עכבר קטן

בלילה ראיתי עכבר קטן רץ לאורך ארונות המטבח. החדר היחיד בו אנחנו משאירים אור בלילה. הילד פוחד להרדם כשכל הבית חשוך וככה, עם פס האור הצר במסדרון, הוא רגוע. יופי נרדם. אז ככה, פתאום, כשהלכתי לעשות פיפי בשתיים בלילה, ראיתי אותו רץ לאורך ארון המטבח. קטן כזה הוא היה. חום, שעיר, זנב קטן, אף מרחרח כזה, כמו בסרטים. אם הדבר לא היה קורה במטבח שלי, הייתי אומר עכבר חמוד.

אנשים, כשאתה מתאר משהו מיוחד שקרה לך, לא ממש מעניין אותם מה שאתה מספר. ישר הם מוכרחים לספר משהו דומה שקרה להם, אבל יותר משונה משלך. לא סתם יותר משונה. הרבה יותר משונה. יש להם את הקטע הזה, המעצבן. כמו שלך, אבל תמיד יותר. אתה בא לעבודה ואומר "תשמעו משהו לא נורמלי – ראיתי עכבר בדירה שלי. קומה שמינית בבניין. שמעתם משהו כזה? מאיפה מגיע עכבר לקומה שמינית בבניין מגורים?", ולכולם יש סיפורים יותר משונים. אחד מצא חולדה בגודל כזזזזה על השולחן בסלון, בקומה ששית. ככה, עומדת לה באמצע הסלון, ולא סתם – על שולחן האוכל. למות. אחרת ראתה בדירה שלה נחש כזזזזזזה גדול, והיא גרה בדירת גג בכלל והוא יצא מתוך האסלה בשירותים. שככה יהיה לי טוב. אם היינו באפריקה, היו מספרים על אריות. פילים. גימדו את העכבר שלי עוד יותר ממה שהיה במציאות. "אבל איך מגיע עכבר לקומה שמינית?" אני שואל אותם, והם מספקים לי הסברים מעולם החולדות והנחשים שלהם. סיפורים על חוטי חשמל, וכבלי טלפון, ופירים של מעלית, וצינורות ביוב ומים. הם מתארים את הדירה העירונית הכל כך רגילה שלך כמלכודת זיאולוגית מפחידה. מזל שהילד לא היה שם. רק זה חסר לי, עם כל הפחדים שלו, שישמע סיפורים כאלה.

בלילה הבא לא הצלחתי להירדם. אחרי שבבוקר סיפרו לי בעבודה על ילדים קטנים שעכבר, או חולדה, אכלו להם אוזן, עין, בוהן, לא יכולתי. הכנתי תרמיל עם משחקים לילד ומשחת שיניים וספר מתח בשבילי. כל מה שצריך לקחת באמבולנס לבית החולים כשהילד שלך ננשך על ידי עכבר. חצי לילה ישבתי ליד המיטה של הילד עם מקל מטאטא ושמרתי. את החצי השני ביליתי בסלון, בחושך, בוהה באור הניאון של המטבח, מחכה לעכבר. בשש הילד העיר אותי. בא לסלון לראות טלוויזיה, ותפסתי לו את הספה. לקח לי את מקל המטאטא והתחיל להלחם בדרקון האש ירוק הראש שהסתתר מתחת לספריה.

למחרת בלילה הייתי חכם. מראש לקחתי שמיכה וישבתי על הספה בסלון. את הטלוויזיה הזזתי כך שעמדה ביני לבין המטבח. ככה יכולתי גם לראות "רצח מאדום לשחור" וגם לא לפספס את העכבר, כשיעבור בריצה. הוא לא עבר.

אחרי שבוע בסלון, בשלוש בבוקר, הרגשתי משיכה קלה בגרב. פתחתי עיניים בקושי. זה היה הלילה של הסופרבול. סן פרנציסקו הובילו. היתה פרסומת רועשת בטלוויזיה, וחשבתי שהילד התעורר ממנה. הסתכלתי למטה. זה לא היה הילד. על הרצפה עמד העכבר הקטן, תופס בשיניים שלו את הגרב שלי, ומסתכל למעלה בעיניים עצובות. מקרוב ראיתי שהוא בכלל לא חום. בגלל החושך חשבתי שהוא חום. הוא היה לבן. ממש לבן. נראה די זקן. חיפשתי את מקל המטאטא, כדי להרוג אותו.

"לקחתי לך אותו." הוא אמר.

"את מה?" שאלתי.

"את המטאטא. אל תעשה את עצמך אידיוט." הוא אמר.

"אל תדבר אלי ככה."

"אני אדבר אליך איך שאני רוצה. לא אני החלטתי להרוג אותך עם מקל מטאטא."

"גם אני לא." שיקרתי.

" אתה לא?"

"לא."

"תישבע." הוא ביקש. נשבעתי. הייתי עייף, ורציתי לראות את הסוף של הסופרבול.

"טוב." הוא אמר והלך. קצת צלע בדרך למטבח. בטח נקע רגל בגלל כל הבריחות שלו ממני. בגללו לא ראיתי איך סן פרנציסקו הפסידו. דיברנו כשהיה הטאץ' דאון האחרון. הוצאתי אקדח עם משתיק קול, וכיוונתי. הוא לא כזה חכם גדול. הבטחתי רק לגבי המטאטא, והוא בכלל לא שאל על האקדח. בסוף לא יריתי בו. נעשה החבר הכי טוב של הילד. החזיר לו את המקל, ויחד הרגו את כל הדרקונים. גם אלה שהסתתרו מתחת לספה. היה גם אחד שניסה לברוח דרך האסלה. תפסו אותו בלי בעיות וחיסלו אותו השניים. לא רק בדירה שלי. אחר כך עברו לכל הבנין. וזה טוב. ממש טוב. עכשיו אנחנו הבית הכי בטוח בתל אביב.