על הבעיות הטכנולוגיות בשיכתוב סיפורים ישנים

בארבעת החודשים האחרונים מצאתי לי עיסוק חדש. בנוסף על כתיבת חומר חדש, שזה מה שמצפים ממני "על באמת", בהוצאת כנרת (כלומר – ספר חדש), אני עובר על סיפורים ישנים. אני משפץ אותם, מתקן, מוסיף, מוחק ומכין אותם לפרסום בבלוג בסטנדרטים של הכתיבה שלי היום, עם המיילאג' שצברתי ב-16 השנים שעברו מאז התחלתי לכתוב את הסיפורים הקצרים האלה.

ואני מוצא את עצמי לא אחת מול דילמות העניין הטכנולוגי. זאת אומרת - אני קורא סיפור שנכתב ב-2002-2003, ובמונחים של היום הוא פשוט לא עושה שכל. ילד, אם יקרא אותו, לא יבין על מה אני מדבר או מה הבעיה בכלל. כל כך הרבה דברים השתנו ברמה הטכנית. הלאפטופים לא היו מוצר כל כך נפוץ. הסיפור "חצי החלון שלי" היה רק חצי מהבלגן אז. הקרב שהיה על לאפטופ בין שניים מהעוזבים היה לא פחות מדהים. היום, כשב-1,500 ₪ אפשר לקנות לאפטופ סביר לגמרי זה היה קורה? מצלמות היו רובן אנלוגיות. חברת קודאק עוד היתה קיימת והתחרתה באגפא. איפה מצלמות הסמארטפון של היום ואיפה המונחים העתיקים ההם? בהופעות האנשים אשכרה הסתכלו על הלהקה על הבמה, וכשעמדת מאחוריהם ראית עשרות אלפי ראשים מתנועעים בקצב, ולא מרבד אינסופי של מסכי סמארטפונים מצלמים. זכורה לי במיוחד ההופעה של "האבנים המתגלגלות" בפארק הירקון. זה היה פשוט אבסורדי מה שקרה שם. לפי דעתי יש אנשים שעד היום לא ראו את ההופעה בה נכחו, שהרי הם לא באמת הסתכלו, אחרי ההופעה, על מה שצילמו, לא? מכסימום הראו את הוידיאו שצלמו בגאווה למי שלא היה בהופעה, או העלו אותו ליוטיוב ולא העיפו בו מבט נוסף. בסיפורי הקנאה, שעוד יגיעו, יש אינסוף בעיות מהמישור הטכני. היום ברור שאפשר להשיג/לעקוב אחרי כל אחד כל הזמן. כשכתבתי את הסיפורים ב-2002-2004 עוד צלצלנו לטלפון הקווי בבית. הסלולרי היה כבר קיים, אבל כך כך רחוק מטכנולוגיות ה-GPS והחיבוריות האינסופית של היום. בלוג? סליחה? לקרוא משהו שלא בנייד??

והנה אני מגיע לסיפור של מחר, "טיפשה". ופתאום אני מוצא שכתוב בו על קלטת וידיאו שמקליטה מערוץ ציבורי. זאת אומרת - הגיבורה מקליטה על קלטת וידיאו שתקועה במכשיר וחוששת שתמחוק מה שבעלה הקליט ומתכונן לראות וככה הוא יתפוס שהיא עשתה משהו אסור. מכשיר וידיאו??? סליחה??? עכשיו 2018, תזכיר לי בבקשה מה זה מכשיר וידיאו?? אתה יודע מה? תזכיר לי מה זה דיסק מקליט? היו דברים כאלה, נכון? זכור לי במעורפל משהו כזה. אז מה עושים עם זה? היא רוצה לראות שוב את התוכנית? מה פתאום היא מקליטה אותה (או צורבת אותה על דיסק מקליט – אותו דבר)? מה הסיפור להיכנס לערוץ כאן11 ביוטיוב או למאקו ולראות מה ששודר? בכלל מי מסתכל בזמן אמיתי על מה שמשודר בערוצים הממלכתיים? ואם אתה רוצה למצוא חומר על מישהו מעברך – מה הסיכוי שלא תמצא כזה חומר בגוגל? ועוד המון שאלות – מה עושה בכלל טלוויזיה בחדר של הילד? הוא רואה משהו לא במחשב האישי בחדר שלו???

אז תראו כמה מהר שכחנו איך היה כאן כולה לפני 16 שנים. בעצם, המצב יותר חמור. חלק מהסיפורים נכתב על אירועים שהיו בתחילת שנות התשעים. אז לחלוטין לא היו סלולרים, בטח לא סמטרפונים, לא היה גוגל, לא פייסבוק, לא וויז ולא GPS. לפעמים אני לא מבין איך חיינו בכלל? והדילמה – מה לעשות עם זה? האם לתקן סיפור בו כתוב שאי אפשר היה להשיג מישהו רק בגלל שמצלצלים לטלפון הביתי שלו והוא לא עונה? אז מחר תקראו מה החלטתי לעשות עם קלטת הוידיאו. מקווה שתהנו.