניין שעל המכנסיים היא לא רואה שהוא לובש אותם יום חמישי ברציפות. הוא נכנס הביתה, לקח את הכרטיסיה, שתה כוס קולה, וכשחזר מתנשף לתחנה, נזכר שרק סגר את הדלת בטריקה, ולא נעל אותה פעמיים כמו שהיא דורשת, ושכח להכניס את הכוס המלוכלכת למדיח. תהיה לה עוד סיבה להתרגז, ויהיו עוד צעקות הערב.

האוטובוס של רבע לשמונה איחר. אלוהים רוצה לוודא שהוא יאחר. היו ממש מעט תלמידים בתחנה וגם האוטובוס לא היה מלא כמו זה של שבע וחצי. כולם יוצאים בזמן לבית הספר. איזה חנונים כולם כאן בשכונה, חבל על הזמן. לנהג לקח זמן למצוא מקום לנקב בכרטיסיה המסמורטטת. הוא אמר ליואב שיקנה חדשה כי יש רק עוד ניקוב אחד בסך הכל. ויואב אמר רגע, אני לא שומע, והוריד את האוזניות, והנהג אמר שזה לא משנה ושיכנס כבר ויפסיק להפריע לילדים האחרים לעלות, אבל יואב הבין שבנסיעה חזרה מבית הספר תיגמר לו הכרטיסיה, ומחר בבוקר הוא בטח ישכח לקחת כסף לכרטיסיה חדשה, ושוב יאחר. הוא התישב במושב ליד הדלת האחורית, כי אולי, אם הנהג יסע מספיק מהר, והוא ירד לפני כולם, יצליח להגיע, איכשהו, בזמן.

בתחנה הבאה עלו שני חבר'ה מהכיתה. מעולה, הוא לא יהיה היחיד שיאחר. לא שאימא תתנחם בעובדה ששלושה תלמידים מהכיתה יקבלו מכתב מהמזכירות. היא בין כה וכה לא תאמין לו כשהוא יספר לה. כל הזמן היא אומרת שהיא לא מאמינה לו וכל הזמן היא בודקת אותו. אבל הוא יוכל לפחות להגיד לה, אם היא תואיל בטובה להקשיב לו במקום לחייך כל הזמן את החיוכים המפוצלחים האלה שלה לדוקטור אלעד בר פלד הזה, שגם אחרים מהכיתה איחרו. איזה שם פלצני יש לו, לדוקטור הזה. לא יכול להיות שהוא נולד ככה. הוא בטח שינה את השם מאיזה משהו גלותי, כמו פריצ'קובסקי, כדי שיוכל להפוך לפרופסור של המחלקה שלו, שזה מה שאימא אמרה עליו, כשהוא ישן אצלם בפעם הראשונה. כאילו שאיכפת למישהו מה יקרה לדוקטור בר פלד. שני החברה מהכיתה התקרבו ליואב, וגדי אמר שרוב הסיכויים שהם אכלו אותה. כמעט בטוח שלא יתנו להם להבחן בלשון, כי המבחן הוא בשיעור הראשון ולבנה מקפידה נורא בענין האיחורים. יואב פתח את הילקוט וחיפש את מחברת הלשון. רק זה חסר לו, שהיא איננה. איך שוב שכח את המבחן הזה? ודווקא בלשון יש לו בגרות השנה והמגן חשוב. לפחות יספיק בעשר הדקות שנשארו לעבור קצת על החומר, ואם לבנה המכשפה תסכים לבחון אותו הוא יצא איכשהו מהמבחן. אחרת זה עוד מכתב לאימא, לא רק על האיחור.

