על החיים ועל המוות, ועל החשבונאות

הסיפור הזה של מות אנשים קרובים אליך הוא עסק לא פשוט. הוא מורכב נפשית, והוא אתגר מבחינת הכתיבה. דומה קצת לסקס, וסליחה על ההשוואה, אבל איך אתה כותב על המארג הרגשי הזה בלי לזייף? הסיפור של מחר הוא השני שאני נוגע בו, בנושא הזה של המוות (הראשון היה "עלים במרזב") ומשונה לי שאין יותר סיפורים כאלה. הרי אני, כפולני גאה, מאד אוהב לדבר על המוות. לצחוק עליו. לפלרטט אתו בדיבורים. הרי זה היה אחד נושאי השיחה הכי חביבים על אבי זכרונו לברכה ועלי. כל אחד ממקום אחר, מודע יותר או מודע פחות, אבל שיחות על מוות? כמויות מסחריות. חנוך לווין היה כותב מחזה מצחיק עד דמעות משיקלוט נקי (בלי התערבות ועריכה) של השיחות המורבידיות שהיו לי עם אבא שלי בשנים האחרונות לחייו, כשהוא, כפולני גאה אך לא מודע לחלוטין לעובדה פעוטה זו (וזאת מחמאה), עסק מאסיבית בתיכנון מותו (הפרו-אקטיבי, בהתאבדות, כמובן, דבר ש,שוב כמובן, לא יצא לשום פועל) שוב ושוב ושוב ושוב, ודיסקס את פרטי הפרטים של אותו מהלך טרמינלי עם כל מי שרצה (או לא) לשמוע. אגב, למי שלא מבין את המילה הזאת - שיקלוט – זה מונח של בוגרי 8200 (ולא החוכמולגים של היום, שכל מעייניהם סטרט אפ ואקזיט. לווטרנים של פעם, שעבדו עם אוזניות ובלי מחשבים) להפקת טרנסקריפט/תעתיק של שיחה.

ובעניין הזה של מוות –בתור חובב גדול של הנושא, דעו לכם שאני טוב מאד בהספדים. ממעולי המספידים עבדכם הנאמן. לא בכדי אני ממליץ לכל מי שאני מכיר ואוהב למות לפני. שווה לכם, אני נוהג לאמר, הספד כזה עוד לא שמעתם בחיים שלכם. אם ירימו את הטלית יראו איך אתם מסמיקים למשמע השבחים עליכם. הציפורניים והשערות יפסיקו לרגע לצמוח מרוב עונג על המשפטים היוצאים מלב וחודרים ללב, שיגיעו לאוזני השומעים הבוכיים בטבעיות מעוררת השתאות היישר מאצבעותי אשר על המקלדת. ושלא תבינו לא נכון – ההספדים הם באמת ישירות מהלב. רק, פשוט, טובים ספרותית ומרגשים. מניסיון. של החיים אני מדבר. לשאול את דעת המוספדים (ולקבל תשובה קוהרנטית) - עדיין לא יצא לי.

אבל מספיק עם הצחוקים. אני, בכל אופן, לא נתקלתי בחיי, השבח לאל, ביותר מדי מהעניין הזה של מות אנשים קרובים מאד. והסיפור של מחר מספר על אחד מהם. כמו בכל הסיפורים הוא מתחיל מפרט אחד או שניים שנטבעו בי – במקרה הזה שעת הטלפון וההודעה (מי שרוצה לדעת איך אבי בישר לי באמת באותו טלפון לילי – אני מגלה רק בעל פה ובאופן פרטי. ניסוח מנצח לגמרי היה לו. מה שקרוי - killer application), הנסיעה לחיפה באמצע הלילה ותמונת הקפיאה הזאת של המת. כל השאר - התפרעות. ובעיקר עוסק הסיפור באחד הנושאים היותר מעניינים בחיים – הזיכרון וההתחשבנות.

בעניין ההתחשבנות – זה נושא מרתק. לא כל כך ההתחשבנות כמו הזיכרון האנושי כפנומן סובייקטיבי. איך אנשים שונים זוכרים את אותו אירוע. לא סתם "רשומון" של קוראסווה הוא סרט כל כך מכונן בתולדות הקולנוע. לא סתם אלנה פרנטה כתבה 4 כרכים שלמים של פירוק הזיכרון לחלקיקים והתחשבנות של חיים שלמים. אני משייט ברגעים אלה ממש על העמודים האחרונים בסידרה ופייר, הייתי שמח מאד ל-4 ספרים זהים הכתובים על ידי לילה, האנטגוניסט (והפרוטגוניסט גם יחד) של הסדרה, שתספר איך היא זוכרת את אותם האירועים שמתארת לנו (שם החיבה של אלנה בטרילוגיה הנפוליטנית בת 4 הכרכים. בכלל – שמעתם פעם על טרילוגיה המחולקת לארבעה חלקים?). אין לי ספק שנינו, פסקואלה, מריהרוזה ושאר הגיבורים המאכלסים את 4 כרכי "החברה הגאונה" היו מצטיירים לנו באור שונה לגמרי מפרי עטה של לילה. צריך להיות מרתק.

אבל נחזור לפינה הצנועה שלי - הגיבור של הסיפור של מחר עוסק בהתחשבנות. התחשבנות חד צדדית, של הרגע הלפני אחרון, שתישאר חד צדדית לעד. מקווה שלא אדכדך אתכם יותר מדי. לא כל הסיפורים שלי מסתיימים בחיוך.