על בחירות שעושים בחיים

השנה האחרונה היתה ממכרת במידה מסוימת. זאתומרת – לקום כל יום שישי בבוקר, לזכור לפרסם את הסיפור שערכתי ששבוע הקודם, להפעיל את goo.gl כדי ש,כפי שאיילת היקרה לימדה אותי, כתובת ה-URL לא תהיה ארוכה כאורך הגלות, לפרסם את דבר קיומו בפייסבוק ואז להמתין לתגובות ולעקוב אחרי כמות הקוראים ואיזה סיפורים בבלוג הם קראו, לקבל אחת לכמה זמן עוד מישהו שעה Subscribe לבלוג. סביר מאד שתחושת החסך תהיה מעט קשה בעוד שבועיים-שלושה, אחרי שאפרסם את הסיפור האחרון שיש לי בסטוק.

ובהקשר לזה, ובהקשר לסיפור של מחר – בואו נדבר טיפה על הבחירות שאנחנו עושים בחיים. כלומר – למשל, למה אני מפרסם סיפורים ככה, חינם, "Pro Bono", כשאני, במקביל לעבודתי במערכות מידע, מתפרנס מעט גם מהספרות? הרי יכולתי, כמו שעשיתי עם "הסיפור המושלם", להתעקש יותר עם הוצאות ספרים שונות עד שהייתי מפסיק לקבל מכתבי דחיה (עם המילים המנחמות "אתה כותב טוב מאד – שב תכתוב רומן." שזה, בעברית לא מצועצעת – "תתפטר ושב ותכתוב איזה תקופה." תראו לי מישהו כותב רומן כשהוא עובד במשרה מלאה במערכות מידע. רק תראו כמה זמן לקח לי לכתוב את "הקבר השביעי", שאורכו מאד קרוב לאורך רומן), ומוצא הוצאה שתרצה להוציא לאור את הסיפורים הקצרים שלי. בחרתי לא. עובדה. בחרתי לפרסם את הבלוג הזה. תגידו – בחירה בדרך הקלה. אוקי, אבל בחירה.

פעם ישבתי לקפה עם מישהו. חבר ממערכות מידע. עבדנו בעבר יחד ועכשיו הוא היה במקום עבודה אחר. אקרא לו משה. משה שם טוב. חזק. קצר. החלטי. רמז – בחיים לא קוראים לו משה. נדמה לי שהוא עדיין חי המשה הזה, אבל די הרבה שנים לא הייתי אתו בקשר. אם אתה, משה האמיתי, במקרה קורא את הקטע הזה, צור קשר. הקפה עלי). הוא עבד במשרה טובה, בטוחה. ניהל גוף תוכנה של קרוב למאה איש. לא היה שום איום על מקום עבודתו. המשכורת של משה היתה יפה. המעמד היה מעולה – גבוה מספיק אבל לא גבוה מדי. במקום הנכון – לא כפוף ישירות למנכ"ל שמערכות מידע הוא הדבר האחרון שמעניין אותו בחיים, אלא מוגן בשכבת סמנכ"ל מעליו. בשלב מסוים אפילו העבודה הפכה נוחה. אחרי שנתיים רצופות של קריעת תחת בכמות שעות מוטרפת ולחץ על סף לא אנושי של פרוייקטי ענק, נהיה שקט. ואז, אחרי שנתיים של שקט נוח וממכר כזה, הוא, זאת אומרת משה האמיתי, החליט לעבור מקום עבודה. בבית קפה, בפגישה מחזורית קבועה שלנו, שני ידידים מהברנג'ה, שאלתי אותו למה. מה זה החיידק הזה? אני צריך להיזהר? הוא מדבק? למה אתה עוזב? מה רע לך? אתה כבר לא כל כך צעיר (סליחה, משה, אם אתה קורא. זה לטובת האמינות, הלא כל כך צעיר הזה. היית בן משהו כמו חמישים ושלוש-ארבע, אם זכרוני לא בוגד בי), ולמה לחפש הרפתקאות חדשות? משה אמר משהו על תחושת המיצוי. היה נורא מעניין שנתיים, פירט, ועכשיו כבר שנתיים רגוע מדי. רגוע מדי? שאלתי. מה זה רגוע מדי עם גוף של מאה איש ופרוייקטים רצים, משכורת יפה בבנק ושום איום נראה באופק? משעמם, חזר משה. אמרתי לו – משעמם לך? תעשה כמוני. תכתוב ספרים. אם רגוע לך כל כך אולי אפילו רומן תצליח לכתוב. לפחות אחד משנינו יוציא רומן. לא טוב ספרות? תלמד יוגה. צרפתית. תעשה פילאטיס. תואר שני במה שבא לך. תואר ראשון בהיסטוריה של האומנות. אתה יודע מה – יש כמה בברנג'ה שהם סקיפרים. תקנה בשותפות עם כמה חברים יאכטה, תעשה רישיון. מה רע? והקשיב לי? יצא לי משהו מכל ההטפה? איפה הוא ואיפה הקשיב. עזב את כלוב הזהב והלך להרפתקה שהתפרקה לו אחרי שנתיים. למה? תשאלו את משה.