לבנה רשמה את השמות של שלושתם, אבל הרשתה להם להבחן. זה רק בגלל שאני יודעת שיש לכם בגרות השנה, חרקה בכעס אליהם ודרבנה אותם לכיסאות. מפני ש, פרה אחת, לא בגלל ש, אמר יואב לעצמו, גם כן מורה ללשון, וזרק את הילקוט מתחת לכסא. אמרתי עשר פעמים, מר גדרון, צפצפה לבנה, שילקוטים לא נמצאים לידכם בזמן מבחנים. אתה מבין, מר גדרון, עברה לבנה לחיקוי של מנחה בתוכניות בערוץ הילדים, זה לא שאני לא מאמינה לכם, כי אני לא. אני פשוט לא סומכת עליכם. וגם, היא היתה כעת מאד מרוצה מהחיקוי שלה, יהיה נחמד אם שיער הפנים המגוחך הזה ירד מפרצופך. יותר טוב תמשיכי לחרוק, המשיך יואב לדבר לעצמו, זורק את הילקוט לפינת החדר, על ערימת הילקוטים הגדולה. שכל אחד ידאג לשיער הפרצוף שלו. אני לא אמרתי לך משהו על השפם שלך, אז את אל תגידי לי כלום על הזקן שלי, אוקי? אני אפגיש אותך עם האימא שלי, יהיה לכן הרבה על מה לדבר, פתח את המבחן, גם היא כל הזמן מבקרת אותי ואחר כך אומרת למה אני מכריח אותה לעשות לי מה שאימא שלה עשתה לה, כאילו שאני אשם שהיתה לה ילדות מחורבנת כמו שלי. איפה? בחיים לא היתה לה ילדות מחורבנת כמו שלי. לפחות ההורים שלה נשארו יחד. רבו כמו משוגעים כל החיים שלהם, אבל נשארו יחד. וגם לה יש הרבה מה להגיד על הזקן שלי, כאילו שהזקן של הדוקטור זה בסדר, כי הוא קונטרה לקרחת. לכו לבית קפה, בנות, שבו ותקטרו עלי כמה שאתן רוצות. הקפה עלי. את זה אני אשמח לממן מדמי הכיס שלי.

נראה לי הייתי צריך להתכונן טיפ טיפה יותר זמן, המהם יואב לעצמו, מדפדף אחורה וקדימה בדפי המבחן, מנסה לדלות ממוחו לפחות את שלושת החוקים שהצליח לשנן באוטובוס, אבל אפילו אותם לא הצליח לזכור. ממתי עשרים דקות באוטובוס לא מספיקות לי? איך יכול להיות שאני לא זוכר כלום, המשיך למלמל, מחלק אקראית את המשפטים לנושא, נשוא ומושא עקיף. אם אני מקבל יותר מחמישים זה רק בגלל שסטטיסטית זה לא בלתי אפשרי. זה הולך להיות רצף מאד לא נעים של פתקאות. בפעם שעברה שהיה כזה רצף, העונש היה חודש שלם בלי דמי כיס. כמו שהוא מכיר את אימא, גם המסיבה של יום ששי הקרוב, שזה, בעצם, כבר מחר, זאת שגלית הבטיחה לו שוב לתת לו לגעת לה בציצי, נמצאת בסכנה. בשלב זה של הבחינה החליט יואב שסטטיסטיקה זה דבר חשוב, אבל הוא לא יכול רק לסמוך עליה. אלא שכשהתכופף לכיוון זמוש, בנסיון לראות איך הוא מחלק את המשפטים אצלו, לוודא שהידע שלהם בלשון דומה, קרו שני דברים. זמוש המניאק הרים את היד בתנועה רחבה, והסתיר עם המרפק את דף המבחן שלו. כל פעם שאני מנסה להסתכל במבחנים שלו הוא עושה לי את זה. אחר כך, כשהוא מקבל את המאיות שלו, הוא עושה את עצמו מתעניין כמה אני קיבלתי, כאילו שהוא לא יודע שקיבלתי שוב את החמישים או הששים שלי, בגלל שהבן זונה לא נתן לי להסתכל. הדבר השני שקרה היה שכשהתרומם חזרה לשבת בכסא, נתקל בפרצופה המחייך של לבנה, שהיה תקוע ממש מעל כתפו. ידעתי, היא אמרה בקול נצחון, שזה לא הגיוני שעם כמות ההשקעה שלך אתה יכול להגיע למשהו מעבר לאפס. עכשיו ברור לי גם איך אתה מצליח להוציא אפילו את הארבעים והחמישים האומללים שלך במבחנים שלי. יופי, גדרון, תן לי בבקשה את המבחן שלך, וגש, אם תואיל בטובך, לחדר המנהלת. יש שם דואר שהכנו כבר להורים. כל מה שצריך לעשות זה להוסיף כמה חידושים ועידכונים, כמו, למשל, החיבה היתרה שאתה רוכש למבחנים של חברים שלך. אפשר גם לנסח זאת אחרת. בוא נכתוב שיש בך סקרנות טבעית, של חוקר מדעי. החלטת לבדוק, מתוך סקרנות זו כמובן, באמצע המבחן, מה קורה על הנייר של חברך לכיתה זמשטיין. רק בקשה קטנה, אנא, תגיד למנהלת להוסיף מכתב קצר גם בקשר לאינצידנט הקטן שלנו כאן, אוקי? האיחור הקטן שלנו, זוכר? אתה יודע מה, ליתר בטחון גם אני ארשום לעצמי לזכור לעדכן אותה, למקרה שאתה, בטעות, תשכח לעשות את זה, טוב? טובים השנים, כמו אתה ומשה זמשטיין, נכון?