ואז, כשהתפרקה לו ההרפתקה, והוא כבר הולך ומתקרב לשנתו הששים, עלו בי הרהורים פילוסופיים. חשבתי – מה לעזאזל אנחנו עושים עם המתנה הזאת שנתנו לנו – החיים האלה? איזה בחירות אנחנו עושים ואיזה בחירות עושה הגורל/המזל/המקריות עבורנו (עיין ערך גוויניט' פאלטרו והדלתות הננעלות של הרכבת התחתית ב"דלתות מסתובבות". אגב – בינינו – לו אני ג'ון לינץ', בטוח הייתי הולך על ג'ין טריפלהורן המתוקה, שבהרבה יותר שווה מגוויניט' העצית, עם הכריס מרטין המתוכנת שלה והלהקה המשעממת שלו)? ואיזה השפעה יש לבחירות שלנו על החיים?בבלוג פרסמתי כמה וכמה סיפורים על בחירות אקטיביות בחיים – על הבחירה של דרורה לחזור בתשובה, ועל הבחירה של המרצה ללכת לביתו של הסטודנט הצעיר שלה, ועל בחירתה של אימא של רותם לחזור למקום העבודה בו – אולי – יתחיל לה רומן עם מיכאל, ועל בחירתו של קובי להישאר בסיציליה וימות העולם. היו גם סיפורים הפוכים - על המקומות אליהם הגורל זורק אותנו – בוריס המאבטח המתוסכל, יהודית וחזיר המחמד שלה בלילה בפרנקפורט, שמוליק שמחכה במגרש החניה לחיילת שהגורל יזמן לו, ורותי החיילת, שהגשם זימן לה את שמוליק. אגב, יש אנשים כאלה, והם מעצבנים נורא, שאומרים על כל דבר שקורה לנו הוא בחירה שלנו, אבל כרגע בואו נעזוב אותם.

הסיפור של מחר הוא סיפור על בחירה. בחירה במקצוע. והוא נולד לא מזמן, כשפגשתי, במסגרת עוד חיפוש עבודה (שהסתיים בשלום אגב, תודה ששאלתם) אישה מרשימה מאד. שווה רצח. רצינית, חכמה, בעלת חוש הומור (הכי חשוב – הומור עצמי), עם חיוך מקסים ועיניים כחולות צוחקות, ולא פחות חשוב, אם כי ממש לא politically correct – יפה מאד. והיא סיפרה לי איך היא התגלגלה מהמקצוע המאד מכובד שלה לעבוד במערכות מידע. איך בחרה מלכתחילה במקצוע ראוי, חשוב, נחשב, מכובד, ואיך התגלגלה ממנו, בבחירה מודעת ופרואקטיבית לגמרי, להווה (בעיני – מכובד לא פחות ובטוח שווה יותר). ואני, כהרגלי בקודש, עיוותתי לחלוטין מה שסיפרה, ויצאה מישהי לא דומה לה בכלל, ונולד הסיפור של מחר. אז תבלו.