בדרך החוצה רק שניים הרימו את הראש מדפי המבחן. זמוש חייך חיוך של כמה פעמים אמרתי לך לא להעתיק ומתי כבר תלמד מהשגיאות שלך, וגלית חייכה חיוך של אל תשכח את המסיבה ביום ששי כי יש לנו עוד מה להשלים. הוא יצא והשתרך עד סוף המסדרון. כשהגיע לסופו, הסתכל ימינה. החדר של המנהלת היה פתוח, וקצות נעליה בלטו מתחת לשולחן. הרגלים של התלמידה שישבה מולה נראו אף הן מבעד לדלת הפתוחה, וקולות נזיפה חדים נשמעו. לאחר רגע של הקשבה, הוא הטיל את הילקוט, שגרר עד אז על הרצפה, על הכתף, ופנה שמאלה. מצידו, שלבנה והמנהלת ילכו לערב בנות ביחד עם אימא וידברו עליו עד קץ הימים. שיחליפו ביניהן מכתבים ופתקים, אני לא בעסק. השומר בשער כבר הכיר אותו. מתלמידים אחרים הוא מבקש אישור. ליואב הוא נותן לצאת בלי פתק.

ליד גדר בית הספר, בפינה שאי אפשר לראות מחדר המנהלת, עצר. אבן בינונית עמדה על המדרכה. אבן קורצת, חלקה, עגולה, כמו שיש בים. השופט הוסיף רק דקה אחת זמן פציעות ועדיין אפס אפס, התחיל לכדרר ולדבר לעצמו. שפונגין מוסר לייני. אני זקוק ליום ששי זה, והיא לא תיתן לי ללכת. היא אמרה שמצידה אני יכול ללכת לאבא, לא, שפונגין? אז הנה, אני הולך להיות ילד למופת, ואני עושה מה שהיא אמרה. במצב הזה, עדיף ללכת לאבא. ייני עדיין מחוץ לרחבה, מוסר חזרה לשפונגין. גולסה לבד ברחבה, מנסה להמנע מנבדל. בן חיים גם הוא עולה להתקפה. אמנם שם צריך לסבול את היניבי המחליא הזה, שכל הזמן רוצה לשחק איתי באבירי השולחן העגול האידיוטי הזה, שאבא קנה לו בלידס, וגם לא יהיה לי החדר שלי, אלא אצטרך לישון עם הנבלה הקטן והמנג'ס. לא להאמין, שפונגין פותח רגלים ונותן לכדור לעבור לטל בן חיים, שיצא מהנבדל. איזה כשרון בן חיים, מחזיר לייני, שעכשיו נכנס לרחבה. ואבא בטח יהיה רוב הזמן עם זמירה, והם יחייכו אלי בהבנה כשישמעו את כל הצרות מבית הספר, אבל לא יקשיבו לכלום. אחר כך בין כה הם יצאו להם לסרט או למסעדה, או לאיפה שהם יוצאים כל פעם שאני בא לישון ויכול לשמור על יניבי המעצבן שלהם. אבל, וזה האבל הגדול, מחר בערב אף אחד לא יעצור אותי מלצאת למסיבה. ביום ששי הם דווקא בסדר אתי, ואף פעם לא ביקשו שאשאר בבית. דאבל פס מדהים ברחבה, יואב המשיך לכדרר, הבלמים של הפועל אובדי עיצות, שוב שפונגין, עוד כדרור קטן, ועוד בלם של הפועל שוכב על הדשא. עשר שניות אחרונות. יואב מצא את עצמו מול גדר בית הספר. לא חוזר הביתה. הולך לאבא. נסתדר עד מחר בלילה איכשהו. וביום ראשון נסתדר עם המכתבים החדשים מבית הספר. יהיו כמה שיהיו. הולכים לאבא, אין ברירה. וזהו שפונגין, שלושה מגינים של הפועל שוכבים המומים על הקרקע מאחוריו, והוא בקצה הרחבה, בעיטת בננה מדהימה. האבן הסתובבה באוויר, עשתה קשת מרהיבה, ועפה במהירות איומה לכיוון חלון הכיתה הפינתית. יואב כבר היה באמצע ריצת אמוק לכיוון הבית של אבא, משאיר אחריו קול ניפוץ הזכוכית ואת הצעקות של המורה של כיתה יוד שניה.